תשובה לזוג היקר
החרטה היתה מידית, אבל עדיין היה ברור לי שלא אוכל לגדלו, הקרבתי במפורש את חיי שלי, למען ייטב לילדי, ואני לא מבקשת תעודות הצטיינות על כך. אבל אני ילדתי בתקופה אחרת, זמנים בהם החברה הוקיעה והקיאה אותי מתוכה,לא היה מוסד, או משרד, שטיפל, העניק חסות, או תמך, בנשים שכמוני. לא מענקים, ולא הטבות והנחות, רק אנחות. נאלצתי לוותר, ואני מלאה רגשות אשמה, , זה היה המעשה הכי נבון, והכי אמיץ שיכולתי לעשות למען הבן היקר שלי. המחיר ששילמתי היה כבד מנשוא. החברה לא חייבת ולא צריכה לממן טעויות של אף אדם, אבל מה לעשות, המדינה המתוקנת שלנו מממנת טעויות של זה שנהג ברשלנות במכוניתו, זה שנהג ברשלנות בעבודתו, וזה שהתרשל והתמכר לסמים, ועוד ועוד. נא לא לשכוח שילד שהמדינה עוזרת בגידולו, יהא בעתיד אזרח פרודוקטיבי, ויעיל, ויתרום גם הוא למדינה, השקעה שתניב פירות. הצער היחיד שאיני יכולה לפוגג, הוא צער ההחמצה, שלא ראיתי את הילד שילדתי,גדל מתפתח, ולא הייתי שם לצידו, שנינו מרגישים החמצה, שנינו שוגים לפעמים בחלומות של אילו? אני קוראת כאן את כתביה של תמי, הבת המאומצת, שאוהבת את הוריה אהבה גדולה, כפי שניתן לקרוא, אבל תמיד תישאל השאלה שתיוותר ללא מענה סביר. אני מסכימה עימה, דעותי כפי שהבנתם זהות לדעותיה, זכרונות הילדות שלנו מתחילים בערך בגיל שלש, הילד, שטובתו החשובה מכל, יסתגל לחייו החדשים כפי שהסתגלו כל הילדים שנמסרו לאימוץ בגיל זהה. ההורים המאמצים ישארו שבורי לב לעולמים, ילדים אחרים ימלאו את זמנם, אבל לא את החלל שיווצר, אבל האם הביולוגית,זכאית לגדל את בנה, אם היא נמצאה על ידי המחוקק, ראויה לכך. ועוד משהו לפני סיום, מדינתנו בת החמישים ושש, לא סערה פעמים רבות בדיונים שכאלה, זו טעות איומה, אבל לא כזו שמאיימת על כל בית אב בו יש מאומצים, הפרנויה של ההורים המאמצים, ובפרט כאלה שאימצו בחול, עוברת כל פרופורציה. הרי שמענו גם על מקרה שבו הורים מאמצים החזירו ילד לשרות, כי נמצא בו פגם הארץ סערה הרבה פחות. נמתין כולנו להחלטת השופטים, ויבוא השקט על בתינו.
