מחשבות על הערכה עצמית

[ו שתי]

כן, אבל עדיין מרגיז.

בבר אילן, לעומתם, התראיינתי ביום התל"מ, עם הבטן הענקית. לא קיבלו ולא התבישו להודות למה.

רציני להם.

 

[חושחושה]

אני בדיוק בסיטואציה המתאימה לקרוא

את מה שכתבת וכל מה שאני מרגישה זה צורך

 

[אמאאור]

תודה לך על שפתחת את הנושא לדיון

מאז שהשירשור התחיל, אני מוצאת שיש לי המון מה לכתוב, ולא מצליחה לארגן לעצמי את המחשבות בראש, אז סליחה אם יוצא לי מבולבל. עד לפני כמה שנים, כשעבדתי בתחום ההיי-טק כמנהלת מוצר, נהגתי לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה, כולל סופי שבוע, כולל טלפונים באמצע הלילה, כולל נסיעות לחו"ל, כולל הכל. המשפחה שלי התייחסה אלי משו-משו, כי היה לי שפע של כסף ותנאים נלווים, ו"עשיתי משהו עם עצמי". גם הסביבה העניקה לי שפע של הערכה. באחד ממקומות העבודה בהם עבדתי, עבדה איתי מישהי שהיו לה שלושה ילדים, אחד מהם היה תינוק בן כמה חודשים. היו לה בבית אופר צמודה, מבשלת ומנקה קבועה. היא עבדה את אותן שעות כמוני, בעלה גם עבד מסביב לשעון, והיה צוות שלם של עוזרים שניהל את ביתה וגידל את ילדיה. למרות שהייתי אז מאוד רחוקה מאימהות, לא הבנתי אותה, לא הבנתי איך היא יכולה. אני זוכרת שהיא אמרה לי: "זה או אני או הילדים, ואני יותר חשובה". היום, ממבט מרחוק, אני חושבת שזה מה ששידרו לה. זה או היא והקריירה, או היא והילדים. אין גם וגם, אי אפשר לשלב, ומי שנשארת בבית לגדל ילדים, היא פחות טובה. כשעשיתי את הסוויץ' המקצועי והתחלתי ללמוד קורסים מעולם הרפואה המשלימה, המשפחה וגם הסביבה היו מאוד נגד. איך זה שאני "הולכת וזורקת" מקצוע טוב, לטובת "מזמוז של אנשים"? איך זה שאני רוצה, מיוזמתי, להפסיק להרוויח 25,000 ש"ח פלוס בחודש (ברוטו, ברוטו, לא לקפוץ עלי), ובמקום זה, לשמוע כל יום "צרות של אחרים"? אז זהו, שרציתי, ואני עדיין רוצה. כמובן שאני צריכה כסף. אני עובדת לפרנסתי ואין לי את הלגיטימציה לא לעבוד מבחינה כלכלית. אבל אני עובדת גם בשביל הנשמה. והתחושה שלי היא, שאני לא מוכרת את נשמתי לשטן תמורת בצע כסף, תחושה מאוד חזקה שהיתה לי כל עוד עבדתי בעולם ההיי-טק, שהוא שוק עבדים מודרני. מאז שהפכתי לאמא, נראה לי שמצאתי את הייעוד האמיתי שלי - לשבת בבית ולגדל ילדים. הקריירה שלי עברה למקום השני, מתוך בחירה חופשית. אני עדיין אוהבת לעבוד עם אנשים, לטפל, לגעת, לשמוע סיפורים אישיים. אני עדיין אוהבת ללוות נשים בהריון, להכין ללידה. אני מחכה בקוצר רוח ליום בו אוכל לחזור ללוות לידות, להיכנס שוב לאנרגיה הקסומה הזו של חדר לידה ומה שבא אחריה. אבל האימהות היא המהות שלי. זו התחושה האישית שלי. בעיני, היום אני עובדת יותר מאי פעם, משקיעה יותר מאי פעם, מתפתחת יותר מאי פעם. אני רואה את זה בצורה מאוד ברורה. הסביבה לא רואה את זה ככה. בדרכי שלי, אני מנסה להראות לסביבה, שזה בעצם מה שחשוב בעיני. המאבק האישי שלי מתבטא בללמד את הסביבה שלי מהם סדרי העדיפויות החשובים והנכונים בעיני. לשמחתי, התברכתי בבנזוג מבין ותומך, שרואה איתי את הדברים עין בעין. לעומתו, המשפחה שלי, וחלק מן החברות שלי, לא מקבלות את זה. בעיניים שלהם, אני הרבה פחות מוערכת, כי אני לא מרוויחה ימבה כסף, לא לובשת חליפות מחויטות, ולא עובדת עד אמצע הלילה. אני "רק" יושבת בבית, נלחמת על הנקה ושעות שינה, ומגדלת תינוקת. הגעתי למסקנה, שזה הכל עניין של זוית ראייה. מי שלא רואה את זה - בוחר לא לראות את זה. הוא גם ימשיך לא לראות את זה, וזו בחירתו החופשית. בעיני, אני עושה את העבודה הכי שווה בעולם. בשבילי, להיות אמא ולגדל תינוקות להיות בני אדם טובים, החיים בשלום עם עצמם ועם הזולת, זו העבודה הכי חשובה, הגאווה הכי גדולה, והכבוד הכי גדול.

