אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
מרגישה חנוקה 
- פותח הנושא naama12342
- פורסם בתאריך
אוניברסאליסט
New member
לפי הכתוב בהודעה
הפסיכולוגית לא ניתבה לכוון הפשרה אלא העמידה את האופציות. נראה שזה מהלך מקצועי.
הפסיכולוגית לא ניתבה לכוון הפשרה אלא העמידה את האופציות. נראה שזה מהלך מקצועי.
תלוי מה האופציות
1. לא להביא ילד ולוותר על האהבה (בן-זוגה) 2. להביא ילד כדי שבן-זוגה לא יעזוב את הבחורה (מי אמר שהוא ישאר איתה לנצח אחרי שיוולד להם ילד?) איפה אופציה מספר 3? לוותר על העצמה ולהביא ילד, לחיות בתיסכול, ובן-הזוג יברח ממנה לבד או שהיא תזרוק אותו כי המציאות שלה נהיתה בלתי נסבלת
1. לא להביא ילד ולוותר על האהבה (בן-זוגה) 2. להביא ילד כדי שבן-זוגה לא יעזוב את הבחורה (מי אמר שהוא ישאר איתה לנצח אחרי שיוולד להם ילד?) איפה אופציה מספר 3? לוותר על העצמה ולהביא ילד, לחיות בתיסכול, ובן-הזוג יברח ממנה לבד או שהיא תזרוק אותו כי המציאות שלה נהיתה בלתי נסבלת
אוניברסאליסט
New member
אופציה 3
היא לא אופציה נפרדת אלא היא חלק מאופציה 2. זהו תרחיש אפשרי של אופציה 2 אבל אין טעם לדון בה ברגע שהפציינטית מחליטה שהיא רוצה את אופציה 1. הפסיכולגית לא ניסתה לשכנע אותה לוותר על אופציה 1 ולאמץ את אופציה 2 ובכך היא פעלה ללא שיפוט ערכי.
היא לא אופציה נפרדת אלא היא חלק מאופציה 2. זהו תרחיש אפשרי של אופציה 2 אבל אין טעם לדון בה ברגע שהפציינטית מחליטה שהיא רוצה את אופציה 1. הפסיכולגית לא ניסתה לשכנע אותה לוותר על אופציה 1 ולאמץ את אופציה 2 ובכך היא פעלה ללא שיפוט ערכי.
אופציה 3
זה שהוא יוותר. משום מה זה לא עולה בדעתו של אף אחד... אופציה 4 היא לחכות ולראות מה יקרה, כי הבחור הוא גבר ולכן השעון הביולוגי שלו מתקתק פחות. תראו איזה שינויים היו בגישה לאלהורות בשנים האחרונות. אולי עוד 5 שנים יביאו שינויי גישה ורעיונות שאין היום? אולי משפחות מורכבות של אב עם אישה אחרת או אומנה או השד יודע מה יהפכו יותר פופולריות ומדוברות? אני חושבת שהפרידה עכשיו תהיה טראומטית לשניכם. לעומת זאת, אם תקחו את הזמן, אולי הקשר ימצה את עצמוב אופן טבעי, אולי מישהו מכם (לאו דווקא את!) ישנה את דעתו ואולי תצליחו להגיע ביחד לפתרון אחר.
זה שהוא יוותר. משום מה זה לא עולה בדעתו של אף אחד... אופציה 4 היא לחכות ולראות מה יקרה, כי הבחור הוא גבר ולכן השעון הביולוגי שלו מתקתק פחות. תראו איזה שינויים היו בגישה לאלהורות בשנים האחרונות. אולי עוד 5 שנים יביאו שינויי גישה ורעיונות שאין היום? אולי משפחות מורכבות של אב עם אישה אחרת או אומנה או השד יודע מה יהפכו יותר פופולריות ומדוברות? אני חושבת שהפרידה עכשיו תהיה טראומטית לשניכם. לעומת זאת, אם תקחו את הזמן, אולי הקשר ימצה את עצמוב אופן טבעי, אולי מישהו מכם (לאו דווקא את!) ישנה את דעתו ואולי תצליחו להגיע ביחד לפתרון אחר.
