חידה מי חשב שזו חוצפה להתיחס לקב"ה כפונקציונר

אני דווקא מכיר אחד

שהדבר הכי חשוב אצלו אינו מנומק. כמו הרצון וכמו הערך העליון. ובכל זאת קשה לומר שלא מתעניינים בו.
וכאן לא מדובר בטענה, אלא בחשש, ומיד אחרי ההבהרה שלך, מבחינתי העניין הסתיים.
וכל החפירות הארכיאולוגיות כלשונך, לגבי ממה צמח החשש, הם הרבה פחות מעניינות אפילו מהשאלה האם הביטוי "פונקציונר" בהקשר לקב"ה, לא עלה בדעתך בהשפעת ליבוביץ?
 
לכן אנשים לא מתענינים בשאלה למה הוא רוצה את א

כולם מתעניינים בתפיסותיו המנומקות, ויש כאלה לא מעט, אבל לא מתעניינים ברצונותיו הבלתי מנומקים. למשל, הוא אמר שהוא רוצה לעבוד את השם, והוא גם הבהיר שלרצון הזה אין נימוק, ולכן בזה הסתיים הענין, כלומר הסתיימה ההתעניינות ברצונו.

לא הרי חששותיך הבלתי מנומקים, כהרי אי יכולתי לענות ללא היפנוזה אילו דמויות - פרט למחבר השו"ע - ריחפו בראשי כשניסחתי את החידה לפני כמה שבועות טובים. כעת אסביר לך למה לא הרי אתה כהרי אני. לגביך: הרי אתה עצמך היצהרת, שכל תגובת ה"איפכא מסתברא" שלך - לא היתה באה לעולם - לולי חששותיך. ממילא, לאור הצהרתך המפורשת הנ"ל על חששותיך, זה לגיטימי שאתעניין בשאלה כמה חששות היו לך, מה הם היו, מה היה הנימוק להם, וכו'. וממילא ברגע שאתה אומר לי שאולי היו לך עשרים חששות בלתי מנומקים, אז באופן טבעי זה חוסם לי כל אפשרות להתעניין במשמעות העמוקה של הכותרת "איפכא מסתברא" - שכל כולה מבוססת כאמור על חששותיך הבלתי מנומקים הנ"ל - על פי הצהרתך שלך; ממש כשם שברגע שליבוביץ אומר שאין נימוק לרצונו לעבוד את השם, אז זה חוסם לנו כל אפשרות להתעניין במשמעות העמוקה של רצונו הנ"ל. אבל אני, מעולם לא היצהרתי שחידתי באה לעולם בגלל ליבוביץ! הדבר היחיד שהיצהרתי לגבי חידתי - הוא שהיא באה לעולם בגלל השו"ע; ממילא, עצם העובדה שבלי היפנוזה לא אוכל לדעת אילו דמויות - פרט למחבר השו"ע - ריחפו בראשי כשניסחתי את החידה לפני כמה שבועות טובים, אינה פוגעת כמלוא הנימה בעניין הרב שניתן למצוא במשמעות העמוקה של החידה עצמה, משמעות שנותרת במלוא תוקפה, בהיותה כאמור קשורה הצהרתית - לשו"ע - לא לליבוביץ.
 
גם בלי היפנוזה

הוספת באותה הודעה את המאמר של ליבוביץ.
אז למה שלא אחשוד שיש קשר בין הפונקציונר שלך לפונקציונר של ליבוביץ?
 
לא הרי זמן ניסוח החידה כהרי מה שקרה אחר כך.

רק אחרי שסיימתי לנסח את החידה ואת פתרונה, הזכרתי תמיהה על ליבוביץ, אבל זה לא אומר שדמותו ריחפה בראשי בזמן הניסוח של החידה ושל פתרונה. לכן, רק היפנוזה תוכל להודיע לנו אילו דמויות ריחפו בראשי בזמן הניסוח של החידה ושל פתרונה.

יתר על כן: גם אם משום מה (כלומר ללא נימוק) אתה לוקח את תמיהתי על ליבוביץ - ומשליך ממנה על זמן הניסוח של החידה ושל פתרונה - למרות שכאמור זמן זה קדם לזמן העלאת תמיהתי על ליבוביץ, זה עדין לא מעמיד - אלא את החשש הראשון (על ההשוואה המוגבלת) - לא את החשש השני (על ההשוואה הגורפת), אשר רק בגללו אתה טענת ש"איפכא-מסתברא" - כלומר שמתוך המילים "מרוב חסדיו" שבסעיף ה' מסתברא איפכא מהדיעה אשר לגביה חששת שאני מייחס אותה לשו"ע.
 