 

[Rplus1]

את אור בכל מובן אפשרי

 

[אמאאור]

ספרי את זה למשפחה שלי ../images/Emo3.gif

אני חותמת שהם לא מסכימים איתך.

 

[Rplus1]

ההפסד כולו שלהם ../images/Emo24.gif

 

[אמאאור]

../images/Emo99.gif

 

[איילת נתנאל]

אור - כתבת כל כך יפה

מסכימה עם כל מילה (רק שאצלי באמת לא מבקרים אותי על השארותי בבית). גם בעיני מה שחשוב זו עצם הבחירה להשאר בבית. זה מה שעושה את ההבדל. גם היום אני יכולה להרוויח ולעבוד כמו מטורפת אבל בחרתי לא לעשות זאת, והבחירה היא הכח שבדבר. לפעמים אני קצת מרחמת על בן הזוג, שלו אין ממש את הלגיטימציה לבחור, למרות שאני לא ממש בטוחה שהוא באמת היה רוצה זאת, חרף הצהרותיו... אני מאמינה שגם הנשים וגם הגברים הם "קורבנות" של התקופה. עם כמה שלנו קשה לקחת החלטה של השארות בבית, נסו לדמיין מה יהיו התגובות כלפי גבר... (ולא שהם מסכנים חס וחלילה אבל...

) היום אני נמצאת במקום שאני ממש מאושרת על כך שיש לי את האפשרות להחליט שהעבודה שלי היא גידול הילדים, וזו עבודה קשה ועבודה לכל דבר.

 

[אמאאור]

תודה../images/Emo39.gif חידדת לי משהו בצורה ברורה

המשפט שלך : "העבודה שלי היא גידול הילדים, וזו עבודה לכל דבר", הוא משפט מפתח בעיני. מאתמול אני מהרהרת לעצמי - הדור שלנו, שמגיע אחרי דור המהפכה, הוא מעין דור ביניים, שבו הדברים מוטמעים ומופנמים. אולי בדור הבא, בו הילדים שלנו יהפכו להורים, הבחירה תהיה יותר לגיטימית, יותר מובנת? הלוואי.

 

[מעיןבר]

אני יכולה לומר לך משהו../images/Emo35.gif

חוץ מזה שאני מאוד מאוד מעריכה אותך. נורא מפריע לי שאין היום שביל ביניים - אני אישית פשוט לא מסוגלת לשבת בבית עם ילדה ולגדל אותה. זה יכול להוציא אותי מהדעת. מצד שני, אני גם ממש לא בנויה לעבוד מצאת החמה ועד צאת הנשמה - אבל לכי ותמצאי משרה בשעות סבירות שהיא גם מספקת? ולא, עבודת מזכירות ולתייק עבור מישהו אחר זה ממש לא מספק

זה מה שמטריף אותי - שאנשים לא מבינים שאפשר לעשות עבודה מצויינת במשרות שהן מעבר לאדמיניסטרציה גם בשעות סבירות. כמו שאמרת את זה - "שוק עבדים מודרני".

 

[boringvered]

וכאן אנחנו בדיוק חושבות אותו דבר

לצערי הרב התפיסה החברתית הלקויה של "נותן יותר שעות" שווה "עובד טוב" - היא זו שבעוכרנו... וקשה לי להאמין שזה ישתנה בזמן הקרוב... ורד

 

[אמאאור]