אוניברסאליסט
New member
השאלה הזאת
למה תמיד ( אולי על פי רוב? אני למשל לא מצפה שהאלהורי יוותר ) יכולה להיות מופנית לחברה בכללותה או לפסיכולוגית. לגבי החברה בכללותה זה חלק מהנורמה החברתית הקלוקלת לפיה אלהורות היא לא לגיטימית. הדבר יוצר ציפיות קלוקלות שדווקא האלהורי יוותר. זו בעיה חברתית-מוסרית. לגבי הפסיכולוגית לפי הכתוב היא לא הציגה ציפייה שנעמה תוותר. אחרי שנעמה אמרה שהיא שלמה עם החלטתה אז הפסיכולוגית לא אמרה לה שזו טעות והיא לא ניסתה לשכנע אותה להחליט אחרת. אם מטרת הטיפול מוגדרת כמטרה איך להפחית מצוקות תוך כדי המשך הזוגיות בצד החלטה לא להיות אמא, אז תפקיד הפסיכולוגית הוא לייעץ לגבי הדרך הכי פונקציונאלית להפחית מצוקות. בינתיים לא ברור לי שהטיפול הגיע לשלב הזה וכך הוגדרה המטרה שלו. אם כך תוגדר מטרת הטיפול אז יהיה מקום לתת את הדעת לשאלה מה להגיד לבן הזוג. זה תלוי באישיותו של בן הזוג, מהן דפוסי התגובה שלו? וגם באישיותה של נעמה והתגובות שלה. .לא כל עצה היא טובה במידה שווה לכולם. העצה הפסיכולוגית צריכה להיות מותאמת לנפשות הפועלות האינדיבידואליות. אם הטיפול הוא לא טיפול זוגי אלא טיפול פרטני עם נעמה,, אז הפסיכולוגית לא יכולה לומר לבן הזוג דבר. הוא לא המטופל שלה וכל עניינה הוא מהי הדרך הפונקציונאלית ביותר להפחית מצוקות של המטופלים שלה. השאלה האם לומר משהו לבן הזוג היא חלק מהשיקול המקצועי הזה.
למה תמיד ( אולי על פי רוב? אני למשל לא מצפה שהאלהורי יוותר ) יכולה להיות מופנית לחברה בכללותה או לפסיכולוגית. לגבי החברה בכללותה זה חלק מהנורמה החברתית הקלוקלת לפיה אלהורות היא לא לגיטימית. הדבר יוצר ציפיות קלוקלות שדווקא האלהורי יוותר. זו בעיה חברתית-מוסרית. לגבי הפסיכולוגית לפי הכתוב היא לא הציגה ציפייה שנעמה תוותר. אחרי שנעמה אמרה שהיא שלמה עם החלטתה אז הפסיכולוגית לא אמרה לה שזו טעות והיא לא ניסתה לשכנע אותה להחליט אחרת. אם מטרת הטיפול מוגדרת כמטרה איך להפחית מצוקות תוך כדי המשך הזוגיות בצד החלטה לא להיות אמא, אז תפקיד הפסיכולוגית הוא לייעץ לגבי הדרך הכי פונקציונאלית להפחית מצוקות. בינתיים לא ברור לי שהטיפול הגיע לשלב הזה וכך הוגדרה המטרה שלו. אם כך תוגדר מטרת הטיפול אז יהיה מקום לתת את הדעת לשאלה מה להגיד לבן הזוג. זה תלוי באישיותו של בן הזוג, מהן דפוסי התגובה שלו? וגם באישיותה של נעמה והתגובות שלה. .לא כל עצה היא טובה במידה שווה לכולם. העצה הפסיכולוגית צריכה להיות מותאמת לנפשות הפועלות האינדיבידואליות. אם הטיפול הוא לא טיפול זוגי אלא טיפול פרטני עם נעמה,, אז הפסיכולוגית לא יכולה לומר לבן הזוג דבר. הוא לא המטופל שלה וכל עניינה הוא מהי הדרך הפונקציונאלית ביותר להפחית מצוקות של המטופלים שלה. השאלה האם לומר משהו לבן הזוג היא חלק מהשיקול המקצועי הזה.
