לא אמרתי ״שלום״ - אז היא התחילה לצעוק עלי ״אתה מתעלם ממני?!״

[חרסינה משורינת]

כתבת מדהים , רק שימי לב שבכותרת של הפוסט הוא רשם שהיא צעקה

עליו.
(מה שהגיוני מאוד כי כשאתה מנסה לנקוש חלון של אדם אחר - לא שומעים אותך טוב) . הוא גם רשם בפוסט שהוא הרגיש את האנרגיה השלילית שלה כלפיו-
"יכולתי להרגיש את האנרגיה השלילית שלה פוגעת בי, חודרת לתוכי, הרגשתי בחילה."
מנגד יכול להיות שזו פשוט פרשנות אישית מוטה.
בכל מקרה- אני חושבת שזה יכול להשפיע על הפרשנות של הקוראים. אישית לא שמתי לב בכלל שבכותרת הוא רשם שהיא צעקה כי פשוט שקעתי בקריאת הפוסט.

 

[arana1]

לא

לי אין ספק שאוטיסטים רגישים מהרגיל ל"אנרגיה", לתנודה, כזאת שסמויה לנורמה, שזה גם הבסיס לרגישות היוצאת מהכלל לצליל,
אז צריך גם לעבוד ולחקור איך ומה ולמה מחולל פרשנות
גם כאן, בניגוד לסימטריה השטחית שכולם אונסים כאן, יש סיבות מאוד מובהקות לשונות בין פרשנות אחת לאחרת, והסיבות האלה נוגעות גם להבדל בין הטוב לרע

 

[anti is back]

אה, גם אני לא הבחנתי בזה

 

[arana1]

לא

כי הדרישה למפגש גם אם כפוי ולא רצוי שוללת מעצם קיומה מרחב פרשני "רפוי", רב קצבי ואסנכרוני, אז לא, כמו כולם כאן את הולכת על הסיסמא ושוכחת שדווקא בגלל שהמפגש בין הקונקרטי לאידיאי הוא המהותי לכל פעולה יש גם פרשנות נכונה אחת בלבד,
זאת אומרת שבניגוד לאינטואטיבי לרוב הבהמות דווקא הרב פרשני מחדד מכל פעולה ולא הכי קטנה הכללה אובייקטיבית לגמרי

 

[anti is back]

מבחינתי ההכללה האובייקטיבית לגמרי

היא שמרחב ציבורי נסבל הוא כזה שמכיל דפוסי התנהגות שונים ולא כופה פרשנות אחדותית שתואמת חוויית מציאות אחת פריבילגית.
פרשנות אובייקטיבית היא כזו שמצליחה להכיל את הפרספקטיבות השונות באופן לא לעומתי, כך שהן משלימות זו את זו ולא סותרות זו את זו. בדיוק כפי שכדי להבין את צורתו של אובייקט יש להכליל את הצורות השונות שהוא תופס כשמתבוננים בו מנקודות ייחוס שונות מבלי שיסתרו זו את זו, ומבלי לשלול את האחת מפני האחרת.

 

[anti is back]

ב"מכיל דפוסי התנהגות שונים"

כוונתי למציאות הנוסחה שתאפשר לאנשים שונים מטבעם לנהוג על פי טבעם מבלי להפר זה את זה. וכאמור, לדעתי ההכרה בחוסר ידיעתך את האחר, התייחסות לכל אדם כאל קוד תרבותי בפני עצמו, היא תנאי הכרחי לכך.

 

[arana1]

הנורמה לא מכירה בכך ולא מסוגלת לכך

זו כל הבעיה, הנורמה כפי שהיא לא מסוגלת עדיין לאמץ תבניות שמזהות בכל אדם תרבות בפני עצמה, זה חלק מהעניין

 

[anti is back]

נכון, ברור, אין מחלוקת על זה

אבל לנסות לממש באופן קונקרטי את האידיאה המוסרית זה לא להניח את הנורמה כרקע הכרחי, אלא להפך, להניח מציאות שבה הנורמה שונה ולנסות לנהוג על פיה. ובעיניי זה אומר, בין היתר, גם להכיר בצרכים ובגבולות של האישה הזאת כלגיטימיים ולנסות לדמיין עולם שבו הם לא עומדים בסתירה לאלה שלך.

