"זה מרגיש לי" - מה הרגשתכם כלפי זה?
- פותח הנושא הרהוט
- פורסם בתאריך
GnomeBubble
New member
אם כך, זנח את ה"תקליטור"
והצטרף אל אנשי הדיסק (מן השורש ד-ס-ק כמובן - גם את "דסק החדשות", ה"דיסקה" ואת ראש השב"כ צירפנו אליו).
והצטרף אל אנשי הדיסק (מן השורש ד-ס-ק כמובן - גם את "דסק החדשות", ה"דיסקה" ואת ראש השב"כ צירפנו אליו).
../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif מהחלופה לגישתך משתמע כאילו העברית
ניתנה בהר סיני. האומרים שאין לאפשר לביטויים חדשים להכות שורשים טוענים לאיזשהו אירוע מכונן של הקנוניזציה של השפה. כאילו ניתנה השפה בחבילה אחת, וכל מה שחורג מתכולת החבילה הזאת פסול. ומובן מאליו שלא כך הדבר. גם אחדים מהטהרנים ביותר בפורום הזה משתמשים בלא דעת בביטויים שאינם ברוח המסורת. שפה נוצרת בתהליך דינמי. יש משמעויות, ויש צורך בתקשורת. יש מבנים עצביים-קוגניטיביים המכוונים את התפתחות השפה. הדוברים יוצרים את התופעות (מילים, יחסי תחביר וכו') הנוחות ביותר להעברת המשמעות. יש סיבה טובה לכך שהחידושים אינם אמורים לחרוג יותר ממידה מסוימת מהמאגר המוכר: ראשית צריך שההיגיון המורכב של היחסים שנוצרו במשך אלפי שנים לא יתפרק בהדרגה, כי הרבה מהפונקציונליות של השפה תלויה ביחסיה של המילה עם המערכת המבנית של השפה. למשל בעברית יצירת פעלים חדשים במערכת הבניינים המסורתיים מאפשרת הבנה מהירה מאוד של החידושים, כי מערכת הבניינים מטעינה את הפועל במידע רב מאוד. את העיקרון הזה אפשר להחיל על היבטים אחרים בשפה. לכן נחוץ איזון דינמי בין הקיים והמסורתי ובין החדש והמתבקש לפי הצרכים המתהווים. לכן חשוב שיהיו יחידים, קבוצות וממסד שיתחזקו את המסורת ויבחנו את החדש לפי הישן, ויטוו את המארג שבו החדש נטווה בישן בלי לסכן את הישן ובלי להתבודד במחוזות של חריגות אוטיסטית. גם מובן מאליו שתבנית אפשרויות היצירה התחבירית אינה מוגבלת לשפה הספציפית, אלא היא מושפעת מאוד מסגנונות ומעקרונות תחביריים רבגוניים שהדובר נחשף אליהם במרחב התרבות והזמן שהוא חי בו. לכן בכל השפות ובכל הזמנים, אם הדוברים חיים במרחב תרבותי רבגוני, הקשור בקשרים רבים לתרבויות וללשונות אחרות, הם (הדוברים) יאמצו מילים, ביטויים ועקרונות תחביריים מהלשונות הללו, שכן ברגע שהאפשרויות הנוספות נקלטות במערך הקוגניטיבי שלהם אין מבחינתם מניעה להשתמש בהם. להשוואה אפשר להביא את מפץ הטכנולוגיה של עשרות השנים הקרובות. כשמיקרוסופט מכניסה מהדורה חדשה של אופיס, שמצריכה לוותר על מערך הרגלים של המשתמש שנרכש בדי עמל במשך שנים אחדות, וללמוד במקומו מערך חדש ומקורי (אף אם הוא מבריק ונפלא כשלעצמו) מן הסתם המערך הזה לא יתקבל בברכה (לשון המעטה). אנחנו יכולים להתפתח, אבל קשה מאוד לעשות קפיצות דרך. עם זאת, לאט לאט העקרונות משתנים, גם של מבנה המכשירים וגם של דפוסי התכניות המשמשים בהם, והיום כבר שכחנו איזו מהפכה היה המעבר של שנות השמונים לתכניות בשיטת ה'חלונות'. אדרבה, טכנאי המחשב, העובד מול מערך ההפעלה שנראה כמו 'דוס' הישן והטוב נראה לנו כמי שעוסק בכישוף. ובניגוד לכך, לפני כשנתיים-שלוש רכשתי מחשב נישא משוכלל והתברר לי שמשמאל למקש "קונטרול" הם הוסיפו עוד מקש "פונקציות" שמוסיף שכבת אפשרויות למקשים, כביכול רובד נוסף במקלדת. מאז ועד היום (שנתיים!) קשה לי המעבר בין המעבר המקלדת הקלסית, שבה המקש הקיצוני השמאלי בשורה הקרובה אליי