מסכימה איתך
הייתי רוצה לראות את האופציה הזו יותר מדוברת וזמינה ונגישה לאנשים. ייתכן שאנשים היו מגלים שבעצם זו לא כזו פשרה נוראית בשבילם. (אני חושבת שבעלי למשל, אם הייתי ממש ממש לא רוצה, ייתכן שבסופו של דבר היה לא מתעקש, או שאולי היה מתעקש רק מסיבות חברתיות. הוא בדיוק כמו שעמיר אמר, נמצא על סקאלה מסויימת. מישהו שבגדול רוצה ילדים, אבל לא ממש יצא לו לחשוב אם הוא רוצה אותם בכל מחיר, ומה הקו האדום שלו, הויתורים שלא יהיה מוכן לעשות כדי להביאם)
הייתי רוצה לראות את האופציה הזו יותר מדוברת וזמינה ונגישה לאנשים. ייתכן שאנשים היו מגלים שבעצם זו לא כזו פשרה נוראית בשבילם. (אני חושבת שבעלי למשל, אם הייתי ממש ממש לא רוצה, ייתכן שבסופו של דבר היה לא מתעקש, או שאולי היה מתעקש רק מסיבות חברתיות. הוא בדיוק כמו שעמיר אמר, נמצא על סקאלה מסויימת. מישהו שבגדול רוצה ילדים, אבל לא ממש יצא לו לחשוב אם הוא רוצה אותם בכל מחיר, ומה הקו האדום שלו, הויתורים שלא יהיה מוכן לעשות כדי להביאם)
איזה כיף היה לצפות בזה שוב עכשיו....../images/Emo13.gif
אכן, הפסיכולוגית בתוכנית הזו וזכור לי עוד מאז הצפיה כשתוכנית עלתה, השאירה בי רושם חיובי ביותר. היא מאד נעימה, חמה, מבינה ומקבלת ואני יכולה להניח שהיא כך בטיפול מול מטופליה. אני לא יודעת אם הפסיכולוגית של הבחורה שהעלתה את הפוסט הנוכחי לא נגעה במקומות של כאב ותסכול בשיחה אבל מן הראוי לגעת במכלול המקומות האלו ולזה התכוונתי כשקראתי לה "לחקור" את המקום הזה = לחקור את מכלול ההיבטים וההשלכות שחלקן עלולות להיות אכן תיסכול וכאב.
אכן, הפסיכולוגית בתוכנית הזו וזכור לי עוד מאז הצפיה כשתוכנית עלתה, השאירה בי רושם חיובי ביותר. היא מאד נעימה, חמה, מבינה ומקבלת ואני יכולה להניח שהיא כך בטיפול מול מטופליה. אני לא יודעת אם הפסיכולוגית של הבחורה שהעלתה את הפוסט הנוכחי לא נגעה במקומות של כאב ותסכול בשיחה אבל מן הראוי לגעת במכלול המקומות האלו ולזה התכוונתי כשקראתי לה "לחקור" את המקום הזה = לחקור את מכלול ההיבטים וההשלכות שחלקן עלולות להיות אכן תיסכול וכאב.
littlerunaway
New member
אני לא מבינה
איפה פה הפשרה בעצם. בסופו של דבר היא היחידה שעושה את הויתור, הוא מבחינתו מקבל את מה שהוא רוצה. איך אפשר לקרוא לזה פשרה?
איפה פה הפשרה בעצם. בסופו של דבר היא היחידה שעושה את הויתור, הוא מבחינתו מקבל את מה שהוא רוצה. איך אפשר לקרוא לזה פשרה?
