מי ראה אתמול בערוץ 10 את רותי נחמני ?

[גילעד 63]

עלי הגלידה

כל עוד זה לא קרמיסימו

 

[יסמין@]

אוקיי!

 

[KallaGLP]

אני ממילא אוהבת רק וניל

.

 

[KallaGLP]

סליחה, ראיתי שגם בקרמיסמו יש וניל.

אז בכל מקרה מלא רקמיסימו.

 

[יסמין@]

בוודאי! (אני דורשת תמלוגים משטראוס!)

לקרמיסימו יש רק וניל, וניל שוקולד, וניל עם דובדבנים ושוקולד מריר ועוד כל מיני צירופים של וניל+תוספות.
אבל אני אוהבת גם גלידות אחרות

 

[KallaGLP]

אני כל כך לא מתמצאת בגלידות

(לא זוכרת מתי בפעם האחרונה אכלתי), שהכל סינית בשבילי (אם כי שטראוס זה שם מוכר וטוב ולכן מקובל לגמרי).

 

[יסמין@]

מה שטוב בשטראוס (דורשת תמלוגים!

)

שהם משתמשים בצבעי מאכל טבעיים ולא סנתטיים (כלומר הם משתמשים בכורכום בשביל צבע צהבהב-כתמתם, בסלק לצבע אדמדם וכו').

 

[year of the cat]

לא אמרו שהם אומצו ולא פירטו בנושא

כפי שכבר כתבתי, זה לא לגמרי ברור לכל אחד וכך צריך להיות
כפי שהראו את בעלה, הראו גם אותם

 

[יסמין@]

בן הזוג שלה

הוא גבר בוגר. יש לו יכולת לשיקול דעת,לחשוב על כל ההשלכות ולהחליט עבור עצמו אם הוא רוצה להיחשף או לא.
לא כן לילדים/ות.

 

[זואילי]

נכון, גם לדעתי זה לא לגמרי ברור

ראשית... כשהראו את בעלה שם במטבח, עוד רגע לפני שאמרו מי הוא, חחח חשבתי שזה הבן הגדול שלה...
ואז אמרו שזה בן זוגה.
והאמת, מכיוון שהמילה אימוץ לא נאמרה, אם לא הייתי בתוך העולם הזה של אימוץ - לא חושבת שהייתי מבינה את אותו משפט שלה על בית הילדים.. כי זה לא היה המיין אישיו בכלל מאיפה "הגיעו" בסוף ילדיה. וגם זה היה משפט קצר כזה בסוף אל מול סרט שלם בעניין אחר לגמרי.
היא צולמה כשמאחוריה שלל צעצועים אז הנחתי שבבית בטח יש ילד/ה צעיר/ה. ורק כשאמרה משפט על בית הילדים הבנתי שאימצה. אם גם את זה היא לא היתה אומרת - אז כשהראו לכמה רגעים את הילדים לא הייתי חושבת בכלל על הכיוון הזה (גם אצלי בבית הייתי בלונדה ואחותי שחורת שיער... ואנחנו לא מאומצות). פשוט לי אישית כצופה לא באמת שינה לי באיזו דרך היא הפכה לאם. אלא מה ששימח אותי לראות זה שבסוף היא אמא. למרות ועל אף כל התלאות שעברה.

אם היה צריך או לא צריך להראות את הילדים - לי זה לא משנה. היא עשתה את הבחירה שלה לצלם אותם לכמה רגעים (מניחה שבן זוגה הסכים לזה, וגם להצטלם לרגע בעצמו). אני אישית לא בעד חשיפה לא אינטרנטית ולא טלויזיונית שלי או של ילדיי העתידיים. אבל היי, זה לא היה הסרט שלי.

וגם מאנשים שראו את הסרט ולא מכירים את עולם האימוץ - ראיתי שבכלל לא הבינו שהיא בסופו של דבר הפכה לאם דרך אימוץ.

 

[נגה לביא]

אני חוזרת לכן ולא

השאלה הייתה האם היה על רותי נחמני (כפי שהיא מוכרת בציבור) להכנס למבט הרטרוספקטיבי ששידרו.
אני הייתי בוחרת לא להכנס לזה, אבל אני מלכתחילה לא הייתי מתחילה את המאבק שלה בעבר, ולא אנשים כמוני משנים חקיקה.
מכיוון שהיא החליטה לשתף פעולה עם זה, נכנס שיקול הילדים.
האם אזכור שלהם במשפט כתוב, או בע"פ, יגרום להם לחשוב שמסתירים אותם ויוביל למחשבה שאין הם חשובים כמו ילדים שאמם הייתה מצליחה לקבל בעקבות כל המאבקים שעברה או שזה יגורם להם לחוש מוגנים יותר.