אני לא הייתי אתך בזמן ניסוח ההודעה.

לכן כשראיתי את ההודעה שלך עלה החשש.
והחשש שמישהו אחר יעשה השוואה גורפת, גדול אף יותר מהחשש הראשון.
כי בעוד שאתה יכול לתת הבהרה ולגמור עניין, ההוא שירצה לעשות השוואה גורפת לא שואל אותך.
 
אי ידיעה - אינה יכולה לשמש נימוק להעלאת חששות

חשש חייב להיות מבוסס על ידיעה רלוונטית מינימלית, לא על אי ידיעה. למשל, ישראל יודעת שאיראן הקימה כור אטומי. איראן טוענת שזה לשם יצור חשמל לצרכי שלום, בעוד שישראל חוששת שזה לשם פיתוח של נשק אטומי לצורכי מלחמה. הנימוק לחשש הישראלי הוא העובדה, המוסכמת על הכל, שלכורים אטומיים יכולות להיות שתי מטרות עיקריות: יצור חשמל לצורכי שלום, או יצור נשק אטומי לצורכי מלחמה. כל עוד שלא מוכח שמטרת איראן בהקמת הכור היא יצור חשמל לצורכי שלום - נותר החשש שמא מטרת הכור היא יצור נשק אטומי לצורכי מלחמה. על כל פנים, החשש הנ"ל מבוסס - לא על אי ידיעה - אלא על ידיעה רלוונטית; אמנם מינימלית - אבל עדין ידיעה רלוונטית, דהיינו הידיעה - שאיראן מפתחת כור אטומי. בקיצור, מה שאני מנסה לטעון, זה שכל חשש חייב להיות מבוסס על איזושהי ידיעה רלוונטית, גם אם מינימלית.

אבל לגביי אתה טוען, שהחשש שלך מבוסס על כך שלא היית לידי. יוצא אפוא שהרקע של החשש הוא אי ידיעה, לא ידיעה, והרי אי ידיעה כשלעצמה אינה יכולה לבסס שום חשש שבעולם! הלא תסכים איתי, שאני יודע שיצאת בכותרת "איפכא מסתברא", אם כי לא הייתי לידך כשניסחת את תגובתך הנ"ל, אז האם כל זה רלוונטי על מנת לשמש לי נימוק לכך שאחשוש שמא כשניסחת את תגובתך הראשונה עמדת על רגל אחת? ממתי אי-ידיעה - או ידיעה בלתי רלוונטית - יכולה לבסס חששות? צריך איזושהי ידיעה רלוונטית מינימלית!

הידיעה היחידה (על דמויות מרחפות) - אשר ניתנת לך מתוך קריאת הנוסח של החידה ושל פתרונה, זה שכאשר ניסחתי את הנוסח הנ"ל ריחפה בראשי דמותו של מחבר השו"ע. הידיעה המינימלית הזאת כשלעצמה - אינה רלוונטית אל ג'ון לנון, ולכן היא אינה מספיקה על מנת להקים את החשש שמא ריחפה אז בראשי גם דמותו של ג'ון לנון, נכון? אז מה פתאום שהידיעה המינימלית הנ"ל תהיה רלוונטית אל ליבוביץ - כך שהיא תספיק להקים אצלך את החשש שמא ריחפה אז בראשי דמותו של ליבוביץ?

כיוצא בכך, הידיעה היחידה (על דמויות מרחפות) - אשר ניתנת לך מתוך קריאת תמיהתי על ליבוביץ, זה שמתישהו אחרי שסיימתי לנסח את הנוסח של החידה ושל פתרונה, הייתה מרחפת בראשי דמותו של ליבוביץ. הידיעה המינימלית הזאת כשלעצמה - אינה רלוונטית אל זמן מוקדם יותר, כגון שנתיים לפני כן, או חודשיים לפני כן, או יומיים לפני כן, או שעתיים לפני כן, ולכן היא אינה מספיקה על מנת להקים את החשש שמא דמותו של ליבוביץ החלה לרחף בראשי שנתיים לפני כן, או חודשיים לפני כן, או יומיים לפני כן, או שעתיים לפני כן, נכון? אז מה פתאום שהידיעה המינימלית הנ"ל תהיה רלוונטית אל שניותיים לפני כן - כך שהיא תספיק להקים אצלך את החשש שמא דמותו של ליבוביץ החלה לרחף בראשי - בהיותי מנסח את הנוסח של החידה ושל פתרונה?

