אבל, כאן את מדברת על תבונה ביחס לרצון מסדר שני
כלומר, לא על ההנאה עצמה אלא על הרצון לממש את ההנאה. אלה שני דברים שונים.
דבר אחד הוא רצון מסדר ראשון, או צורך במשהו או הנאה
אבל מכך שלאדם יש צורך, הנאה או רצון לא נובע שהוא ירצה לממש את אותו צורך, הנאה, או רצון.
זו הבחנה של הארי פרנקפורט שהציע היררכיה בין רצונות hierarchial mesh מסדרים שונים.
רצון מסדר ראשון הוא הרצון שאדם חווה כחוויה ראשונית
רצון מסדר שני הוא הרצון לממש את הרצון מסדר ראשון.
כאשר מופיע רצון מסדר ראשון אפשר לממש אותו כלומר לעשות מה שרוצים או לא לממש אותו כלומר לא לעשות למרות שרוצים.
כך גם לגבי אי רצון. אפשר לא לרצות משהו ולממש את מה שלא רוצים-להימנע
אפשר לא לרצות משהו ולמרות אי הרצון לעשות את הדבר הלא רצוי.
כאשר אני טוען לניתוק בין הנאה לתבונה אני מתייחס רק לרצון מסדר ראשון או לצורך. כלומר, לעצם העובדה שההנאה מופיעה. זה מה שאני טוען שלא קשור לתבונה.
אני לא מתייחס להחלטה כאשר ההנאה כבר עובדה קיימת האם לממש אותה או לא.
אדם יכול להנות ממשהו וזו עובדה פסיכולוגית שלא קשורה לתבונה. אבל אחרי שהוא יודע שהוא נהנה ממשהו הוא יכול להחליט האם לעשות את הדבר שהוא נהנה או לא לעשות.
יכולים להיות שיקולים לא לעשות את הדבר שנהנים ממנו. השיקולים האלה יכולים להיות שיקולים של תבונה מעשית, אינטרס עצמי, רציונליות, שיקולים פרודנטליים [prudence] כגון: ההנאה לטווח קצר תגרום נזק וסבל בטווח הארוך. שיקולים אלה קשורים לצריכת מזון לא בריא כגון זלילת מאכלים עתירי סוכר, צריכת אלכוהול בכמות מופרזת, סמים ולפי דעה שאני מכיר גם תרופות פסיכיאטריות.
השיקולים האלה יכולים להיות שיקולים מוסריים, שיקולי אתיקה, ערכים, שיקולים נורמטיביים, שיקולים בתורת המידות, שיקולים אידיאולוגיים. למשל, ההנאה של הפועל תגרום נזק וסבל לאחרים.
אדם שנהנה להכין אוכל לשניים ולזרוק חצי, אז עצם העובדה שהוא נהנה אינה בהכרח קשורה לתבונה. אבל, ייתכן שההחלטה האם לממש את ההנאה שלו ולקנות ולזרוק היא תהיה קשורה לתבונה. גם אז ייתכן שלא. אם הוא אדם עשיר ויש לו די כסף לכך ואין חשש שהוא ידרדר לעוני. אם הוא חי בעולם של שפע ואין עניים שזקוקים לכסף הזה או שהוא אדם עשיר ונדבן שתורם לעניים גם אחרי שהוא קונה אוכל וזורק. לפי גישות מוסריות מסוימות ליברטריניסטיות אין חובה לעשירים לסייע לעניים כי חובה כזאת פוגעת בזכות העשירים לקניין הפרטי שלהם. או לפחות אין חובה כזאת אחרי שהעשירים כבר שילמו מיסים ויש הטוענים שעצם החובה לשלם מיסים לצורך חלוקה מחדש של העושר בחברה אינה מוסרית. [אני לא בגישה המוסרית הזאת, אבל בנקודה הזאת רלבנטי להזכיר אותה]
כך, אישה שמרהטת חדר לתינוק ונהנית מכך עצם העובדה שהיא נהנית אינה בהכרח קשורה לתבונה. שאלה שכן קשורה לתבונה היא אם עליה לממש את ההנאה ולרהט בפועל. גם כאן אפשר לחשוב על נסיבות ששיקול תבוני לא יבסס התנגדות לריהוט. אם לאישה הזאת לא ייגרם נזק לטווח ארוך לא לה ולא לקרוביה, אם היא לא קונה ריהוט ממדינות וארצות ששם מייצרים את הריהוט בתנאי עבדות או בתנאי העסקה פוגענית.
כך לגבי הציפור התבונית המקננת. ההנאה של הציפור לקנן לא בהכרח קשורה לתבונה. האם מוצדק תבונית שהציפור תקנן ובכך תממש את ההנאה שלה? אם זו לא ציפור אלהורית, אלא ציפור שרוצה גוזלים, אז מימוש הרצון שלה לקנן לשם ההנאה יש בה רווח מוסרי כי היא מכינה משהו שיהיה לרווחת הגוזלים.