באופן אישי הייתי מנהלת סדרת בחירות אחרת ובטני מתהפכת לרעיון החשיפה (של הילדים וגם שלי), אבל מכיוון שסט בחירות אחר נעשה, אני מקווה שניתן שיקול לסבירות של רגשות הילדים ועל פי זה התקבלה החלטה על חשיפה.

 

[year of the cat]

PLAN A

עד היום קשה לי להגיד את המילים "הטיפולים לא הצליחו"
מבחינתי הם היו הצלחה כבירה, כי בזכות זה שלא הייתי בהריון, הגעתי לאימוץ ולילדים שלי
תודה לאל שהם לא הצליחו

אני לא רואה איך זה יכול לפגוע בילדים כשידעו את זה

עם זאת זה נכון שאימוץ היה בשבילי PLAN A , רק כשגילינו כמה שזה קשה הגענו לטיפולים שהיו לחלוטין PLAN B. ורק "כשלא הצליחו" חזרנו ל PLAN A
ולכן פונדקאות רחוקה ממני מאוד, כי אם כבר יש לי כסף לזה, אז אני יאמץ, אבל אני זוכרת את הכמיהה האדירה לילד, וכמו שאני מאוד רציתי לאמץ ולא הסכמתי בשום אופן לשקול פונדקאות , כך אחרים מאוד רוצים להיעזר בפונדקאות ולא מסכימים לשקול אופציות אחרות. זכותם. וזה לגיטימי.

 

[KallaGLP]

שוב, הבעיה היא לא בעצם העובדה

שהילדים יודעים שהם היו PLAN B, או C או D, אלא באופן שבו זה קיבל הדגשה ופרסום פומבי בעקבות התכנית. לא כל דבר אינטימי שאת יודעת על עצמך ועל משפחתך תרצי גם שיהפוך לידע פומבי ולא כל פן תבחרי להדגיש בצורה כזו (גם אם ההדגשה לא הייתה מכוונת, זו התוצאה).

 

[גילעד 63]

עם כל הרגישות

למה שקשה להגיד עד היום. אנחנו כולנו צריכים להכיר בעובדה אחת מאד ברורה שאנחנו יכולים לרקוד סביבה עד מחר. ילדים מאומצים הם מלכתחילה PLAN B (למעט אולי מקרים מאד נדירים). זה טבע העניין. זה לא עניין של טוב או רע, אלא פשוט ככה זה.
PLAN A של כולנו הוא ילדים ביולוגיים שלנו. אם זה לא מצליח אז עוברים לתכניות אחרות PLAN B C D וכו' וכו'.
גם אצלך, מה לעשוות, הרצון הראשון היה ילד פרי בטנך ורק אחרי כן עלתה ההתלבטות והבחירה בין טיפולים לאימוץ.
אני חושב שכמו שאני כגבר לא יכול באמת באמת להבין את הכמיהה לאמהות בין אם דרך הריון, טיפולים או אימוץ, כך יהיה לי מאד קשה להסביר לך את הידיעה שעם כל האהבה של ההורים ישנה מתחת לפני השטח הידיעה של מאומצים שהגעתם למשפחה היתה PLAN B.
ברור שזה לא יושב במודעות על פני השטח, יחד עם זה מאומצים חושבים על כמעט כל תסריט אפשרי בינם לבין עצמם ועל המון השלכות ואפשרויות, בין אם הם משתפים אחרים בזה או לא. ההבנה הזו היא אחת מהן ושמעתי אותה מלא מעט מאומצים.
אני חוזר ומדגיש ואומר שזה ביסוד העניין, פשוט ככה זה ומאומצים בשלב כזה או אחר יודעים את זה.
מה שאת מתארת במקרה שלך עוד יותר מורכב.
ברגע שעלה הקושי בכניסה להריון נשקל אימוץ, עמדתם מול הקושי והחלטתם ללכת לטיפולים, ואחרי כן כשלא הצליחו חזרתם לאופציה של אימוץ.
מנקודת מבט פשטנית של המאומץ זה מתורגם למשהו כמו "רצינו שלנו, לא הצליח אז רצינו אותך וזה היה קשה, אז ניסינו שוב שלנו ולא הצליח ואז רצינו אותך ואתה איתנו".
מה שמוכיח שוב שדברים שרואים משם לא רואים מכאן, ונקודות המבט של הילדים המאומצים (בעיקר כשהם גדולים יותר) וההורים המאמצים הן מאד שונות והרבה מזה בכלל מתחת לפני השטח ולא מדובר ביניהם. לא פשוט בכלל ולפעמים מאד כואב. לשני הצדדים.
וכל זה לא מבטל או מוריד כהוא זה מהשמחה שבסופו של תהליך ומסע של כל אחד מהצדדים אתם יחד עכשיו כמשפחה

 

[year of the cat]

לא!