 

[arana1]

לא נכון

מה שאני עושה ומסוגל לעשות זה להבין איך דברים יכולים בו זמנית גם לסתור וגם להשלים, די בלשים דברים על רצף הזמן בשביל להבין איך ולא במקרה בדיוק כמו השפה דברים הם גם רצף והתמדה וגם בדיוק בגלל זה נקטעים ואפילו עד למידה שבה הם מתהפכים על עצמם,
זה הדואליות של הטבע, של הזהות, שאנחנו גם גל וגם חלקיק, גם רצף וגם קטיעה, גם חלק מקבוצה וגם יחידים.

בגלל זה חשוב לשים לב למה שאף אחד כאן לא שם לב אליו, לקשר בין מילה לפעולה, יש צד שפועל כדי להחריב את המרחב האישי ויש צד שמנסה להרחיב את מקומו, וטענות כמו שלך משולות לטענה שאין טוב ורע, יש טוב ורע, וחשוב להבדיל בין הדברים, זה לא אומר שצריך בהכרח לחסל את כל הרעים ומייד, כי הם לא באמת רק רעים, בדיוק כשם שהנמר או החולדה אינם רעים

 

[anti is back]

"הצד"הזה פועל כך בגלל ההקשר שבתוכו הוא פועל

והמאמץ הוא להבין באיזה הקשר חברתי הוא לא יפעל כך, באיזה הקשר חברתי הצרכים והרגישויות שלו לא יהיו כרוכים בהפרת הצרכים והרגישויות שלך.

בדוגמה הספציפית של אמירת שלום, אם אתה מבין שהסיבה לתגובות העוינות לאי-אמירת שלום היא שהפרוטוקול הנורמטיבי מסמן אי-אמירת שלום כביזוי מכוון של הזולת, אתה מבין שאנשים שכועסים עליך לא זועמים משום שלא אפשרת להם לאנוס אותך, אלא משום שהם מפרשים את התגובה שלך באופן מעוות.
ועובדה שרוב האנשים, משעה שהם מבינים שהסיבה שאתה לא מתנהג בהתאם לציפיות לא נובעת מעוינות או ממשהו אישי נגדם, אכן מפסיקים לכעוס.

 

[arana1]

אני מבין את זה ולכן לא פועל להפללתם

מבין שלי זה נחווה כאונס ולהם זה לא ולכן מעולם לא פעלתי נגד אומרי שלום בשום מישור, לא ציבורי ולא משפטי ולא בכלל, רק מנסה להסביר שמה לעשות שאת חלקנו זה מטריד ומפחיד ונחווה כחדירה מאוד לא נעימה.

והדיבור כאן הוא כזה שגם את זה אסור לעשות כי זה לא יפה

 

[anti is back]

אני בכוונה לא משתתפת בדיבור הספציפי הזה

איכשהו השימושים השפתיים שלך כבר לא מוציאים אותי מדעתי כמו פעם, לא יודעת למה בדיוק, אולי בגלל המרחק, כנראה, או ששינויים אחרים גורמים לי לפרש אותם אחרת.
זה או מכליל.
(עדיין חווה לפעמים חלק מהטונים שלך, דווקא לא את אלה שמתפרשים כלעומתיים, כמגבר רגשי, מציף. קרה לי אתמול למשל. עדיין תוהה על זה).

 

[arana1]

את ההצמדה בין פרשנות לכפיה את עשית

ולא אני.

