מסכימה עם טל
יש עקרונות ויש יחסיות. היחסיות היא בין אדם לאדם ובין מצב למצב. מראה המטוס לאחר טיסה או אולם הקולנוע לאחר סרט תמיד מעוררים בי השתאות איך אפשר בקלות כזאת ובזמן קצר כל כך להשאיר כזאת אנדרלמוסיה. (טוב, זה די קל לעשות את זה) אני אישית לא זורקת על הרצפה "כי יהיה מי שיָרים" (מלצר, חדרנית, דייל, מנקה רחוב וכו'). פעם, קצת אחרי שעזבתי את הקיבוץ צחקו עלי כשבמסעדה ריכזתי את הכלים. אני כבר לא עושה את זה. נראה לי שגם המלצרים מעדיפים שנשאיר להם, ובכל אופן הם לא מצפים שנסדר. פירורים שנופלים במסעדה הם דבר שסביר שיקרה בסיטואציה הזאת (ולא באופן מכוון), ולכן מקובל שתפקיד המלצר לנקות את זה. זריקת פחית ברחוב אינה תוצאה אוטומטית מעצם ההליכה ברחוב (כן, אני יודעת שיש אנשים שזה חלק "מקובל" מהתנהגותם הרחובית. אני מתכוונת לעצם הסיטואציה). זה בעיני ההבדל בין שני המצבים.