הוא "קונטרול" ובין המקלדת החדשה, שבה המקש הממוקם באותו מקום מפעיל פונקציות חדשות. זה נראה לי דומה לכניסה של אלמנט שאי-ההתאמה שהוא יוצר בין המוכר ובין החדש מקים מכשול. ובאנלוגיה אפשר להציע שחידושים לשוניים שיוצרים אי-התאמות כאלה, אי-בהירות, שיבוש ברהיטות השימוש, אלה אינם ראויים לתמיכה. וכמובן תמיד ייתכן שהבעיה של מקש הפונקציות היא כשל אישי שלי, ורוב המשתמשים אינם נכשלים במכשול הזה, ואז כמובן, אחרי רבים להטות. ועוד דוגמאות אישיות: אבי ז"ל היה אדם זריז ודינמי, הוא הלך לעולמו בשנת 1986, בהיותו בן 72, ולא הצליח להסתגל לשימוש בכרטיס אשראי. אמי, תיבדל לחיים ארוכים, ילידת 1915, שעליה אני מספר כאן לפעמים, התקשתה להתרגל לפני שלושים שנה למכונת כתיבה חשמלית, אבל היום היא משתמשת מסיבית במחשב, לרבות סקייפ, משחקים מקוונים, דוא"ל והתעדכנות בחדשות היום-יום והתרבות העולמית. אני עצמי מקליד ב'עיוורת' בעברית ובאנגלית, משתמש בחלק מהמכשירים והאביזרים הטכנולוגיים העומדים לרשותנו, אבל לשלוח SMS ממש קשה לי, לא הסתגלתי ללוח המקשים הטלפוני, ויש עוד כמה דברים שבהם אני נעזר בדורות הצעירים ממני, שמתנהלים במרחב הזה כאילו הוא חלק טבעי של מערכת העצבים שלהם, וגם מטמיעים את החידושים למערכת המוכרת להם, בדרך כלל אפילו בלי לדעת שהם נתקלו בחידוש. בעיניי המאמץ לבלום את ההתחדשות וההפריה של הלשון דומה למאמץ למנוע מהדורות חדשות של תכנות מחשב או להתנגד לשינויים במבנה המכשירים שאנו משתמשים בהם. מתעלמים מהעובדה שגם המסורת נוצרה בהדרגה בתהליך דינמי, ולא מביאים נימוק חזק לטענה על תוקף הקו האדום המדומיין: איפה צריך לעצור? למה לבן יהודה מותר לחדש חידושים מסיביים, למה לאקדמיה ללשון העברית מותר להציע מונחים חדשים מדי פעם בפעם, ולמה לדוברים אחרים אסור? מי מוסמך ולמה מי שאינו מוסמך, לשיטתם, באמת אינו מוסמך? ולהמחשה: ביטויים הנגזרים מ"למצוא חן בעיני ..." מופיעים במקרא כמעט 50 פעם. ורק במגילת אסתר הכותב משתמש ב"לשאת חן בעיני / / לפני ..." וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל-רֹאֶיהָ. / וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת-אֶסְתֵּר מִכָּל-הַנָּשִׁים, וַתִּשָּׂא-חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל-הַבְּתוּלוֹת; / וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת-אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר--נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו; האם יש איזשהו צידוק להגיד שהביטוי "לשאת חן בעיני... / לפני " אינו קביל, אינו תקין, אינו תקני, רק כי בכל שאר המקרא הביטוי הנהוג הוא "למצוא חן בעיני"? ובחזרה ל"כאן ועכשיו", יש בביטוי הזה חריגה גם בפועל (לשאת במקום למצוא), גם במילות היחס (לפני, מלפני) וגם אי-אחידות. אבל מה התועלת בטענה שהביטוי הזה (לשאת חן בעיני.... לשאת חן לפני... ) פסול, נוגד את "רוח" השפה העברית, או את ה"היגיון" הוא ה"דעה" שלה? בדיוק כך אני חושב שצריך לשפוט חידושים לשוניים בני זמננו, בין שהם לקסיקליים או שהם תחביריים. שפה היא מערכת דינמית, אפשר להגיד אורגנית, המתפתחת לפי סביבתה, היא נכס של הדוברים, של כל הדוברים, איש אינו זכאי לנכס אותה לעצמו, וכמובן, כל אחד יכול ורשאי לתחום את לשונו והעדפותיו לפי דרכו, ובעצם לא רק שהוא יכול וזכאי לעשות זאת, אלא שאין לו ברירה אלא לעשות זאת.
