NorthernStar
New member
לפני כעשור נכחתי בהקרנת בכורה
של סרט דוקומנטרי בשם "יזכור - עבדי הזיכרון" של הבמאי אייל סיוון. ההקרנה נערכה בערב יום השואה בבית התפוצות ולא בכדי. בעיקרון, הסרט (שהוא מומלץ מאוד) פורש בפני הצופות את סיפור הטקסים הממלכתיים במערכת החינוך בתקופה שבין פסח ל"יום העצמאות". אני עושה לסרט המצוין הזה עוול נוראי, משום שהוא הרבה יותר מורכב מזה (עוסק גם בין היתר בהדרת המזרחים), אבל הבוטום ליין של הסרט ברור מאוד. מראיינים שם בני נוער שעברו 12 שנים במערכת החינוך הציונית ועוקבים אחרי השתתפותם בטקסים הבית ספריים. בסוף שואלים אותם מהי לדעתם מטרת הטקסים ומה הם למדו מאיזכור השואה? התשובה מאוד ברורה: ש"הארץ היא רק שלנו" ושהמטרה היא ש"נלך לצבא ונהרוג כמה שיותר ערבים כדי שלא תהיה יותר שואה". אז לא, לא מלמדים בבתי הספר שלא רק היהודים הושמדו, בדיוק כשם שאתרי החדשות הציוניים באינטרנט עוסקים אך ורק בסיפור היהודי, כמובן מתוך מטרה ברורה להשתמש בשואה ליצירת דלגיטימציה של הסבל הפלסטיני מחד, ולגיטימציה לגרימת הסבל הזה מאידך. ה"יהודים, זה העם שלנו" הוא עוד אחד מתוצאות התכנות של החינוך הציוני. אין דבר כזה "עם" יהודי. הציונות היא זאת שמציאה את היהדות כ"עם", כלאום אחיד (אם כי בתחילתה נטתה להכיל אך ורק את היהודים האשכנזים ולהדיר את המזרחים, שנוכסו בכפיה ובדיעבד). ולגבי שיח המולדת בקונטקסט של פזורה - הכול טוב ויפה, אבל הרי ברור שה"מולדת" בקונטקסט היהודי היא רק מיתוס. ליהודי רוסי, למשל, אין שום קשר היסטורי או אתני למזרח התיכון. הקשר הוא אך ורק מיתי-דתי, בדיוק כפי שאין מה שמקשר בינו לבין יהודי במרוקו מלבד הדת, וגם זאת באופן רופף מאוד בשל הבדלים מהותיים בפרקטיקה הדתית. הקשר הזה זהה לקשר בין איטלקי-קתולי לבין סיני-קתולי מבייג'ין או ארגנטינאי קתולי מבואנוס איירס. כאשר עוסקים בשיח המולדת בלימודי פזורה, עוסקים בדימיון של ארץ המוצא - למשל, מישהי במחלקה שלי עובדת על קהילת הגולים העיראקיים בטורונטו. חברה שלי עוסקת בגולי האפרטהייד מדרום אפריקה אל מול המהגרים הלבנים שיצאו מדרום אפריקה אחרי סיום משטר האפרטהייד והאופן שבו שתי הקהילות מדמיינות את המולדת. ההבדל בין פזורות מהסוג הזה לבין פזורות יהודיות (שאינן למעשה פזורות, משום שיהודי מרוקו לא חיו בפזורה. הם חיו בארצם) הוא ברור.
של סרט דוקומנטרי בשם "יזכור - עבדי הזיכרון" של הבמאי אייל סיוון. ההקרנה נערכה בערב יום השואה בבית התפוצות ולא בכדי. בעיקרון, הסרט (שהוא מומלץ מאוד) פורש בפני הצופות את סיפור הטקסים הממלכתיים במערכת החינוך בתקופה שבין פסח ל"יום העצמאות". אני עושה לסרט המצוין הזה עוול נוראי, משום שהוא הרבה יותר מורכב מזה (עוסק גם בין היתר בהדרת המזרחים), אבל הבוטום ליין של הסרט ברור מאוד. מראיינים שם בני נוער שעברו 12 שנים במערכת החינוך הציונית ועוקבים אחרי השתתפותם בטקסים הבית ספריים. בסוף שואלים אותם מהי לדעתם מטרת הטקסים ומה הם למדו מאיזכור השואה? התשובה מאוד ברורה: ש"הארץ היא רק שלנו" ושהמטרה היא ש"נלך לצבא ונהרוג כמה שיותר ערבים כדי שלא תהיה יותר שואה". אז לא, לא מלמדים בבתי הספר שלא רק היהודים הושמדו, בדיוק כשם שאתרי החדשות הציוניים באינטרנט עוסקים אך ורק בסיפור היהודי, כמובן מתוך מטרה ברורה להשתמש בשואה ליצירת דלגיטימציה של הסבל הפלסטיני מחד, ולגיטימציה לגרימת הסבל הזה מאידך. ה"יהודים, זה העם שלנו" הוא עוד אחד מתוצאות התכנות של החינוך הציוני. אין דבר כזה "עם" יהודי. הציונות היא זאת שמציאה את היהדות כ"עם", כלאום אחיד (אם כי בתחילתה נטתה להכיל אך ורק את היהודים האשכנזים ולהדיר את המזרחים, שנוכסו בכפיה ובדיעבד). ולגבי שיח המולדת בקונטקסט של פזורה - הכול טוב ויפה, אבל הרי ברור שה"מולדת" בקונטקסט היהודי היא רק מיתוס. ליהודי רוסי, למשל, אין שום קשר היסטורי או אתני למזרח התיכון. הקשר הוא אך ורק מיתי-דתי, בדיוק כפי שאין מה שמקשר בינו לבין יהודי במרוקו מלבד הדת, וגם זאת באופן רופף מאוד בשל הבדלים מהותיים בפרקטיקה הדתית. הקשר הזה זהה לקשר בין איטלקי-קתולי לבין סיני-קתולי מבייג'ין או ארגנטינאי קתולי מבואנוס איירס. כאשר עוסקים בשיח המולדת בלימודי פזורה, עוסקים בדימיון של ארץ המוצא - למשל, מישהי במחלקה שלי עובדת על קהילת הגולים העיראקיים בטורונטו. חברה שלי עוסקת בגולי האפרטהייד מדרום אפריקה אל מול המהגרים הלבנים שיצאו מדרום אפריקה אחרי סיום משטר האפרטהייד והאופן שבו שתי הקהילות מדמיינות את המולדת. ההבדל בין פזורות מהסוג הזה לבין פזורות יהודיות (שאינן למעשה פזורות, משום שיהודי מרוקו לא חיו בפזורה. הם חיו בארצם) הוא ברור.