המשך (חלק ב) של ההודעה
בוגע לשאר הדברים. אני ב-100% מסכים עם כל מה שאמרת בנוגע לפסטיבלים. אני השתתפתי בפסטיבל בומבמלה, ושחטו אותי שם עם מחירי האוכל. ובסוף היה לי הרבה מאד מזל שהורים של מכרה יכלו להסיע אותי משם הביתה. וכל דבר אחר שתיארת כביקורת - מחירי כניסה, ניתוק וכן הלאה. אני מקבל במלואם. עכשיו בוא נהיה פרקטיים. ישנם שני סופרים שאני ממליץ לך לקרוא: איין ראנד (כמעיין המתגבר) דניאל קווין (ישמאל, ישמאל שלי, מעבר לציווילזציה, סיפורו של B...) הראשונה - מציגה את האידיאל של האלטרואיזם במלוא טימטומו. וכדי לחסוך ממך לקרוא את הספר אני אתמצט אותו כך: אנחנו משיגים את ההישגים שלנו לפי מה שאנחנו מכוונים לעשות. אם אתה מכוון להקדיש את חייך לשרת את הזולת. זה בדיוק מה שתשיג. ואיפשהו באמצע הדרך, אתה תגלה שאיבדת את הערך של לשרת את עצמך. בנוגע לדניאל קווין, הוא פופוליסטי משהו, אבל מציג כמות מדהימה של רעיונות מעולים (חלקם לא שלו, אבל למי איכפת). אני יביא פה כמה מהם. הראשון הוא זה: אגואיזם היא תכונה אבולוציונית. כל בריה שמתוכננת לשפר את ההשרדות שלה ושל הצאצאים שלה, ומורגלת לסביבת טוב מהבריה האחרת - תשרוד! (דארווין, זוכרים?) באותה מידה, תכונות של עזרה לזולת שנובאות מתוך אגואיזם, הם הדבר הטוב ביותר שיש. למה אני מתכוון? בעולם של ימינו, מועטים מאד המיקרים שבהם אנשים בודדים נילחמים על אותם המשאבים. ברוב המיקרים, שיתופיות טובה יוצרת כוח סינרגי (אתם יודעים: 1+1=3) עדיף בהרבה על המלחמה של השניים. אם שני מתכנתים מחליטים להיכנס לשוק העבודה ולפגוע אחד בשני כדי לקדם את מצבם לעבודה, אז רוב הסיכויים שהם מטומטמים. עדיף להם אם הם היו מקדמים אחד את השני. יש מספיק עבודות לשניהם. הם יכולים לקדם את היכולות האישיות של השני. לעודד אחד את השני. ולקדם את התדמית העיסקית האחד של השני. הדבר הזה נכון בכל מצב כמעט שיש. כשאנשים מצליחים להסתדר האחד עם השני, כשהם מגיעים להסכמה והבנה של שיתופיות, הם תורמים ויוצרים קשר שמעניק האחד לשני יותר מאשר הקשר היה מביא אחרת במקרה של עימות או אדישות. אני לא הייתי רוצה להיות חבר של אף אחד ש"עושה לי טובה" בזה שהוא חבר שלי. כי מאיפה לי שהוא לא "יזרוק" אותי ברגע שהוא ימצא מישהו אחר שהקשר שלו איתו ייתן לו יותר? אנחנו רוצים להרגיש הדדיות. וגם אם אנחנו עוזרים לפעמים, ואין לזה תמורה מיידית, זה פשוט יכול להיות אגואיזם לטווח ארוך. לדוגמא, יש לי חבר שגדול ממני ב-11 שנה. ואנחנו בקשר כבר שלוש שנים. אז מה, אני לא יכול לומר שהקשר היה הדדי בזה שעזרתי לו בפיזיקה כמו שהוא עזר לי, או שהשגת לו עבודה כמו שהוא כמה פעמים השיג לי. אבל הקיום שלי בחיים שלו הופך אותו למשהו יותר גדול ממה שהוא בלעדי. הקשר שלנו מגדיל את שנינו. מספיק שאני שם כשהוא עם עוד אנשים ואני מעלה את הערכה שלהם כלפיו. אני עוזר לו בכל דבר שהוא כמעט