בוא אתחיל לרסק את השטויות שלך לאבק
אחת אחת: אני טוען: הזוהר חובר ב- 1286 באוילה, ספרד ע"י ר´ משה דה-לאון. אני מוכיח: כדי שצופים קבועים ומזדמנים יבינו במה מדובר אני שב ומציין את כל הראיות, לכאורה המכריעות, כי ר´ משה דה לאון הוא מחבר הזוהר. כל מי שעיניו בראשו אמור להסיק נכונה: (1) מוטיבים מיסטיים יהודיים שונים "הסתובבו" מאות שנים רבות קודם ל- 1286, אולם, אין שום אזכור או התיחסות ל"זוהר" כספר, או כחבור בשם זה בתורה שבע"פ, או בכתבי גדולי-ישראל לפני 1286. (2) כתב היד היה לכל הדעות בידי ר´ משה דה לאון עד 1305. היכן הוא היום? מי מחכמי ישראל שלאחר 1286 העיד כי ראה את כתב היד המקורי במו עיניו? אף לא אחד!! (3) הזוהר כתוב בשגיאות ארמית ומכיל עקבות תחביר ודקדוק ספרדים, כולל מלה שמשמעותה "בית-כנסת" בספרדית. המנהגים הנזכרים בו היו נהוגים בימי הביניים בספרד ולא במאה הראשונה בארץ-ישראל (פרוט המנהגים - תרומת מימוני מפורום Hydepark,
חלק א´ וגם
חלק ב´). ויש בו בלבול בין דיני שבועות לדיני נדרים. תמונת ארץ-ישראל שבו זוהתה כלקוחה ממקורות ספרות רבניים ואינה תואמת את המציאות, היינו, הכותב לא היה תושב ארץ-ישראל (לחפש המלה
topography, אולם מומלץ לקרוא הכל). (4) ר´ משה דה לאון עצמו טען בפומבי אמנם כי "מצא" את כתב היד, אולם לאשתו אשר ידעה כי כתב אותו במו ידיו אמר כי אין מעמדו איתן דיו לחתום עליו ולכן חייב היה ליחסו לרשב"י. את כל הנכבדים שהתחננו שיראה להם את כתב היד - דחה בשה"י ופה"י. כאשר נפטר ב- 1305 נסו הנכבדים לשדל את אלמנתו למכור להם את כתב היד בסכום עתק. כאשר הודתה כי מעולם לא היה קים כתב היד של הרשב"י נתקפו הלם ופשוט סרבו להאמין לה. מכיוון שר´ משה דה לאון המנוח הותיר אותה שקועה בחובות, חסרת פנסיה וחסרת-כל הרי לא סביר שסתם סרבה למכור. הרי היתה יכולה לפרוע החובות לטהר את שם בעלה כלווה שאינו פורע חובותיו, ולהותיר לעצמה פנסיה הגונה. היא לא עשתה דבר מאלה (מקור: חקירת ר´ יצחק דמן עכו, כמתואר בספר היוחסין, פרי עטו של ר´ אברהם זכותו(*))