ועוד יותר תמוה בעיניי: גם אם נניח שעלה אצלך החשש שדמותו של ליבוביץ ריחפה בראשי כשניסחתי את הנוסח של החידה ושל פתרונה, איך כל זה רלוונטי להעלאת החשש השני אודות ההשוואה הגורפת? שווה בנפשך: אילו ליבוביץ היה למשל טוען, שראש העירייה אינו בן אלמוות, ושזו חוצפה לקרוא לראש העירייה "כלב", ואחר כך הייתי שומע אותי אומר שגנדי אמר שזו חוצפה לקרוא לראש העירייה "כלב", ומשום מה היית חושש (בלי נימוק) שמא בדבריי הנ"ל התכוונתי להשוות - בין דעת ליבוביץ על הפניית הכינוי "כלב" לראש העירייה - לבין דעת גנדי על הפניית הכינוי "כלב" לראש העירייה, אז האם כל זה היה יכול לשמש עבורך בתור ידיעה רלוונטית שעליה היית מעמיד חשש נוסף, שמא אחרים יבינו שאני מתכוון לייחס לגנדי גם את דעתו האחרת של ליבוביץ - שראש העירייה הוא בן אלמוות?

אני חוזר ואומר את מה שכבר כתבתי באחת מהודעותיי הקודמות: אם יש נימוק לחששותיך - אז אנא הגד מהו; אם אין נימוק - אז אנא הגד זאת, על מנת שזה ישמש לי אות לסיים את הדיון, כי ברור שלא ניתן להתווכח עם מי שמודה שלטיעוניו (או שלחששותיו) אין נימוק.
 
אתה צודק

הייתי צריך לשאול אותך אם החלק הראשון של ההודעה שלך, והחלק השני, נכתבו באותו זמן, ואם יש קשר בין שני חלקי ההודעה? זה לגבי החשש הראשון.
לגבי החשש השני לא אמרת כיצד עלינו לוודא שמישהו אחר לא יקח חלילה את הפונקציונר שבחידה, ויעשה גזירה שווא עם הפונקציונר של ליבוביץ וישווה ביניהם השוואה גורפת?
 
גם אתה צודק

אכן היית צריך לשאול אותי האם שני החלקים נכתבו באותו הזמן, ואילו שאלת אותי, אז הייתי עונה לך את מה שכבר כתבתי בהודעתי הקודמת: שהחלק הראשון נכתב "שניותיים לפני" החלק השני.

לגבי שאלתך האם "יש קשר בין שני חלקי ההודעה": גם על זה עניתי מזמן, זוכר? עניתי, שאם בכלל יש קשר אז הוא חד-סיטרי, כלומר: החלק המאוחר יותר שאודות התמיהה על ליבוביץ - מושפע מהחלק המוקדם יותר של פתרון החידה, אבל החלק המוקדם של פתרון החידה - אינו מושפע כלל מהחלק המאוחר שאודות התמיהה על ליבוביץ - אלא עומד בזכות עצמו. עד כאן דבריי הישנים מאז. הריני אפוא שב ומזכיר, שכותרת ה"איפכא מתסברא" שלך - אינה מתייחסת לחלק המאוחר שאודות התמיהה על ליבוביץ - אלא לחלק המוקדם יותר של פתרון החידה.

אתה שואל: "לגבי החשש השני לא אמרת כיצד עלינו לוודא שמישהו אחר לא יקח חלילה את הפונקציונר שבחידה, ויעשה גזירה שווה עם הפונקציונר של ליבוביץ וישווה ביניהם השוואה גורפת?" ובכן על כך כזכור כבר הגבתי לך בסוף הודעתי הקודמת, ואני מצטט (עם תיקוני לשון קלים): "שווה בנפשך: אילו ליבוביץ היה למשל טוען, שראש העירייה הוא בן אלמוות, ושזו חוצפה לקרוא לראש העירייה 'כלב', ואחר כך הייתי שומע אותי אומר שגנדי אמר שזו חוצפה לקרוא לראש העירייה "כלב", ומשום מה היית חושש (בלי נימוק) שמא בדבריי הנ"ל התכוונתי להשוות - בין דעת ליבוביץ על הפניית הכינוי 'כלב' לראש העירייה - לבין דעת גנדי על הפניית הכינוי 'כלב' לראש העירייה, אז האם כל זה היה מצדיק שכעת תשאל אותי: כיצד עלינו לוודא שאנשים אחרים לא יקחו חלילה את הגינוי שגינה גנדי את הפניית הכינוי 'כלב' לראש העירייה, ויעשו גזירה שווה עם הגינוי שגינה ליבוביץ את הפניית הכינוי 'כלב' לראש העירייה, וכך ישווו בין גנדי לליבוביץ השוואה גורפת - תוך שהם ישגו לייחס לגנדי גם את דעתו האחרת של ליבוביץ - שראש העירייה הוא בן אלמוות?"
 