אוניברסאליסט
New member
פשרה יכולה להיות הדדית
למשל בהסכם פשרה אבל יש גם פשרה אינדיבידואלית. אומרים שאדם מתפשר כאשר הוא מוותר על חלק מהמטרה שלו. כאשר אדם מוותר על חלק אבל לא מוותר על הכל זה נקרא פשרה וכאשר הוא מוותר על הכל זה נקרא ויתור. כשאדם רוצה גם זוגיות עם אדם ספציפי וגם אלהורות והוא לא יכול לקבל את שניהם אז הוא מוותר על אחד מהם אז ביחס למה שהוא ויתר זהו ויתור ולא פשרה. אבל ביחס למטרה העליונה שלו (לחיות חיים לפי תוכניותיו וציפיותיו) הוא התפשר מפני שהוא בכל זאת יקבל חלק ממה שהוא רוצה (או אלהורות או זוגיות עם האדם הזה) וחלק לא. מהצד השני אדם רוצה גם זוגיות עם אדם ספציפי והוא גם רוצה ילדים. בהנחה שהוא לא יכול להשיג את שניהם אז הוא מוותר לגמרי על אחד מהם. אבל הוא מתפשר על מטרת העל שלו שהיא לחיות חיים על פי תוכניותיו וציפיותיו כי בכל זאת הוא לא חי לגמרי כפי שהוא ציפה (הוא מוותר או על הורות או על זוגיות ספציפית) והוא מקבל חלק ממה שהוא רוצה (או הורות או זוגיות ספציפית) אם הזוג יישאר יחד ללא ילדים אז הצד שרצה ילדים ויתר על הרצון הזה או על מימושו (ואולי גם יתפשר על חיים לפי תוכניו) ואם יישארו עם ילדים אז הויתור/ פשר הוא צד השני בסיטוציה הזו יש הרצונות מנוגדים (מצב של קונפליקט) כך שכל החלטה שלא תתקבל תהיה בהכרח ויתור/פשרה של אחד מהם. כל עוד הרצונות עצמם לא ישתנו אין מצב שכל אחד יצא ומלוא תאוותו בידו. בתורת המשחקים זה נקרא משחק שסכומו אפס (win-loose, zero sum game) כאשר הויתור או הפשרה הם בהכרח ויתור או פשרה על מטרה מאוד חשובה לו (כמו במקרה הזה) אז לא מדובר רק על קונפליקט אלא גם על דילמה (דני סטטמן, דילמות מוסריות, פרק א'). בדילמה יש מרכיב טרגי. לכן אני מזדהה עם כאבה של הכותבת היקרה מפני שאם בן זוגה לא יוותר/יתפשר אז ברור המצב הטרגי בו היא נמצאת. כל החלטה תהיה רעה (אפילו אם אחת ההחלטות היא הרע במיעוטו). אפשר להתמודד ולהתחזק ממצב כזה אבל כרגע יש מצב דילמתי-טרגי ואני מזדהה עם הכאב.
למשל בהסכם פשרה אבל יש גם פשרה אינדיבידואלית. אומרים שאדם מתפשר כאשר הוא מוותר על חלק מהמטרה שלו. כאשר אדם מוותר על חלק אבל לא מוותר על הכל זה נקרא פשרה וכאשר הוא מוותר על הכל זה נקרא ויתור. כשאדם רוצה גם זוגיות עם אדם ספציפי וגם אלהורות והוא לא יכול לקבל את שניהם אז הוא מוותר על אחד מהם אז ביחס למה שהוא ויתר זהו ויתור ולא פשרה. אבל ביחס למטרה העליונה שלו (לחיות חיים לפי תוכניותיו וציפיותיו) הוא התפשר מפני שהוא בכל זאת יקבל חלק ממה שהוא רוצה (או אלהורות או זוגיות עם האדם הזה) וחלק לא. מהצד השני אדם רוצה גם זוגיות עם אדם ספציפי והוא גם רוצה ילדים. בהנחה שהוא לא יכול להשיג את שניהם אז הוא מוותר לגמרי על אחד מהם. אבל הוא מתפשר על מטרת העל שלו שהיא לחיות חיים על פי תוכניותיו וציפיותיו כי בכל זאת הוא לא חי לגמרי כפי שהוא ציפה (הוא מוותר או על הורות או על זוגיות ספציפית) והוא מקבל חלק ממה שהוא רוצה (או הורות או זוגיות ספציפית) אם הזוג יישאר יחד ללא ילדים אז הצד שרצה ילדים ויתר על הרצון הזה או על מימושו (ואולי גם יתפשר על חיים לפי תוכניו) ואם יישארו עם ילדים אז הויתור/ פשר הוא צד השני בסיטוציה הזו יש הרצונות מנוגדים (מצב של קונפליקט) כך שכל החלטה שלא תתקבל תהיה בהכרח ויתור/פשרה של אחד מהם. כל עוד הרצונות עצמם לא ישתנו אין מצב שכל אחד יצא ומלוא תאוותו בידו. בתורת המשחקים זה נקרא משחק שסכומו אפס (win-loose, zero sum game) כאשר הויתור או הפשרה הם בהכרח ויתור או פשרה על מטרה מאוד חשובה לו (כמו במקרה הזה) אז לא מדובר רק על קונפליקט אלא גם על דילמה (דני סטטמן, דילמות מוסריות, פרק א'). בדילמה יש מרכיב טרגי. לכן אני מזדהה עם כאבה של הכותבת היקרה מפני שאם בן זוגה לא יוותר/יתפשר אז ברור המצב הטרגי בו היא נמצאת. כל החלטה תהיה רעה (אפילו אם אחת ההחלטות היא הרע במיעוטו). אפשר להתמודד ולהתחזק ממצב כזה אבל כרגע יש מצב דילמתי-טרגי ואני מזדהה עם הכאב.