ניתנה בהר סיני. האומרים שאין לאפשר לביטויים חדשים להכות שורשים טוענים לאיזשהו אירוע מכונן של הקנוניזציה של השפה. כאילו ניתנה השפה בחבילה אחת, וכל מה שחורג מתכולת החבילה הזאת פסול. ומובן מאליו שלא כך הדבר. גם אחדים מהטהרנים ביותר בפורום הזה משתמשים בלא דעת בביטויים שאינם ברוח המסורת. שפה נוצרת בתהליך דינמי. יש משמעויות, ויש צורך בתקשורת. יש מבנים עצביים-קוגניטיביים המכוונים את התפתחות השפה. הדוברים יוצרים את התופעות (מילים, יחסי תחביר וכו') הנוחות ביותר להעברת המשמעות. יש סיבה טובה לכך שהחידושים אינם אמורים לחרוג יותר ממידה מסוימת מהמאגר המוכר: ראשית צריך שההיגיון המורכב של היחסים שנוצרו במשך אלפי שנים לא יתפרק בהדרגה, כי הרבה מהפונקציונליות של השפה תלויה ביחסיה של המילה עם המערכת המבנית של השפה. למשל בעברית יצירת פעלים חדשים במערכת הבניינים המסורתיים מאפשרת הבנה מהירה מאוד של החידושים, כי מערכת הבניינים מטעינה את הפועל במידע רב מאוד. את העיקרון הזה אפשר להחיל על היבטים אחרים בשפה. לכן נחוץ איזון דינמי בין הקיים והמסורתי ובין החדש והמתבקש לפי הצרכים המתהווים. לכן חשוב שיהיו יחידים, קבוצות וממסד שיתחזקו את המסורת ויבחנו את החדש לפי הישן, ויטוו את המארג שבו החדש נטווה בישן בלי לסכן את הישן ובלי להתבודד במחוזות של חריגות אוטיסטית. גם מובן מאליו שתבנית אפשרויות היצירה התחבירית אינה מוגבלת לשפה הספציפית, אלא היא מושפעת מאוד מסגנונות ומעקרונות תחביריים רבגוניים שהדובר נחשף אליהם במרחב התרבות והזמן שהוא חי בו. לכן בכל השפות ובכל הזמנים, אם הדוברים חיים במרחב תרבותי רבגוני, הקשור בקשרים רבים לתרבויות וללשונות אחרות, הם (הדוברים) יאמצו מילים, ביטויים ועקרונות תחביריים מהלשונות הללו, שכן ברגע שהאפשרויות הנוספות נקלטות במערך הקוגניטיבי שלהם אין מבחינתם מניעה להשתמש בהם. להשוואה אפשר להביא את מפץ הטכנולוגיה של עשרות השנים הקרובות. כשמיקרוסופט מכניסה מהדורה חדשה של אופיס, שמצריכה לוותר על מערך הרגלים של המשתמש שנרכש בדי עמל במשך שנים אחדות, וללמוד במקומו מערך חדש ומקורי (אף אם הוא מבריק ונפלא כשלעצמו) מן הסתם המערך הזה לא יתקבל בברכה (לשון המעטה). אנחנו יכולים להתפתח, אבל קשה מאוד לעשות קפיצות דרך. עם זאת, לאט לאט העקרונות משתנים, גם של מבנה המכשירים וגם של דפוסי התכניות המשמשים בהם, והיום כבר שכחנו איזו מהפכה היה המעבר של שנות השמונים לתכניות בשיטת ה'חלונות'. אדרבה, טכנאי המחשב, העובד מול מערך ההפעלה שנראה כמו 'דוס' הישן והטוב נראה לנו כמי שעוסק בכישוף. ובניגוד לכך, לפני כשנתיים-שלוש רכשתי מחשב נישא משוכלל והתברר לי שמשמאל למקש "קונטרול" הם הוסיפו עוד מקש "פונקציות" שמוסיף שכבת אפשרויות למקשים, כביכול רובד נוסף במקלדת. מאז ועד היום (שנתיים!) קשה לי המעבר בין המעבר המקלדת הקלסית, שבה המקש הקיצוני השמאלי בשורה הקרובה אליי הוא "קונטרול" ובין המקלדת החדשה, שבה המקש הממוקם באותו מקום מפעיל פונקציות חדשות. זה נראה לי דומה לכניסה של אלמנט שאי-ההתאמה שהוא יוצר בין המוכר ובין החדש מקים מכשול. ובאנלוגיה אפשר להציע שחידושים לשוניים