לא כתבתי בשום מקום שיש לכפות את האמת, עובדה שכמובן לא נתפשת לנ"ט, שאמת יכולה להתקיים גם בלי כפיה ודווקא בגלל שאינה ניתנת לכפיה,
יש חיים וקיום גם מעבר לכחנות,
עד כמה שזה נשמע משוגע


זה שאני מכיל דפוסים שונים ולא כופה את הדפוס שלי דווקא מאפשר לי לגזור דרך ומבעד לריבוי הקצבים אמת אחת, ואיני כופה אותה, רק מנסה לחיות אותה וכמובן נבעט ונבעת כי כולם כמוך מזהים אמת רק עם כפיה

אי שלילה לא אומרת קבלה שלמה של הכל, הכלה לא אומרת הפנמה ללא סינון, ממש לא, אפילו להפך

שימי לב, גם במפגש הקונקרטי הזה היה רק צד אחד שכופה את האמת שלו והאחר שבכלל לא, וזה לא מקרי

 

[anti is back]

הפרשנות קשורה ישירות לדפוסי פעולה

לא נכון וגם אי אפשר לנתק בין השניים. פרשנות שמבינה את מבנה הכיסא כסך כל הצורות האפשריות שהוא לובש מן הפרספקטיבות השונות תאפשר לך גם לדעת איך להתיישב עליו מבלי שהוא או אתה תמצאו את עצמכם על הרצפה.

לכן הנכונות להבין את האישה הזאת *גם מנקודת מבטה*, את מה שמניע אותה לפעול כפי שהיא פועלת, את מערך הפרשנות שהוביל אותה לפרש את התנהגותו של כותב הפוסט כעוינת וכו', שמבוסס על חוויית מציאות שונה משלך, הוא חלק בלתי נפרד מיצירה של מרחב לא לעומתי.

נשאל כך - האם אתה מסכים בכלל עם הטענה שעצם אמירת השלום לא הייתה מטרידה כל כך אילולא הייתה מתלווה לה הציפייה לתגובה? כלומר, שבמציאות שבה אין דרישה שכולם יתאימו את עצמם לצרכים הטבעיים לאותה אישה, תחושת הגבול הפרטית שלה לא הייתה בהכרח קונפליקטואלית לשלך?

 

[arana1]

נכון

ובגלל זה הנורמה, כשמה כן היא, ולכן לא מסוגלת לקבל ולהכיל אלא פרשנות אחת ויחידה מאוד אלימה דווקא כלפי חריגים שחיים וחווים יקום רב פרשני שאותו לכן אינם כופים בדרך כלל,
אני לא אומר שלום, אומרים לי שלום, את מזהה את ההבדל ?

אמירת שלום מנציחה מרחב לעומתי, חד משמעי, סופי וסופנית, זאת תצורת הכסא

 

[anti is back]

אז מפריעה לך עצם אמירת השלום

גם מבלי שתתלווה לה שום ציפייה לתגובה?
זה עצם הצליל? או הפנייה? הניסיון ליזום אקט תקשורתי?

כי נגיד אני מרגישה חדירה למרחב הפרטי שלי כשמתבוננים בי ממושכות. אני לא יכולה שלא להרגיש את זה, כי עבורי מבט הוא אקט תקשורתי, וזה מפריע לי ומערער אותי. אבל דווקא בעקבות השיחות איתך הבנתי עד כמה סוג כזה של רגישות הוא בעייתי לניסיון לדמיין מרחב לא לעומתי. כי יש אנשים שלא חשים מבט כאקט תקשורתי, כך שעבורם הגבלת המבט היא התערבות בוטה במרחב האישי שלהם גופם.

 

[arana1]

לא יודע לתאר את ההפרעה בדיוק

גם בגלל זה מעורר דברים שונים בהזדמנויות שונות, לפעמים זה גורם לי לתחושת בידוד עמוקה, להפנמה חד משמעית שכנראה אני שונה מדי ולעולם לא אמצא לי מקום או אדם, לפעמים זה פשוט צליל שנכנס ומפריע (אני מסתובב עם אזניות כל הזמן גם כדי שאנשים יוותרו מראש על הנסיון לפנות אלי) .