הי
אולי תוכלו לשקול בניית מסגרת משפחתית "לא שגרתית". למשל, שבן זוגך יביא ילד לעולם עם מישהי אחרת (למשל, משפחה חד-מינית של נשים המבקשות להקים משפחה ומוכנות לערב את האב). האפשרויות להקים משפחות שאינן "קונבנציונליות" הן יותר גדולות מבעבר, ומאפשרות לנו לקיים אורך חיים שיותר מתאים לנו. אולי שווה לחשוב על אפשרות שכזו, כך שכל אחד מהצדדים יקבל את מבוקשו, ובו בזמן ייהנה מהזוגיות הטובה שאת מתארת.
אולי תוכלו לשקול בניית מסגרת משפחתית "לא שגרתית". למשל, שבן זוגך יביא ילד לעולם עם מישהי אחרת (למשל, משפחה חד-מינית של נשים המבקשות להקים משפחה ומוכנות לערב את האב). האפשרויות להקים משפחות שאינן "קונבנציונליות" הן יותר גדולות מבעבר, ומאפשרות לנו לקיים אורך חיים שיותר מתאים לנו. אולי שווה לחשוב על אפשרות שכזו, כך שכל אחד מהצדדים יקבל את מבוקשו, ובו בזמן ייהנה מהזוגיות הטובה שאת מתארת.
purediving
New member
אני אמא שמרגישה את כאבך ממקום אולי אחר
סיפרתי כאן פעם את הסיפור שלי. אני אמא לשני ילדים, אהובים, מדהימים - אבל אני לא אוהבת את התפקיד ההורי. אם הייתי יכולה לחזור שנים אחורה עם המודעות והבשלות שיש בי היום...אולי, אולי - הייתי בוחרת באל-הורות. חשוב לי שתדעי שאהבתי לילדיי היא עצומה, אבל אני סובלת בתפקיד ההורי - הוא מאוד תובעני, מאוד שואב ולא לכל אחד זה מתאים. התחתנתי צעירה עם אהבת חיי, אנחנו נשואים 15 שנה וביחד 20 שנה (אני בת 35) - הוא מדהים, הזוגיות שלנו מדהימה, כמו שכתבת שבן זוגך מכיל אותך והחצי השני שלך. כך אני מרגישה בזוגיות שלי, הוא מכיל אותי (את פחדיי, את המורכבות והחרדות שלי, הכל) הוא החבר הכי טוב, הוא מאהב, הוא אבא, הוא הכל בשבילי וכך אני בשבילו. ואני יודעת שהוא הבחירה הכי טובה שעשיתי בחיי. הילדים במשוואה הזו, בכנות, הם אקסטרה. אני מרגישה שהזוגיות טובה לי יותר מהאימהות. לבן זוגי, ילדים זה דבר מאוד חשוב והוא מאוד רוצה ילד נוסף (אני כמובן, היום, כבר לא מסכימה) אני תוהה מה הייתי עושה אם הייתי במקומך.... אני חושבת על המשבר הגדול אחרי הילדה הראשונה, על הפרעת האכילה שפיתחתי בעקבות המצוקה, על הטיפול בנפשי הפצועה, על ההחלטה להביא ילד נוסף (אולי הפעם זה יהיה שונה) וההבנה המשחררת שזה פשוט מכביד עליי מידי ושזה בסדר להודות באמת.מצד שני, המשברים האלה, הפכו אותי למה שאני היום וקרבו בינינו אפילו יותר. אני חוזרת לשאלה, מה הייתי עושה במקומך בהסתכלות לאחור... לקח לי רבע שעה עם עצמי לנסות לענות לך בכנות על שאלה זו, באמת - לוותר על אהבת חיי, לא הייתי מוותרת את זה אני יודעת יכול להיות שהוא היה מוותר עליי. האמת היא שאף פעם לא דיברנו על זוגיות ללא ילדים אבל אני משערת שהוא לא היה מאושר בזוגיות כזו. אני חושבת שראו לנהל שיחה כנה, אמיתית עם המון בגרות מתוך כונה להתקרב ולהבין, ומשם לקבל החלטה ביחד, זו החלטה קשה ששניכם ביחד צריכים לעשות אותה ולא רק צד אחד (מה שמשתמע לי מכתיבתך כי את צריכה להחליט)