אם זה לא היה ברור

אני אמרתי את הדברים בציניות.
כשאדם קורא דברים בהודעה אחת או במאמר אחד (מילא בספרים שונים) אינו אמור לחשוב שחלק מהדברים נכתבו קודם, ואין קשר בין שני החלקים, והביטוי שבחלק אחד שונה מהביטוי בחלק השני אלא אם כן צויין אחרת.
על אחת כמה וכמה כשהביטוי "פונקציונר" הוא הנושא העיקרי.
אם יש הבדל במשמעות הביטוי בין חלק א' לחלק ב' חובת ההבהרה עליך.
כך שאינני מבין מה הבעיה כשנתתי לך הזדמנות להבהיר את הדברים.
 
מה פתאום שמשמעות הביטוי תהיה שונה בשני החלקים

המשמעות של פונקציונר היא תמיד אחת: פקיד הממונה לבצע את התפקידים שהוטלו עליו. זו המשמעות בשני החלקים, וזו גם המשמעות שאותה אמור להבין כל אחד אחר, כולל אבן שושן וכולל אתה וכולל עורך המילון סידיקט וכולל ליבוביץ.

מה שטענתי בעניין זה הוא אך ורק, שהחלק השני מושפע מהחלק הראשון, אבל החלק הראשון לא מושפע מהשני. וכשאני אומר "מושפע" אני לא מתכוון מבחינת המובן של "פונקציונר", כי ברור שלגבי המובן הנ"ל אין שום השפעה הדדית - כי המשמעות היא תמיד קבועה, אלא כשאני אומר שהחלק השני מושפע מהראשון אני מתכוון, שלא יכולתי לכתוב את החלק השני לולי כתבתי קודם לכן את החלק הראשון. אבל שים לב, שהחלק הראשון לא מושפע מהשני, כלומר יכולתי לכתוב את הראשון גם מבלי לכתוב את השני.

מאידך, לגבי השפעות פסיכולוגיות וכדומה - זה כבר ענין להיפנוזה, ולכן זה מחוץ לתחום הדיון הלגיטימי.
 
היכן בדיוק אתה שומע

בדברי השו"ע שמי שאומר "ראוי הוא שיעשה הקב"ה בקשתי" חושב שהקב"ה פונקציונר? דהיינו "פקיד הממונה לבצע את התפקידים שהוטלו עליו"
האם המתפלל מתפלל לפקיד? האם הוא חושב שמישהו מינה את הקב"ה לעשות את רצונו? האם הוא חושב שהקב"ה חייב לו משהו?
 
כבר עניתי על כך באחת מתגובותיי הישנות

אז אצטט משם:

[החידה] עסקה באדם הנדון בסעיף ה. לא מדובר שם באדם החושב לעצמו "הקב"ה הוא פונקציונר שלי", אלא מדובר שם באדם אחר לגמרי, החושב לעצמו: 'ראוי שהקב"ה יעשה בקשתי'. לדעת השו"ע בסעיף ה - האדם אינו אמור לחשוב לעצמו "ראוי שהקב"ה יעשה את בקשתי", אלא הוא אמור לחשוב לעצמו "[למה] מי אני [בכלל] דל ונבזה בא לבקש ממלך מלכי המלכים הקב"ה", כשמכאן בוקעת ועולה הלחישה, שאם האדם בכל זאת חושב לעצמו "ראוי שהקב"ה יעשה את בקשתי" - אז אנו נוכל לחשוב על האדם הזה: "למה מי הוא בכלל, אדם דל ונבזה, המעז לחשוב כך על מלך מלכי המלכים הקב"ה". אם כן, הואיל וזו דעת השו"ע על מי שחושב לעצמו "ראוי שהקב"ה יעשה את בקשתי", אז קל וחומר שזו תהיה דעת השו"ע על מי שיחשוב לעצמו "הקב"ה הוא הפונקציונר שלי"! יתר על כן, אתה עצמך היסכמת בתשובה 9, שאכן לדעת השו"ע - אדם החושב "הקב"ה הוא פונקציונר שלי" - הוא אדם חצוף, ובכך היסכמת מניה וביה לפתרון החידה, שבעצם אומר את אותו הדבר בדיוק!