שיוצרים אי-התאמות כאלה, אי-בהירות, שיבוש ברהיטות השימוש, אלה אינם ראויים לתמיכה. וכמובן תמיד ייתכן שהבעיה של מקש הפונקציות היא כשל אישי שלי, ורוב המשתמשים אינם נכשלים במכשול הזה, ואז כמובן, אחרי רבים להטות. ועוד דוגמאות אישיות: אבי ז"ל היה אדם זריז ודינמי, הוא הלך לעולמו בשנת 1986, בהיותו בן 72, ולא הצליח להסתגל לשימוש בכרטיס אשראי. אמי, תיבדל לחיים ארוכים, ילידת 1915, שעליה אני מספר כאן לפעמים, התקשתה להתרגל לפני שלושים שנה למכונת כתיבה חשמלית, אבל היום היא משתמשת מסיבית במחשב, לרבות סקייפ, משחקים מקוונים, דוא"ל והתעדכנות בחדשות היום-יום והתרבות העולמית. אני עצמי מקליד ב'עיוורת' בעברית ובאנגלית, משתמש בחלק מהמכשירים והאביזרים הטכנולוגיים העומדים לרשותנו, אבל לשלוח SMS ממש קשה לי, לא הסתגלתי ללוח המקשים הטלפוני, ויש עוד כמה דברים שבהם אני נעזר בדורות הצעירים ממני, שמתנהלים במרחב הזה כאילו הוא חלק טבעי של מערכת העצבים שלהם, וגם מטמיעים את החידושים למערכת המוכרת להם, בדרך כלל אפילו בלי לדעת שהם נתקלו בחידוש. בעיניי המאמץ לבלום את ההתחדשות וההפריה של הלשון דומה למאמץ למנוע מהדורות חדשות של תכנות מחשב או להתנגד לשינויים במבנה המכשירים שאנו משתמשים בהם. מתעלמים מהעובדה שגם המסורת נוצרה בהדרגה בתהליך דינמי, ולא מביאים נימוק חזק לטענה על תוקף הקו האדום המדומיין: איפה צריך לעצור? למה לבן יהודה מותר לחדש חידושים מסיביים, למה לאקדמיה ללשון העברית מותר להציע מונחים חדשים מדי פעם בפעם, ולמה לדוברים אחרים אסור? מי מוסמך ולמה מי שאינו מוסמך, לשיטתם, באמת אינו מוסמך? ולהמחשה: ביטויים הנגזרים מ"למצוא חן בעיני ..." מופיעים במקרא כמעט 50 פעם. ורק במגילת אסתר הכותב משתמש ב"לשאת חן בעיני / / לפני ..." וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל-רֹאֶיהָ. / וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת-אֶסְתֵּר מִכָּל-הַנָּשִׁים, וַתִּשָּׂא-חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל-הַבְּתוּלוֹת; / וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת-אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר--נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו; האם יש איזשהו צידוק להגיד שהביטוי "לשאת חן בעיני... / לפני " אינו קביל, אינו תקין, אינו תקני, רק כי בכל שאר המקרא הביטוי הנהוג הוא "למצוא חן בעיני"? ובחזרה ל"כאן ועכשיו", יש בביטוי הזה חריגה גם בפועל (לשאת במקום למצוא), גם במילות היחס (לפני, מלפני) וגם אי-אחידות. אבל מה התועלת בטענה שהביטוי הזה (לשאת חן בעיני.... לשאת חן לפני... ) פסול, נוגד את "רוח" השפה העברית, או את ה"היגיון" הוא ה"דעה" שלה? בדיוק כך אני חושב שצריך לשפוט חידושים לשוניים בני זמננו, בין שהם לקסיקליים או שהם תחביריים. שפה היא מערכת דינמית, אפשר להגיד אורגנית, המתפתחת לפי סביבתה, היא נכס של הדוברים, של כל הדוברים, איש אינו זכאי לנכס אותה לעצמו, וכמובן, כל אחד יכול ורשאי לתחום את לשונו והעדפותיו לפי דרכו, ובעצם לא רק שהוא יכול וזכאי לעשות זאת, אלא שאין לו ברירה אלא לעשות זאת.
