מה לגבי אדם שלא רוצה זוגיות?
האם תאמרי שיש לו חיסרון משמעותי ולכן יש לו בעיה פסיכולוגית?
גם קשר עם ילדים אומרים שהוא קשר עמוק. אז, לפי גישה זו גם לאלהוריים יש בעיה פסיכולוגית?
לגבי הדת מה שהתכוונתי לשאול האם תאמרי שלקנות אוכל ולהקריב אותו קורבן לאל [שהוא סוג של חבר דימיוני] זו בעיה?
דת שאוסרת על קשרים לא רלבנטית לדוגמא מפני שהדוגמא היא לאדם שבאופן רצוני, וולונטארי מעדיף חבר דימיוני על חבר אמיתי ולא שאוסרים עליו בכפייה נגד רצונו.
דבר נוסף, האם בקשר עם חברים אמיתיים אין חסרונות משמעותיים? בני אדם יכולים מאוד להיפגע מחברים אמיתיים. חברים אמיתיים גרמו לבני אדם מנעד של פגיעות החל מפגיעות קשות [אני מניח שאת מכירה את הסטטיסטיקה בין אונס להיכרות קודמת מה שנקרא contact rape לפי כינויו של ווסט] ועד לאי נחת כתוצאה מכך.
אדם עם חבר דימיוני חוסך לעצמו את הסיכון בהיפגעות מחברים אמיתיים.
נקודה נוספת היא הבדלים אינדיבידואלים. למי שיש חבר דימיוני סביר שהוא ניסה קשרים עם חברים אמיתיים ולא היה שבע רצון. כלומר, הוא אישית לא מוצא בחברות אמיתית יתרון כפי שאת ואחרים מוצאים. אולי יש דיפרנציאציה אינדיבידואלית. טיפוס האישיות הזה נהנה יותר מחבר דימיוני מאשר עם חבר אמיתי. את לא חושבת שיכול להיות אדם כזה שהוא אישית ימצא בחבר דימיוני סיפוק והאלטרנטיבה תרע את מצבו יותר? גם אם רוב בני האדם אינם כאלה מכאן לא נובע שאין בני אדם חריגים בנושא הזה.
עדיף להחליף את המושג "בעיה" במושג "מצוקה". השאלה היא לא למי יש בעיה אלא למי יש מצוקה.
או במילים אחרות צריך לעשות רדוקציה של בעיה למצוקה. להעמיד את הבעיה על המצוקה. בהקשר פסיכולוגי, למי שיש בעיה הוא למי שיש מצוקה.
למי שאין מצוקה, אז גם אין לו בעיה. אין בעיה ללא מצוקה.
אני מתכוון לבעיה פסיכולוגית בלבד. בעיה מתמטית יכולה להתקיים ללא מצוקה.
לאדם עם החבר הדימיוני אין מצוקה [לפי ההנחה שבדוגמא] אין מצוקה=אין בעיה.
לגבי החסרונות, אולי אם ניקח לו את החבר הדימיוני הוא ירגיש מצוקה. האם זה לא חיסרון משמעותי? השיקול צריך להיות מה יקרה אם ניקח לו את החבר הדימיוני ולא רק מה מצבו ללא חבר אמיתי.
מה שקובע הוא לא רק החיסרון שהוא מפסיד חברים אמיתיים אלא הבחינה צריכה להיות השוואתית. צריך להשוות בין חסרונות. החיסרון של מה שהוא מפסיד כי אין לו חבר אמיתי בהשוואה לחיסרון שיהיה לו אם ניקח לו את החבר הדימיוני. לא ברור איזה חיסרון יותר גדול וגם איך אפשר לדעת איזה חיסרון יותר גדול? לשם כך צריך להכיר היטב את הפסיכולוגיה של אותו אדם.
כשאת שואלת אותי אם אני לא חושב שלהיות בלי חברים אמיתיים הוא חיסרון משמעותי יש לי בעיה עם נוסח השאלה. חיסרון משמעותי למי? לפלונית ייתכן שיש חיסרון משמעותי ולאלמונית לא. לרוב האנושות זהו חיסרון משמעותי ולמקרים מעטים ונדירים זהו לא חיסרון משמעותי.
אם השאלה היא האם זהו חיסרון משמעותי לכל אדם ואדם ללא יוצא מהכלל? לא הייתי אומר הכללה עד כדי כך גורפת. למה את חושבת שלא יכולים להיות כאן יוצאים מהכלל?
אם מדובר על כפייה אז בכפייה לא נשפר את מצבו. טיפול פסיכולוגי מצריך שיתוף פעולה. אם אדם טוען שטוב לו והוא לא צריך טיפול, אז הוא לא ישתף פעולה. טיפול בכפייה יהיה בהקשר הזה חסר תועלת.
מעבר לכך, יש שאלה מה תפקיד הפסיכולוגיה? נניח שאדם נהנה וטוב לו. אין לו מצוקה [לא מעבר לאדם ממוצע]. אבל יש אפשרות לשיפור למצב עוד יותר טוב. אדם שמרגיש טוב עדיין יכול להרגיש עוד יותר טוב. הוא לא במצב אופטימאלי.
האם כל פעם שאדם לא במצב אופטימאלי יש לו בעיה שצריך לפתור? אם כך, כל העולם או כמעט כל העולם בבעיה פסיכולוגית.
נניח, פלוני חי עם בת זוג וטוב לו. נניח שמגיעים למסקנה שאם הוא יחליף בת זוג יהיה לו עוד יותר טוב. אבל הוא לא רוצה להחליף. האם למרות שטוב לו עם בת הזוג הנוכחית, הוא בבעיה פסיכולוגית כי הוא לא רוצה להגיע למקסימום ולאופטימום? כי הוא מוותר על ה- best?