סוף ציטוט.
 
אבל מאיפה הבאת את ה"פונקציונר"?

אני אשאל שוב:
היכן בדיוק אתה שומע בדברי השו"ע שמי שאומר "ראוי הוא שיעשה הקב"ה בקשתי" חושב שהקב"ה פונקציונר שלו? דהיינו "פקיד הממונה לבצע את התפקידים שהוטלו עליו"
וכי המתפלל מתפלל לפקיד? וכי אותו מתפלל חושב שמישהו מינה או הטיל על הקב"ה לעשות את רצונו? וכי הוא חושב שהקב"ה חייב לו משהו?
 
כל דובר עברית אמור להכיר את המילה פונקציונר

וגם אמור להכיר את מובנה הסטנדרטי, כפי שלמשל מופיע במילון המקוון סידיקט.

הואיל וחזרת על שאלתך, לא הותרת בידי את הברירה אלא לחזור על תשובתי. אצטט אותה שוב, אך הפעם תוך הדגשת המשפט שאמור ספציפית לענות על שאלתך:

ציטוט

[החידה] עסקה באדם הנדון בסעיף ה. לא מדובר שם באדם החושב לעצמו "הקב"ה הוא פונקציונר שלי", אלא מדובר שם באדם אחר לגמרי, החושב לעצמו: 'ראוי שהקב"ה יעשה בקשתי'. לדעת השו"ע בסעיף ה - האדם אינו אמור לחשוב לעצמו "ראוי שהקב"ה יעשה את בקשתי", אלא הוא אמור לחשוב לעצמו "[למה] מי אני [בכלל] דל ונבזה בא לבקש ממלך מלכי המלכים הקב"ה", כשמכאן בוקעת ועולה הלחישה, שאם האדם בכל זאת חושב לעצמו "ראוי שהקב"ה יעשה את בקשתי" - אז אנו נוכל לחשוב על האדם הזה: "למה מי הוא בכלל, אדם דל ונבזה, המעז לחשוב כך על מלך מלכי המלכים הקב"ה". אם כן, הואיל וזו דעת השו"ע על מי שחושב לעצמו "ראוי שהקב"ה יעשה את בקשתי", אז קל וחומר שזו תהיה דעת השו"ע על מי שיחשוב לעצמו "הקב"ה הוא הפונקציונר שלי"! יתר על כן, אתה עצמך היסכמת בתשובה 9, שאכן לדעת השו"ע - אדם החושב "הקב"ה הוא פונקציונר שלי" - הוא אדם חצוף, ובכך היסכמת מניה וביה לפתרון החידה, שבעצם אומר את אותו הדבר בדיוק!

סוף ציטוט.
 
אז מה החידוש שלך?

שמי שחושב שהקב"ה פונקציונר שלו (דהיינו "פקיד הממונה לבצע את התפקידים שהוטלו עליו") הוא חצוף?
יש לי חדשות בשבילך הוא גם מטומטם.
 
החידוש שלי הוא כפול:

חידוש ראשון, ענק, אשר בו זכיתי רק בדיעבד: שכאשר שאלתי "מי חשב שזו חוצפה להתייחס לקב"ה כפונקציונר", ופתרתי - שכך חשב השו"ע, אז אחד מבכירי הפורום - שבהתחלה הגיב על הפתרון הנ"ל בכותרת "איפכא מסתברא" - מגיב כעת בכותרת המיוחלת: "אז מה החידוש שלך". הלואי ויתברר שאין שום חידוש בשום דבר שאמרתי מאז יום היוולדי, ובלבד שלא יוגד ש"מסתבר ההפך" ממה שאמרתי.

