היי דבי, כאן זיוה
מדהים אבל גם מעלה קצת הרהורים נוגים,כמה דומות התגובות שלנו בלי לתאם. מה שהכי מצא חן בעיני שהעלית לדיון בדרכך האגבית את דמותה של החברה המטפלת ברוצח במקום את הדיון באשר לחומרת הרצח שבעיני הוא הדיון הפחות חשוב וכמובן הוא הדיון השליט... כיוון שהכרחת אותי הבקר לשמוע רשת ב' אז אחרי שירדת מהרכב ציטטו ראיון מוקדם יותר עם זהבה גלאון שטענה שמטעמים של זכויות אדם ושוויון בין אסירים לא ניתן לאסור על עמיר להתחתן. אני חייבת להסכים שכן חוקים ואכיפה של חוקים שרומסים זכויות אדם (כמו שקורה בישראל בשפע...) מסוכנים בעיני הרבה יותר מרצח ראשי ממשלות (מה לעשות, הסיכוי שפתאום יעצרו אותי סתם, ישימו אותי בתא מסריח וקטן ללא פרטיות גם כשאני עושה את צרכי ועם סיכוי שיאנסו אותי ודרך אגב גם לא ייתנו לי להיפגש עם עורך דין לפני חקירתי שלא לדבר על מה יקרה אם אפול ביד השב"כ גדול יותר מהסיכוי שאהיה ראש ממשלה...) וברצינות: אני מהרהרת לא מעט בשאלה אם פושעים אידיאולוגיים גרועים יותר או פחות מסתם פושעים. כיוון שבמקרה של עמיר זו שאלה קשה אני חושבת לעצמי על רוצחי החמאס: האם היותם לוחמי חופש על פי האידיאולוגיה שלהם מקלה את חומרת מעשיהם ואולי העובדה שכוונתם המוצהרת היא להילחם בעצם קיומה של המדינה (ותוך כדי כך גם בדמוקרטיות שלה...) צריכה להיות שיקול לחומרא שכן המדינה היא זו ששופטת אותם. במובן הזה, מנקודת המבט הזו, מעשיהם דומים למעשיו של יגאל עמיר. אני חושבת שכיוון שקשה להכריע בשאלה הזו עדיף להתייחס לפושעים אידיאולוגיים כמו ליתר הפושעים. התייחסות שוויונית כזו גם משדרת מסר של חוסר הכרה בפשע אידיאולוגי כשונה מכל פשע אחר ובכך מנטרלת את הכח של פשע כאקט של מוסר. במקרה של רוצחים אני חושבת שיש כאן גם מסר של ערך החיים: לא משנה את מי רצחת אי אפשר להשוות חומרה של רצח כי החיים הם ערך עליון! והכי חשוב: התייחסות כזו, השומרת על זכויותיו הבסיסיות של רוצח הנתון בשביינו, בבתי הכלא שלנו, שומרת על דמותנו וצלמנו כחברה. אם הפושעים הם מראה מעוותת שלנו הרי שהחוק ודרכי אכיפתו הם המראה הישירה שלנו כחברה. כדאי לדאוג שלפחות במראה הקונוונציונלית ניראה בני אדם...