סיפרתי כאן פעם את הסיפור שלי. אני אמא לשני ילדים, אהובים, מדהימים - אבל אני לא אוהבת את התפקיד ההורי. אם הייתי יכולה לחזור שנים אחורה עם המודעות והבשלות שיש בי היום...אולי, אולי - הייתי בוחרת באל-הורות. חשוב לי שתדעי שאהבתי לילדיי היא עצומה, אבל אני סובלת בתפקיד ההורי - הוא מאוד תובעני, מאוד שואב ולא לכל אחד זה מתאים. התחתנתי צעירה עם אהבת חיי, אנחנו נשואים 15 שנה וביחד 20 שנה (אני בת 35) - הוא מדהים, הזוגיות שלנו מדהימה, כמו שכתבת שבן זוגך מכיל אותך והחצי השני שלך. כך אני מרגישה בזוגיות שלי, הוא מכיל אותי (את פחדיי, את המורכבות והחרדות שלי, הכל) הוא החבר הכי טוב, הוא מאהב, הוא אבא, הוא הכל בשבילי וכך אני בשבילו. ואני יודעת שהוא הבחירה הכי טובה שעשיתי בחיי. הילדים במשוואה הזו, בכנות, הם אקסטרה. אני מרגישה שהזוגיות טובה לי יותר מהאימהות. לבן זוגי, ילדים זה דבר מאוד חשוב והוא מאוד רוצה ילד נוסף (אני כמובן, היום, כבר לא מסכימה) אני תוהה מה הייתי עושה אם הייתי במקומך.... אני חושבת על המשבר הגדול אחרי הילדה הראשונה, על הפרעת האכילה שפיתחתי בעקבות המצוקה, על הטיפול בנפשי הפצועה, על ההחלטה להביא ילד נוסף (אולי הפעם זה יהיה שונה) וההבנה המשחררת שזה פשוט מכביד עליי מידי ושזה בסדר להודות באמת.מצד שני, המשברים האלה, הפכו אותי למה שאני היום וקרבו בינינו אפילו יותר. אני חוזרת לשאלה, מה הייתי עושה במקומך בהסתכלות לאחור... לקח לי רבע שעה עם עצמי לנסות לענות לך בכנות על שאלה זו, באמת - לוותר על אהבת חיי, לא הייתי מוותרת את זה אני יודעת יכול להיות שהוא היה מוותר עליי. האמת היא שאף פעם לא דיברנו על זוגיות ללא ילדים אבל אני משערת שהוא לא היה מאושר בזוגיות כזו. אני חושבת שראו לנהל שיחה כנה, אמיתית עם המון בגרות מתוך כונה להתקרב ולהבין, ומשם לקבל החלטה ביחד, זו החלטה קשה ששניכם ביחד צריכים לעשות אותה ולא רק צד אחד (מה שמשתמע לי מכתיבתך כי את צריכה להחליט)
purediving
New member
קראתי שוב את מה שכתבתואני לנסותלענות לשאלותיך