תוספת קטנה
כתבתי: גם אחדים מהטהרנים ביותר מהמשתתפים בפורום הזה משתמשים בבלי דעת בביטויים שאינם ברוח המסורת. אמחיש: מי שכותב "אין זה נכון" חוטא למסורת העברית המקראית. במקרא הביטוי "אין זה" מופיע רק בלכידות עם "אין זה כי אם", ובמקורות אחרים הביטוי "אין זה" מופיע רק, או בעיקר, כשאחריו שם עצם: אין זה ערער. אין זה טומאה. בראשית פרק כח פסוק י"ז: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה-נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה: אֵין זֶה כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. נחמיה פרק ב פסוק ב: וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים, וְאַתָּה אֵינְךָ חוֹלֶה--אֵין זֶה כִּי-אִם רֹעַ לֵב; וָאִירָא הַרְבֵּה מְאֹד. הצורה המסורתית של שלילת ביטויים כגון נכון, טוב, וכו' היא במילת השלילה "לא": שמות פרק ח פסוק כ"ב: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן"; בראשית פרק ב פסוק י"ח: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; שמות פרק יח פסוק י"ז: וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵלָיו: לֹא-טוֹב הַדָּבָר, אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה; שמואל א פרק כו פסוק ט"ז: לֹא-טוֹב הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ--חַי-יְהוָה כִּי בְנֵי-מָוֶת אַתֶּם, למה לשונאי10 ויאקים מעדיפים להשתמש ב"אין זה נכון" (אף שהערתי על כך גם בעבר)? בדיוק כי גם הם נזקקים לדרגת חופש מסוימת שתאפשר להם ליצור מבנה בלתי-מסורתי שיתאים לתחום הלשון והתחביר שבו נוח להם להתבטא.
כתבתי: גם אחדים מהטהרנים ביותר מהמשתתפים בפורום הזה משתמשים בבלי דעת בביטויים שאינם ברוח המסורת. אמחיש: מי שכותב "אין זה נכון" חוטא למסורת העברית המקראית. במקרא הביטוי "אין זה" מופיע רק בלכידות עם "אין זה כי אם", ובמקורות אחרים הביטוי "אין זה" מופיע רק, או בעיקר, כשאחריו שם עצם: אין זה ערער. אין זה טומאה. בראשית פרק כח פסוק י"ז: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה-נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה: אֵין זֶה כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. נחמיה פרק ב פסוק ב: וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים, וְאַתָּה אֵינְךָ חוֹלֶה--אֵין זֶה כִּי-אִם רֹעַ לֵב; וָאִירָא הַרְבֵּה מְאֹד. הצורה המסורתית של שלילת ביטויים כגון נכון, טוב, וכו' היא במילת השלילה "לא": שמות פרק ח פסוק כ"ב: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן"; בראשית פרק ב פסוק י"ח: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; שמות פרק יח פסוק י"ז: וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵלָיו: לֹא-טוֹב הַדָּבָר, אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה; שמואל א פרק כו פסוק ט"ז: לֹא-טוֹב הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ--חַי-יְהוָה כִּי בְנֵי-מָוֶת אַתֶּם, למה לשונאי10 ויאקים מעדיפים להשתמש ב"אין זה נכון" (אף שהערתי על כך גם בעבר)? בדיוק כי גם הם נזקקים לדרגת חופש מסוימת שתאפשר להם ליצור מבנה בלתי-מסורתי שיתאים לתחום הלשון והתחביר שבו נוח להם להתבטא.
GnomeBubble
New member
אבל למה, למה, אינגלוז?
מתי שמעת אי פעם במליארד השנים האחרונות מישהו אומר באנגלית It feels to me right? אה, כן, אולי אלון מזרחי.