אבל, אפילו אם אדם רוצה לסבול בכוונה לא הייתי אומר שיש לו בעיה פסיכולוגית, אם הוא בוחר בסבל מתוך אידיאולוגיה.
יש בני אדם עם מוטיבציה אידיאולוגית שמוכנים לשלם מחיר עבור ערך או אידיאל מוסרי. הם יכולים להפחית סבל אבל לא רוצים. האם הם בבעיה פסיכולוגית? לדעתי לא.
כך, אם אב שכול בכוונה חי חיים שיגרמו לו יותר סבל ומסרב להפחית את הסבל כי יש לו השקפה אידיאולוגית או ערכית שכך הוא מגשים יותר טוב את ערך המת או ערך זיכרון המת.
לפי הגישה שלך או הגישה שמפנימה את ההשלכות של הגישה שלך, הפסיכולוגיה היא פטרנליסטית. זו פסיכולוגיה שמכתיבה לבני אדם ערכים ואידיאולוגיה, מכתיבה להם מהם חיים טובים שהם צריכים לחיות. הם צריכים חברים, הם צריכים זוגיות, הם צריכים הורות לילדים. אם מישהו משיקול ערכי מוכן להגדיל סבל אז הפסיכולוגיה "קובעת" שזו טעות ערכית.
יש כאן טשטוש בין פסיכולוגיה לחינוך. למעשה לא ברור איפה נגמר הטיפול ואיפה מתחיל החינוך. איפה נגמר הטיפול הפסיכולוגי ואיפה מתחיל התיקון האידיאולוגי?
זה מה שיקרה כאשר הפסיכותרפיה תתנתק ממושג המצוקה ובמקום לדבר על מצוקה היא תדבר על בעיה גם כאשר אין מצוקה.
השאלה מה יקרה אם כל החברה תהיה עם חברים דימיוניים לא נראית לי כשאלה שרלבנטי לשאול אותה בשאלת היחס לאינדיבידואל.
ראשית, הפסיכולוגיה הקלינית היא לא מתקנת חברתית מעבר לכך שהיא מנסה להפחית מצוקות אינדיבידואליות.
שנית, השאלה הזאת מתקשרת לטיעון ההכללה של מרקוס זינגר:
.[ the generalization argument]
טיעון ההכללה אומר כך: אם יש מצב שבו כאשר כולם עושים משהו או לא עושים משהו אז התוצאות הן רעות, מכאן נובע שאסור לאף אחד לעשות [או לא לעשות] את הדבר הזה אפילו אם במקרה שרק אותו אחד יעשה [או לא יעשה] זאת, אז התוצאות לא תהיינה רעות.
marcus singer, generalization in ethics p 4
יש המבינים כך את מה שנקרא אצל עמנואל קאנט הצו הקטגורי הצווי המוחלט האימפרטיב הקטגורי categorical imperative או[ kategorisch imperative]
עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל מעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי
[עמנואל קאנט, הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות, ע' 78]
אבל זו פרשנות שלא עושה חסד לקאנט . לפי האמור יוצא שאסור לאדם לבחור במקצוע של נהג אוטובוס כי אם כולם יהיו נהגי אוטובוס, אז לא יהיו רופאים ולא יהיה מקצוע אחר כלשהו. גם לא יהיו נוסעים.
פלוני אוהב לאכול את ארוחת הצהריים שלו מדי יום בשעה 13:00. במצוות קאנט הוא שואל את עצמו אם היה רוצה שכל אחד היה אוכל ארוחת צהריים ב- 13:00. התשובה כמובן שלילית. אי אפשר שכל בני האדם [הטייס בטיסתו, הרופא בעת ניתוח חרום, המלצר שמגיש את הארוחה] יאכלו את ארוחתם ב- 13:00. מישהו אחר [למשל המלצר] חייב לטרוח באותו זמן. גם העולם לא יכול להיעצר מלכת בשעה 13:00. עד מהרה גילה אותו פלוני שטיעון זה יפה לגבי כל שעה משעות היממה. הוא מת מרעב.
[הדוגמא לקוחה מ- אלעזר וינריב, חובות, בתוך בעיות בפילוסופיה של המוסר, כרך ב', יחידה 5, ע' 59]
שלישית, בכלל לא ברור שאם לכל העולם יהיו חברים דימיוניים העולם יהיה יותר רע. נכון שלא נקבל עזרה מחברים אמיתיים, אבל גם לא נקבל פגיעה מחברים אמיתיים. ייתכן שהפגיעות מחברים אמיתיים הן קשות במיוחד. צריך לזכור שההנחה היא שכל העולם יאהב לחיות עם חברים דימיוניים ולא ירגיש שחסר לו חבר אמיתי. אנשים לא ירגישו במצוקה בגלל שאין להם חברים אמיתיים.
הפסיכולוג ששאלתי אותו הוא אישית בגישה שהצגתי של תפקיד הפסיכולוגיה הקלינית. לדעתו חבר דימיוני אינו בעיה פסיכולוגית [אלא אם כן אדם מבזבז כספים על החבר הזה ומתרושש, אבל זה יכול לקרות לאדם שמרבה ללכת לסרטי קולנוע ומתרושש. גם אז אין טעם לכפות עליו טיפול אם הוא לא רוצה]. הוא לא יודע לומר שרוב הפסיכולוגים בגישה הזאת, אבל לדעתו גם אם לא הרוב אז עדיין מספר רב של פסיכולוגים תומך בגישה הזאת. כך שלפחות בקהילת הפסיכולוגים הגישה הזאת לא יוצאת דופן והיא די רווחת.