חידוש שני, צנוע יותר, שאגב אותו לומדים רק מתוך עיון מדוקדק בנוסח של פתרון החידה: שלדעת השו"ע, לא רק מי שחושב "הקב"ה הוא פונקציונר שלי" - אנו נחשוב עליו: "למה מי אתה בכלל, דל ונבזה, שתבוא לבקש ממלך מלכי המלכים הקב"ה", אלא לדעת השו"ע אנו נחשוב כך - גם על מי שרק חושב "ראוי שהקב"ה יעשה בקשתי". לדעת השו"ע, בני האדם הנוהגים כהלכה - אינם מי שחושבים "הקב"ה הוא פונקציונר שלנו" - והם אפילו אינם מי שרק חושבים "ראוי שהקב"ה יעשה בקשתנו", אלא הם מי שחושבים "למה מי אנחנו בכלל דלים ונבזים שנבוא לבקש ממלך מלכי המלכים הקב"ה" - או אז אנו נחשוב עליהם: "יישר כחכם נהגתם כהלכה".
 
אני מודה לך על המחמאה

אבל צר לי לאכזב אותך, חוששני שלא הובנתי כהלכה.
הביטוי פונקציונר, דהיינו "פקיד הממונה לבצע את התפקידים שהוטלו עליו" בהקשר הנוכחי, כמו שאמרתי לעיל ואתה הסכמת אתי, הוא ביטוי מגונה, חירוף וגידוף. תאר לך במקום הביטוי הזה, היית אומר משרת, או עבד, או כמו שאמרתי לעיל כלב.
האם יעלה על הדעת אדם מתפלל ובו בזמן יחרף ויגדף את מי שאליו הוא מתפלל?!
לכן אמרתי מי שמתפלל וחושב שהקב"ה הוא פונקציונר שלו "פקיד הממונה לבצע את התפקידים שהוטלו עליו" הוא לא רק חצוף הוא גם מטומטם.
לכן שאלתי מה החידוש שלך, שאדם שמתחצף ומחרף ומגדף, הוא חצוף? זאת טאוטולוגיה.
 
לדעתי בהחלט הבנתי אותך כהלכה

כששאלת "מה החידוש" התכוונת לטעון שדבריי הם טאוטולוגיה. ועל כך כבר הגבתי, שהלוואי שכל דבריי מיום היוולדי היו טאוטולוגיה, ובלבד שלא יוגד שמסתבר ההפך מאותה טאוטולוגיה.

אגב בפיסקה השניה שבהודעתי הקודמת, היצגתי בכל זאת איזשהו חידוש.
 
לגבי הפסקה השניה

לפי השו"ע כל אדם צריך לומר בלבו מי אני דל ונבזה בא לבקש מאת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך ולא רק מי שאומר ראוי הוא שיעשה בקשתי/ו
לא הבנתי למה הכנסת כאן את עניין הפונקציונר? באותה מידה יכולת גם להכניס את המקלל.
ולמה זה תמוה בעיניך שליבוביץ לא הזכיר את דברי השו"ע האלה?
 
מהשו"ע עולה שכל אדם אמור לחשוב שהוא דל ונבזה.

ולכן, מי שחושב על עצמו "ראוי שהקב"ה יעשה בקשתי" במקום לחשוב על עצמו "למה מי אני בכלל דל ונבזה שאבוא לבקש מהקב"ה", אז את פתח לו: "למה מי אתה בכלל דל ונבזה שתבוא לבקש מהקב"ה". אבל מי שלא חושב על עצמו "ראוי שהקב"ה יעשה בקשתי" אלא חושב על עצמו "למה מי אני בכלל דל ונבזה שאבוא לבקש מהקב"ה", אז לא צריך לומר לו "למה מי אתה בכלל" כי הוא יודע את זה.

ענין הפונקציונר מאפשר את הקל וחומר, דהיינו: הואיל ולדעת השו"ע אלו שחושבים - שמגיע להם שהקב"ה ימלא את בקשתם - הם חוצפנים, אז קל וחומר שלדעת השו"ע מי שחושבים - שהקב"ה ממונה למלא את בקשתם - הם חוצפנים. אבל המקלל לא קשור לקל וחומר (למרות שבמקרה זה נכון שגם המקלל הוא חוצפן).

ליבוביץ טען במאמרו "על התפילה", שכל דרישה מהקב"ה היא מחוצפת. הוא היה יכול ללמוד זאת בקל וחומר מדברי השו"ע הנ"ל: הואיל ולדעת השו"ע אלו שחושבים - שמגיע להם שהקב"ה ימלא את בקשתם - הם חוצפנים, אז קל וחומר שלדעת השו"ע מי שחושבים - שהקב"ה נדרש למלא את בקשתם - הם חוצפנים.
 
למעלה