אז פעם זה עצם הצליל ופעם זה הציפיה לתגובה ופעם זה הנסיון לתקשר ולפעמים זה הכל ביחד

גם לגבי מבטים אותו הדבר, ואולי זה קשור לנטיה למרחב רב פרשני, זה נורא תלוי הקשר, לעיתים מבט מצטופף להכי חד ודוקר ולפעמים הוא עוטף ולפעמים הוא מרוחק, זה תלוי מאוד בקשר, שאותו אני "שומע" , בין מבט לפעולה, שיש מבטים שקפוצה בהם פעולה ויש שלא

כי כן, זה גם הגבלת חופש, כמו רעלה,בזכות המבט, מותר להסתכל

 

[arana1]

אולי זה מה שהופך את הבן אישי לרדיואקטיבי

זה שבעצם כל אפשרויות המבט, כל הדרכים שבהן הוא עלול או עשוי להידרך לפעולה או למניעתה, מתקיימים בו זמנית, שאולי יש לזה גם היבט חיובי בתנאים מאוד מסויימים אבל מול אדם נורמטיבי שקורס חד משמעית לבחירה אחת זה מחולל מרחב בלתי אפשרי

 

[anti is back]

כן, גם אצלי הרגישות משתנה

אבל לא רק בגלל ההקשר, אלא גם כתוצאה משינויים בנסיבות שלי עצמי.
שמתי לב שמאז שעברתי לעבוד בבית, ואני ממעטת מאוד לצאת ולנהל תקשורת עם בני אדם, אני הרבה פחות מוטרדת ממבטים, כאילו בגלל השגרה המרוחקת יותר משהו נפער בחיבור בין מבט לפנייה, אז מבטים כבר לא מנתקים אותי מיידית מעצמי.
מצד שני, אני הרבה יותר מבוהלת מהאפשרות להיתקל בפרצופים מוכרים שעלולים ליזום אינטראקציה. כאילו נוצרה איזו מעטפת שמאפשרת לי להרגיש יותר נוח בציבורי, אבל מאיימת להיפרם ברגע שמישהו ייאלץ אותי לתגובה.

בגלל זה נדמה לי שמלכתחילה הקושי נעוץ בציפייה (הממשית או המשוערת) לתגובה, לא במבט או בדיבור עצמו. אז במציאות שבה המוסכמה היא שאין קשר מחייב בין התנהגות הזולת להתנהגותי, כך שתגובה סבירה לניסיון ליצור אינטראקציה היא פשוט להתעלם כשזה לא מתאים, נראה לי שיהיה הרבה יותר קל ונעים להתנהל - גם אם אנשים מסוימים ימשיכו להגיד שלום.
כי במצב כזה, גם הפילטרים שלי יהיו אחרים.

 

[arana1]

בדיוק על זה אני מדבר

שהחרדה הכאילו נורא מוגזמת מהצורך להגיב על ציפיה היא די מנומקת אבל יכולה להיות מובנת רק למי שבאמת חש כמה הכל דינמי ולדעתי לא ברור מה זה "הנסיבות שלי עצמי בכלל" כי באמת המילים גם אלה שבאות מבפנים נפרדות מהמבט ככל שאנחנו שוהים עם עצמנו אבל מאותה סיבה כל זה עשוי לקרוס באחת ובצורה הכי אלימה מול דרישה לפגיעה,
אז בגלל זה כשהזכוכית צורחת עלי שהאשה רק אמרה שלום ואינה רוצחת המונים זה ברור שהיא לא אבל למי שנאבק למצוא מילים במשקל שיאפשר לו לנשום לשם שינוי זה מוות .
כך שגפ המתח בין אמירת שלום לרצח עם משמעותי לפרספקטיבה נורמטיבית שבה הוא באמת לגמרי אבסורדי אבל למי שמוצא סוף סוף מעט משמעות ויופי ושלווה בתחושת מרקם מדוייקת לו יותר של שפה, בשביל מי שבשבילו עצם מציאת המרחק הנכון בינו לזולת זה מפעל חיים הכי גדול וענק ומשמעותי, וחוויה והישג שעדיין מאוד נדיר, זה אסון נורא נורא.

וזה חלק מהבעיה, מפרספקטיבה נורמטיבית אנחנו מחרפים את נפשנו על כלום, ולכן עצם הציפיה שלנו להתחשבות נחשבת לגרועה מפשע, אבל מפרספקטיבה לא נורמטיבית אני רק מנסה לנשום ולו לרגע, קצת, לשניה, וזה מאבק שאין בודד וקשה ממנו כי לא רק שאין לו שום משמעות לאף אחד לכל אדם יש את כל ההזדמנויות הכי טובות בעולם לגנותו