בטח שאת יכולה ../images/Emo13.gif אני לא נושכת

<למיטב ידיעתי...> גם לי חורה עד מאוד, שברוב המקצועות, אין שביל ביניים. כשהייתי אשת מחשבים, אמנם לא חשבתלי בפועל על משפחה, אבל ידעתי, שאין כזו חיה, גם מנהלת מוצר שעובדת 24*7 וגם אמא במשרה מלאה. יש אוסף של פשרות וויתורים, כאב לב ותחושת ערך עצמי ירודה ואשמה... כל כך עצוב שכך הם פני הדברים. ברור לי, שלא לכל אחת מתאים להישאר בבית. אולי גם לי זה לא יתאים בעוד שבוע או בילד הבא, לכי תדעי. ברור לי, שלא לכל אחת מתאים לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה. לי זה בוודאי כבר לא מתאים. הייתי שם, מיציתי. כסף זה לא הכל בחיים. גם אותי זה מטריף, שאמא זה "פועל סוג ב'" בשוק העבדים המודרני שלנו. חבל שהמדינה שלנו, בניגוד למקובל במדינות מסוימות באירופה, לא מתגמלת כספית הורים שמגדלים ילדים בבית, וזו העבודה שלהם. במדינות אחרות לגדל את הילד שלך זה נחשב "עבודה", ודווקא במדינה *סוציאלית* או "מדינת רווחה" כמו שלנו, לגדל את הילד שלך זה "לוקסוס". עצוב.

 

[עינבלית]

ניסחת נהדר!

 

[אמאאור]

עינבלית,

גם את מחנכת בבית, נכון?

 

[נסע ויוּד]

יש לי מחשבות על מה שכתבת

גידול ילדים זה נפלא. אני נהנית (טוב, גם לפעמים לא) מלהיות עם יהב בבית. הוא מתוק ונפלא ואנחנו מכייפים כמעט כל יום. אבל מה יקרה כשהוא יהיה יותר גדול? אני לא בנויה לחינוך ביתי, אז הילדים שלי לא יהיו איתי בבית עד גיל 18. נגיד, אם אני לוקחת בחשבון עוד ילד אחד בעוד שנתיים, תוך משהו כמו 12 שנים, הם כבר גדולים ולא צריכים אותי בסביבה 24/7. ומה אז ? עקרת בית נואשת ? אז ללכת לחפש עבודה כאשת מקצוע? מי ירצה אותי בכלל ? כבר היום, שנה מובטלת קשה לי למצוא עבודה. בעיני זו הדילמה הגדולה. כל זה כמובן בהנחה שאני יכולה בכלל להרשות לעצמי כלכלית לא לעבוד

. יש לי הרגשה שכל הענין של ההתחברות לצד הנשי-המסורתי (בלי לפגוע באף אחת, בבקשה!) הוא משהו קצת הורמונלי שתופס חזק הרבה נשים אחרי הלידה, אבל אם נשב ונחשוב על זה כמו שצריך, נגלה שבעצם זה לא זה הענין התמיכתי-הרומנטי הזה, ואחרי זמן זה נהיה כבד ומעיק ובכלל לא מה שהתכוונו. להגיד שלא עלה על דעתי? עלה. אני הרי עוסקת בעיצוב עוגות ואומנות שימושית. להגיד שלא חשבתי על להפוך את זה למקצוע של ממש? חשבתי. ואז הבנתי שפרנסה לא תצא לי מזה. וכשהופכים את זה למקצוע, ווזה גם נהיה קצת שגרתי וגם לא מתגמל, הענין מתסכל מאד. וגם יש את ענין הגימיק שבסופו של דבר ימצא את עצמו. ולכן אני מחפשת עבודה כמהנדסת, והזמן שלי עם הילדים שלי יפגע, ואני אעשה מאמצים אמיתיים שיפגע כמה שפחות. יהיו פשרות בחופשים, יהיו פשרות בזמן הפנאי שלי עם עצמי. אבל כאלה הם חיינו בכלל, פשרות כל הזמן.

 

[אמאאור]

נכון, הדברים הם לא שחור או לבן

בפירוש בא פה לידי ביטוי מובהק גם סוג העבודה שלך, וגם ההבדל בין עצמאית לשכירה. אני מסכימה איתך, שבמקצועות מסוימים, אם את יושבת בבית X זמן, את יוצאת ממעגל העבודה, וקשה מאוד לחזור ולהיכנס לתוך שוק שהוא דינמי ומשתנה בקצב מסחרר. בנוסף, אם את לא עצמאית בעלת מקצוע חופשי, ואין לך היכולת להגדיר את מסגרת ושעות העבודה שלך, הדברים הרבה פחות פשוטים. החיים הם אוסף של פשרות

זה נכון.

 

[יעל י]

מכה מתחת לחגורה...

