כשג'ורג' האריסון כתב את סאמת'ינג
הוא ופטי בויד חיו באושר ועושר. קלפטון והבגידה עוד לא נכנסו לתמונה. (כן, זו הייתי אני). אני לא באה לטורי בטענות על זה שטוב לה. או שלא נוח לה להתחבר למקומות האלה, או וואטאבר. אני לא מתיימרת, אני לא שופטת ואני בכלל לא במצב שלה. אני באה מנקודה של קהל, שמקבל את היצירה שלה. שמתמודד עם היצירה עצמה, שסופג פנימה, שנותן לה את המקום. אותי לא אמור לעניין אם לטורי לא נוח יותר לחפור עמוק ולגרד כאב מהורידים, זה מעניין אותי כי טורי מעניינת אותי, אבל אם אני לא מקבלת יצירה שנוגעת בי ושכתובה ברמה גבוהה, שאני מרגישה בה את היוצרת, שאני מצליחה להתחבר אליה, אז מבחינתי היצירה לא טובה. ואני לא אצרוך אותה ולא אשתמש בה, כי היא לא תעניין אותי. אני לא מחפשת את "למה לטורי אין יצירות טובות כמו LE", אני מחפשת את היצירות הטובות, שהן לא LE. ואת זה אני לא מוצאת.