אל תכתוב עליי דברים לא נכונים.
כתבתי בפירוש שאצלי אימוץ היה PLAN A
ורק לאחר שגילינו שכלכך קשה לאמץ פנינו לטיפולים ולבסוף חזרנו לאימוץ (וטוב שכך, כי כך הגענו לילדים שלנו, אחרת היינו מגיעים לילדים אחרים)

פרי בטני ממש לא היה חשוב לי, להיפך, העדפתי לא להיות בהריון
אבל מאוד מאוד רציתי להיות אמא, והייתי מוכנה להיות בהריון כדי שיהיה לי ילד וכמה שיותר מהר (בלי לחכות 7 שנים ובלי למכור את הבית, בסוף כן מכרנו את הבית..)

 

[גילעד 63]

אז אני מתנצל

לא הבנתי נכון כנראה. סליחה. אז את אחת מאותם מקרים נדירים שציינתי במה שכתבתי.

 

[משתפרת]

בדרך הטבע:

לקראת גיל ההתבגרות בני אכן שאל אותי: "אם היה נולד לכם ילד- לא הייתם מאמצים אותי?" והוא בעצם צדק. אנחנו רצינו ילד, נקודה. אילו הריון היה מתרחש- הילד היה מגיע מרחמי ולא היינו בודקים דרכים נוספות להורות. אצלנו- הרצון לילד לא הכיל את המילה "ביולוגי" "מהונדס" "מאומץ" "מהפריה" "מפונדקאות" או כל תואר אחר. ילד. Plan B היתה הדרך להיות הורים לילד, לא הילד עצמו. ואמרתי לו שאכן בחרנו דרך חלופית להורות, והגענו בדיוק אל מושא חלומותינו: ילד, הוא.
השאלה שאחרי כן היתה "ואילו הייתם מולידים ילד- מה היה קורה איתי?" ועניתי שאני לא מסוגלת לדמיין מצב בו אנחנו לא משפחה. אבל היו (ובעצם בישראל כך המצב כל השנים) יותר משפחות שהשתוקקו לאמץ מאשר תינוקות שזקוקים למשפחה, כך שפשוט מי שהיה אחרינו בתור היה זוכה לאמץ אותו.
תראה, דרך הטבע היא להרות וללדת. דרך הטבע היא לאהוב את התינוק שנולד לך ולגדל אותו. אצלנו התקלקל החלק הראשון במשפט, אצל בני- החלק השני. משתי התקלות הללו נוצר תיקון אחד עבורו ועבורנו. תיקון משאיר סימן, יש מי שאצלו הסימן בולט כחותמת, יש מי שאצלו הוא חלש כצלקת נושנה.

 

[גילעד 63]

לי את בטח לא צריכה להסביר

כל מה שאני אומר הוא בדיוק מה שאת אמרת. ה"תיקון" הזה אחרי מה שהתקלקל הוא עוד אחד מהדברים שעוברים במערכת של מאומץ, עצם השאלה עצמה. אני בהחלט חושב שהכנות שלך איתו בתשובה סידרה לו את המחשבה על זה ואולי גם הביאה מחשבות אחרות בעקבות זה. זה חלק מהחוויה של מאומצים.

 

[אמפתיה4]

זה לא נדיר

כלל לא ניסיתי להיכנס להריון. היה ברור לי שאני אאמץ ושמעתי על עוד נשים שבחרו מראש בדרך זאת. כיום אני אמא לילדה מדהימה, נפלאה ומופלאה שאני מאוהבת בה עד כלות בכל נימי נשמתי ומעריצה כל מילימטר בגופה ובנפשה.
בקיצור, זה לא נדיר כמו שאתה חושב...

 

[גילעד 63]

אז אני טועה כנראה

ואני בעצם המקרה הנדיר של מאומץ שיש לו תהיות שאלות ועניינים עם האימוץ. או שכמו שאומרים כאן בפורום, כל מקרה לגופו ואי אפשר להכליל כלום על מאומצים כי בעצם הם כמו כל הילדים.