אני כבר המון זמן רוצה להתפטר כי רע לי והשחיקות שהגעתי אליה היא מעל ומעבר ליכולת הסבל שלי אבל אני סובלת ועובדת בעיקר בגלל חוסר תמיכה מהבעל בעלי סיפר לי השבוע על משפט שאמר לו אחד המפקדים בבסיס בשיחה שבועית על אחד החיילים שלהם והשתמש במילה תבוסתן ואני קיבלתי ממש סטירה מזה. יותר מאוחר אמרתי לבעלי שהמשפט שאמר המפקד ההוא עם המילה תבוסתן ממש מתאימה לי ולמקום עבודתי בנתיים זה נשאר תלוי באויר ונראה שזה גם ישאר ככה למען הרקע - גם בעלי וגם אני עובדים במסגרות גדולות הדורשות המון ולא נותנות תמיד תמורה וזה די הורס לנו את חיי המשפחה

 

[ח ב י]

למרות שרק מחר מתחילה חודש תשיעי

התנסיתי בהורות מורכבת בשנים האחרונות (לבנותינו מנישואיו הקודמים של בעלי שנמצאות איתנו מחצית הזמן). ואני מוצאת שבתוך ההרהורים על לידה ראשונה בגיל 35 (כמעט וחצי

) למרות שכמהתי לילדים מגיל 20 בערך, עולות בי המחשבות הבאות שרציתי לחלוק איתכן. תמיד עבדתי, בחופשים מגיל שאפשר היה להתחיל, לפני הלימודים, בזמן הלימודים (ביותר מעבודה אחת לפעמים) ומס' שנים במקצועי. בתקופות שבהן לא עבדתי (חודשים ספורים בזמן הלימודים למשל) אני זוכרת בבירור ירידה בתחושת הערך העצמי שלי, כרוצה לומר אם אינני אדם יצרני, מה אני שווה? זכור לי שכאשר התראיינתי לועדת קבלה באחד מבתי הספר לרפואה בארץ שאלה אותי גינקולוגית קשוחה ומבוגרת "כיצד תתמודדי עם ילדים ועיסוק במקצוע?" מאחר שהתישה אותי ועלבה בי עוד קודם עניתי לה " אינני נמצאת בקשר זוגי כעת ואין זה צפוי בזמן הקרוב, כשאגיע אסתדר ואני בטוחה שעל הצד הטוב ביותר כמו רבות מהנשים שעשו זאת לפני ויעשו זאת אחרי". היא לא אהבה את התשובה וקבעה שאני דוחה התמודדויות (הייתי בת 21). בדיוק היום חשבתי שהייתי רוצה לפגוש בה ולספר לה שכמעט חמש עשרה שנה אח"כ, אחרי הלימודים, אחרי הסטאז' ואפילו אחרי ההתמחות, אתמודד עם השילוב הזה. עבודתי חשובה בעיני ואני מקדישה לה שעות רבות והרבה ממחשבותי, אך משפחתי חשובה יותר, אני מנסה ואמשיך לנסות ולשלב ביניהם. אך עם זאת ברור לי שלא אגיע למשרת ניהול בכירה בתחום, שלעולם ארוץ כל היום כדי להיות יעילה ולהספיק מה שגברים מספיקים ביותר זמן, וכדי לרוץ ולקחת את התינוקת ממטפלת או ממשפחתון בזמן. אני מוכנה לכך, אני רוצה בכך. ומאידך לא אוותר על העיסוק במקצועי, אם כי בטוחה אני שאתקשה לחזור ולעזוב תנוקת קטנה בחברת זרים (בנוסף מבחינה כלכלית אין לי ברירה). ולסיום, זכור לי פרופסור (כבן 45) באחד מבתי החולים בו עבדתי שהתגאה בפני מתמחה שלו(אם לילדה קטנה) שבבואו לקחת את ילדתו מהגן היא לא זיהתה אותו. צל"ש למסירותו לעבודה ומפתח להתקדמותו המהירה. זהו אמנם מקרה קיצוני, אך בעיני הוא תמצית של השוביניזם שעדיין מנהל את העולם. האיש אינו חולק שום נטל וגם אינו נהנה מהזכויות שבגידול ילדיו. אם שהיתה נוהגת כך היתה מוקעת כאמא לא כשירה. לגברים מותר, רצוי, והם אף מצפים בחלק מהמקרים גם מנשים להתמסר באותו אופן לעבודה על חשבון כל דבר אחר. הפמיניזים (שהקנה זכות בחירה לרשויות לנשים וסייע בהתקדמותן לעבר שיוויון זכויות או אפליה מתקנת) גם היכה בנו מהקצה השני כחרב פיפיות. כעת אנחנו גם עובדות מחוץ לבית וגם נושאות בעיקר העבודה בגידול הילדים ואחזקת משק הבית. כל אחת ואחת מוצאת את דרכה, בנסיבות חייה ואני תקווה שנצליח כולנו להיות מאושרות בבחירתנו.

