כמו כן, יעקב.
הראשי של העיר הקרובה הייתה אישה בשם מכשפה. הוא הכיר אותה די הרבה זמן, מאז שהוא התחיל לעבוד כשכיר.
"אני אעשה מהשיניים שלך עגילים אופנתיים!" צרחה מוח עצם מאחורי הסורגים.
"את מאוד רועשת בשביל בחורה ששווה רק חמש מאות שקלים," אמרה מכשפה מבלי להרים את מבטה, סופרת את הכסף.
"אני אהיה שווה הרבה יותר אחרי שאקשט את הקירות עם הדם שלכם!"
"אני לא יודעת למה אתה תמיד מתעסק עם הדגים הקטנים האלה," מכשפה הרימה גבה. "אבל בבקשה," היא הושיטה לו את השטרות.
דג קטן היה שווה אוכל, דלק, וחשמל לשבוע בערך. אם היית יכול לתפוס שניים בשבוע, הייתה לך התחלה טובה. יעקב חשב ששני דגים קטנים ביד, עדיפים על פני דג גדול על העץ.
מחשבות כאלו היו הסיבה שהוא ניסה שלא לדבר הרבה.
"תודה," הוא אמר.
כשהוא הניח את ידו על ידית הדלת, מוח עצם קראה, "היי, אדוני!"
"פשוט תתעלם ממנה," מכשפה משכה בכתפיה.
היה קצת קשה להתעלם ממנה, כי כעת מוח עצם טיפסה על הסורגים, גורמת להם לרעוד ברעש. היא הגיעה עד לתקרה, ושם היא נתלתה כמו קופיף שמח.
"אדוני השכיר המכובד," היא חייכה אליו. "אתה יודע שיש עליך קללה? כן, קללה קטנה ומלוכלכת, ורק אני," היא שרה את המילה הזו, "יכולה להסיר אותה. זה יהיה חבל אם יקרה לך משהו רע. אני אבכה עם דמעות אמיתיות."
הוא בילה את שלוש השעות האחרונות בהאזנה שקטה ללהג הבלתי פוסק שלה, שבעיקר הכיל הבטחות לצלות את התוספתן שלו, להמליח את הכבד שלו, ולהשתמש בציפורניים שלו בתור כלי נגינה. למה הקשקוש האחרון הזה בנוגע לקללה גרם לו לקפוא במקום?
הוא העיף מבט במכשפה. פניה היו חתומות.
הוא משך בכתפו וחייך. "דגים קטנים לא נושכים," הוא אמר ופסע אל מחוץ לבקתה.
לעזאזל, הוא היה צריך להגיד, 'להתראות,' וזהו.
הראשי של העיר הקרובה הייתה אישה בשם מכשפה. הוא הכיר אותה די הרבה זמן, מאז שהוא התחיל לעבוד כשכיר.
"אני אעשה מהשיניים שלך עגילים אופנתיים!" צרחה מוח עצם מאחורי הסורגים.
"את מאוד רועשת בשביל בחורה ששווה רק חמש מאות שקלים," אמרה מכשפה מבלי להרים את מבטה, סופרת את הכסף.
"אני אהיה שווה הרבה יותר אחרי שאקשט את הקירות עם הדם שלכם!"
"אני לא יודעת למה אתה תמיד מתעסק עם הדגים הקטנים האלה," מכשפה הרימה גבה. "אבל בבקשה," היא הושיטה לו את השטרות.
דג קטן היה שווה אוכל, דלק, וחשמל לשבוע בערך. אם היית יכול לתפוס שניים בשבוע, הייתה לך התחלה טובה. יעקב חשב ששני דגים קטנים ביד, עדיפים על פני דג גדול על העץ.
מחשבות כאלו היו הסיבה שהוא ניסה שלא לדבר הרבה.
"תודה," הוא אמר.
כשהוא הניח את ידו על ידית הדלת, מוח עצם קראה, "היי, אדוני!"
"פשוט תתעלם ממנה," מכשפה משכה בכתפיה.
היה קצת קשה להתעלם ממנה, כי כעת מוח עצם טיפסה על הסורגים, גורמת להם לרעוד ברעש. היא הגיעה עד לתקרה, ושם היא נתלתה כמו קופיף שמח.
"אדוני השכיר המכובד," היא חייכה אליו. "אתה יודע שיש עליך קללה? כן, קללה קטנה ומלוכלכת, ורק אני," היא שרה את המילה הזו, "יכולה להסיר אותה. זה יהיה חבל אם יקרה לך משהו רע. אני אבכה עם דמעות אמיתיות."
הוא בילה את שלוש השעות האחרונות בהאזנה שקטה ללהג הבלתי פוסק שלה, שבעיקר הכיל הבטחות לצלות את התוספתן שלו, להמליח את הכבד שלו, ולהשתמש בציפורניים שלו בתור כלי נגינה. למה הקשקוש האחרון הזה בנוגע לקללה גרם לו לקפוא במקום?
הוא העיף מבט במכשפה. פניה היו חתומות.
הוא משך בכתפו וחייך. "דגים קטנים לא נושכים," הוא אמר ופסע אל מחוץ לבקתה.
לעזאזל, הוא היה צריך להגיד, 'להתראות,' וזהו.