לזרוק אוטומטית על כל תופעה ש"לא נשמעת לך" (כי, let's face it, אתה סנוב) את התווית אינגלוז זה פשוט עלבון לאינטליגנציה של הסנובים. כן, יש אינגלוזים בעברית. "עושה שכל" זה כנראה אינגלוז. גם "מגניביישן" זה אינגלוז. גם "בא בקלות - הולך בקלות" זה כנראה אינגלוז. אבל "זה מרגיש לי" זה ממש לא אינגלוז - למעשה ביטויים כאלה נוגדים את הדקדוק האנגלי, שלא אוהב להשתמשבדאטיב בביטויים של רגשות. בהרבה מקומות שהיה דאטיב באופן היסטורי, זה פשוט מנותח מחדש בתור אקוזטיב/נומינטיב כמו Methinks (במקור היו שני פעלים שהתאחדו thyncan ו-thencan, שהתאחדו, אבל הראשון היה פועל עומד שלקח דאטיב והמשמעות שלו היה בסגנון it seems) או Woe is me (אטימולוגית, מקביל אחד לאחד ל"וויי זמיר" ביידיש
) שהפך בפי רבים ל-Woe is I או אפילו ל-Woe am I, ויש כאלה שחושבים שזה התקני (אפילו ויליאם ספייר, שמשום מה נחשב בזמנו לגדול המומחים האמריקאים לשפה, טען שבמקור זה היה אמור להיות ככה עד שבא מישהו עם קצת ידע היסטורי ותיקן אותו
). טוב, ההתפתחות של האקוזטיב/נומינטיב באנגלית היא בכלל נושא מרתק, אבל נעזוב אותה לרגע - כל העניין הוא שההתפחות הזאת היא חלק ממוות של מבנה גרמאני קדום של פעלי תחושה או ביטויי תחושה עם דאטיב, שאנגלית הזניחה. היום אפשר למצוא באנגלית it seems to me וגם it feels to me, אבל בשימושים די שונים מן העברית, ורק כשאנחנו רוצים להדגיש שזה מרגיש לי ככה, אבל אולי לא לך. האמת היא שלעברית היו עוד כמה מקומות לקחת את הביטוי הזה ממנו, כמו גרמנית או יידיש כמובן. מצאתי "עס פֿעלט מיר" או "ס'פֿעלט מיר" כבר שם, אז יכול להיות שזה די וותיק. אבל חוץ מזה, הצורות האלה קיימות מלכתחילה במקומות אחרים בתוך העברית כמו שאמרת, ופשוט צריך לקחת אותן: "זה כואב לי", "זה נשמע לי", "זה נראה לי". אז מה רע ב"זה מרגיש לי"? לעניות דעתי, מי שהעיר לך על "זה מרגיש לי" בזמנו, עשה לך שירות דוב. אין רגליים לטענות של האינגלוז כאן.
מתי שמעת אי פעם במליארד השנים האחרונות מישהו אומר באנגלית It feels to me right? אה, כן, אולי אלון מזרחי.
א. האנגלוז היה במרכאות כפולות, יקירי.
ב. אני בהחלט מאמינה שיש כאן השפעה של האנגלית, גם אם התבנית המלאה של המשפט מכתיבה סדר מילים מעט שונה, כמתבקש בכל שפה. נכון שבאנגלית לא אומרים It feels to me right אבל בהחלט אומרים It feels right (כש"לי" משתמע) ואפשר גם להוסיף אותו בסוף המשפט it feels right to me (בהחלט אפשרי באנגלית, וגם גוגל מאשר). העברית אוהבת את ה"לי" לפני התואר (כמו ב"זה נשמע לי" ו"זה נראה לי" או "לא נראה לי") והאנגלית אחריו, אבל זה לא אומר שלא הייתה כאן השפעה.
ב. אני בהחלט מאמינה שיש כאן השפעה של האנגלית, גם אם התבנית המלאה של המשפט מכתיבה סדר מילים מעט שונה, כמתבקש בכל שפה. נכון שבאנגלית לא אומרים It feels to me right אבל בהחלט אומרים It feels right (כש"לי" משתמע) ואפשר גם להוסיף אותו בסוף המשפט it feels right to me (בהחלט אפשרי באנגלית, וגם גוגל מאשר). העברית אוהבת את ה"לי" לפני התואר (כמו ב"זה נשמע לי" ו"זה נראה לי" או "לא נראה לי") והאנגלית אחריו, אבל זה לא אומר שלא הייתה כאן השפעה.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.