 

[יעל מטיילת]

לפני שאני יושבת לקרוא את כל התגובות

(ואז יאבד לי הריכוז ליום הבא ואני לא אזכה בכלל להגיב למה שאמרת), אני חושבת שאנחנו כרגע בדור הפוסט פמיניסטי. המהפכה הפמיניסטית עבדה כל-כך קשה כדי להשיג את השוויון בין גברים ונשים ובחלק מהמובנים (רק החובות כמובן) זה עבד לא רע. אז עכשיו מובן מאליו לכולם שאשה לא יכולה לממש את עצמה בבית. עכשיו אנחנו בדור שיותר ויותר נשים שאני מכירה שואפות להיות בבית כמה שיותר, מתוך מודעות הולכת וגוברת לחשיבות האמהות, ובמקביל הוורקוהוליזם (שבעיני הוא ייצוג השוביניזם החדש) מרים ראש ומונע מהן, או לפחות דורש בחירה: או שאת בבית או שאת עובדת. אין גם וגם. נראה מה ייצא מהתקופה הזאת. אני רוצה גם קצת לדבר על הגברים, כי אני חושבת שגם להם הזמנים נהיו יותר קשים. אני רואה את בעלי. ברור לו שהוא יכול להיות בעל תפקיד בחינוך של הלל, מצפים ממנו שיהיה מעורב יותר, שיכיר את הילד, שיהיה שותף בתחזוקת הבית, אבל עדיין הוא צריך לעבוד ולהוכיח את עצמו. החברה שהוא עובד בה היא מופת ביחסה לאמהות עובדות - גם ראש המופ וגם סמנכלית השיווק שתיהן אמהות עובדות משמונה עד שלוש (התקבלו למשרה בתנאים האלה) ופרט למקרים מאד מיוחדים לא נמצאות בחברה מעבר לזמן הזה. אבל הגברים - זה נלקח כמובן מאליו שהם עובדים לפחות 12 שעות ביום. אותי זה מטריף. ובעלי - אותו מטריפה העובדה שאני פתאום רוצה להיות יותר בבית, שאני לא מוכנה לחזור לשעות המטורפות שנהגתי לעבוד, הוא בכלל לא מבין איך כבר הרבה פחות אכפת לי ממימוש עצמי מבחינה מקצועית. הוא לא מבין, אבל ממש לא מבין, איך חברה טובה שלנו, שיש לה את כל הנתונים להיות חוקרת מאד מרשימה, מסתפקת במשרה של מדענית עמיתה ולא הולכת במסלול לפרופסורה. נראה לי שאני אתן לו לקרוא את השרשור הזה כדי להשכיל קצת

 

[יעל מטיילת]

וגם וגם

אני כן מכירה נשים שבחרו לא להשאר בבית עם הילדים. לעבוד ולהגיע לקריירה מתוך ידיעה שמה שטוב להן יהיה טוב לילדים והן צדקו! משנותי כמגה בייביסיטר, וגם בהיותי בת לאם שהחליטה שהיא רוצה בית עם גינה ולכן שכנעה את אבי לקחת משכנתא כזאת פסיכית ששניהם עבדו כמו מטורפים רוב הילדות שלי (ועדיין אנחנו אחת המשפחות היותר אוהבות וקשורות שאני מכירה), הגעתי למסקנה כבר בגיל צעיר שאם פועלים בלי רגשות אשמה - אף אחד לא מרגיש מקופח. באמת. תמיד חברות אומרות לי "אבל אתם זה סיפור אחר", זהו, שלא. אנחנו בדיוק אותו הסיפור. פשוט אף פעם לא הרגשנו ילדים מסכנים שאין להם אמא בבית. ותמיד כשהיא היתה בבית היא היתה בשבילנו. ותמיד ידענו שבבית שלנו תמיד יאהבו אותנו. (סתם רציתי לכתוב כי בדיונים כאלה לפעמים נוטים לזלזל באחרת, זו שכן בחרה להמשיך בקריירה, ולטעון שהיא "לא אחראית למעשיה" והיא נגררת אחרי התוויות החברה. זהו, שזה לא תמיד ככה).