יבקש ממני, בלי כסף או מחוייבות, ואף אחד לא עושה חשבון - כי אנחנו יודעים שלא צריך! אז נכון, לקח לי זמן עד שהייתי שווה לו (אני מאמין שעכשיו זה המצב). אבל הוא מבחינתו השקיע בפרוייקט ארוך טווח. הוא עזר לייצר בעל ברית לעצמו שהוא כרגע יכול לסמוך עליו (ובצדק). אז נכון שצריך לבחור כזה סוג של "השקעות" בקפידה. וקל מאד ליפול, אבל ככה זה עם כל השקעה, לא? הלאה, בנוגע ל"חברה בלי כסף". דניאל קווין מתאר את החברה "שלנו" בתור חברה שמאופיינת בדבר אחד: האוכל שלנו נימצא מאחורי סורג ובריח. ומהבחינה הזאת ה"מערביים" וה"מזרחיים" הם גרועים באותה המידה. ההפיכה של כל עושר שהוא למצרך יוצרת הרבה בעיות. הפיתרון הכי טוב שהוא מתאר זה סוג של חיים "שיבטיים". אבל לא במובנם הקלאסי (כי זה מטומטם, אין מספיק יערות בעולם ל-6 מיליארד איש. ומי רוצה לוותר על פינק פלוייד?). הדבר הכי קרוב שהוא הצליח להביא למה שהוא מתכוון זה חיים של באי קרקס שבהם יש סוג כזה של הדדיות. אין "שליט" כי המנהל של הקרקס שקול לכל אחד מהמופיעים, הוא פשוט שם עושה את מה שהוא יכול. סוג כזה של חברה לא יכול להיות אלטרואיסטי, או אוטופי. כי הוא יתמוטט. קווין אומר דבר מאד יפה: "החברה שלנו היא חברה שתעבוד בעולם אוטופי. הכול יעבוד אם אנשים יעשו מה שאנשים לא עשו אף פעם - יהיו נדיבים, נחמדים, ולא אנוכיים. אבל במקום זה, החברות השיבטיות ה"פרימטיביות" ששרדו, שרדו אחרי שהם מצאו דרכים להתמודד עם מה שאנשים היו תמיד - אנוכיים, קטנונים, קצרי רואי ומרגיזים." נקודה נוספת שהוא מביא זה שהטריק הוא ברגע שאתה מייצר מצרך שלא ניתן למכור. איזה מצרכים כאלה יש? אתם שואלים: ביטחון! ביטחון שהשבט ידאג לך. ידאג שאם מישהו ינסה לפגוע בך, השבט יגן עליך. ביטחון שאם תירעב ללחם מישהו ידאג לך. וכן הלאה. ובתמורה לביטחון, אתה דואג שהשבט ימשיך להתקיים. המילה הזאת כמובן מאד מוזרה, כי אין "שבטים" בימינו. אבל זה לא מדוייק. קבוצות מסויימות של אנשים הולכים לפי אותו הקוד. היהדות היתה כזאת רוב שנות הקיום שלה. והיא מדגימה חברה שמתמודדת עם מה שאנשים היו תמיד. במקום זה, בחברה "שלנו" יש עונשים, בתי כלא, קנסות. אין דברים כאלה ביהדות. יש דברים דומים, אבל שעובדים הרבה יותר טוב (אדם שגנב עבד בשביל מי שהוא גנב ממנו. ואותו מעביד היה צריך לנהוג בו מאד טוב). ברור שהיהדות היא לא "ה"שיטה. אבל זו עוד נקודה של קווין. התרבות שלנו מחפשת דרך שתתאים לכולם. ולא מוכנה להשלים עם דרכים שונות (כמו לדוגמא, בלי כסף
). הספר עמוס לעייפה, ואני בירברתי המון, והייתי מעדיף לדבר על זה אחד על אחד. אז תשמע, אתה במרכז הישראלי לטאי צ´י (שהופך גם הוא דומה לשבט בשלבים מאוחרים). מתי אתה לומד? אני פשוט לא מצליח לקשר פרצוף לשם שלך. אני אשמ לראות אותך בהזדמנות ולשמוע קצת על הקומונות החד פעמיות שביקרת בהם. עד כאן, מתעייף והולך לאכול, הדוב הלבן.