לגבי התחושות של להיות הורה כשאני מבינה היום שלא הייתי צריכה להיות... (אף פעם לא התמודדתי עם השאלה הזו, זה מצריך ממני לגעת בנקודות שכואבות לי ושאולי אחטוף עליהם קיטונות) - אגב ילדתי בת 11 ובני בן 5 - בהורות שלי, בחיי היומיום אני מאוד מעורבת, מאוד אכפתית ודברים לא עוברים לידי אלא דרכי, ככה אני ויש לזה חלק גדול בתחושה שההורות מכבידה עליי - אני לא לוקחת דברים ואת ההורות בפרט בקלילות. יותר מידי פעמים, במיוחד בזמנים שהילדים מציבים לי אתגרים חינוכיים אני ומגיעה שוב ושוב להבנה שזה לא בשבילי, שזה קשה לי מידי, שאני לא טובה לתפקיד הזה (בעלי למזלי מצליח להיות שם ולאזן אותי) - זה מצריך ממנו המון מעורבות בגידול הילדים - יוצא שהוא איתם יותר ממני (גם בגלל אופי העבודות שלנו) יש רגעים בהם יש נחת, והלב מתמלא בגאווה ואהבה שמחה ואושר מדברים שהם עושים או מחוויות שהם עוברים אבל לצד זה ביומיום יש בי המון דאגה, חרדה, עומס רגשי, התמודדות עם שגרה היומיום, המבחנים, הצוות המחנך וכו'. עולה לי דימוי של צלילה, כשאני במים (ההתנהלות היומיומית) אין אוויר לנשום ולפעמים מגיעים לסף היכולת אבל כבר כשנלקחת נשימה (רגע הנחת) - זו הנשימה הטובה ביותר שהיתה לך אבל רוב הזמן אצלי - אני בצלילה..... זה לא פשוט, זו מחוייבות לכל החיים ואי אפשר לעשות REWINED. אולי כשהם יהיו יותר גדולים ועצמאים יהיה לי קל יותר ואני אהנה יותר (ככה אומרים)... זה נשמע נורא אבל זאת האמת שלי ושוב, ליבי מלא אהבה אמיתית לילדיי אני רק לא חושבת שאני מספיק טובה וראויה לתפקיד הזה, כי הוא קשה לי כל כך.
לגבי התחושות של להיות הורה כשאני מבינה היום שלא הייתי צריכה להיות... (אף פעם לא התמודדתי עם השאלה הזו, זה מצריך ממני לגעת בנקודות שכואבות לי ושאולי אחטוף עליהם קיטונות) - אגב ילדתי בת 11 ובני בן 5 - בהורות שלי, בחיי היומיום אני מאוד מעורבת, מאוד אכפתית ודברים לא עוברים לידי אלא דרכי, ככה אני ויש לזה חלק גדול בתחושה שההורות מכבידה עליי - אני לא לוקחת דברים ואת ההורות בפרט בקלילות. יותר מידי פעמים, במיוחד בזמנים שהילדים מציבים לי אתגרים חינוכיים אני ומגיעה שוב ושוב להבנה שזה לא בשבילי, שזה קשה לי מידי, שאני לא טובה לתפקיד הזה (בעלי למזלי מצליח להיות שם ולאזן אותי) - זה מצריך ממנו המון מעורבות בגידול הילדים - יוצא שהוא איתם יותר ממני (גם בגלל אופי העבודות שלנו) יש רגעים בהם יש נחת, והלב מתמלא בגאווה ואהבה שמחה ואושר מדברים שהם עושים או מחוויות שהם עוברים אבל לצד זה ביומיום יש בי המון דאגה, חרדה, עומס רגשי, התמודדות עם שגרה היומיום, המבחנים, הצוות המחנך וכו'. עולה לי דימוי של צלילה, כשאני במים (ההתנהלות היומיומית) אין אוויר לנשום ולפעמים מגיעים לסף היכולת אבל כבר כשנלקחת נשימה (רגע הנחת) - זו הנשימה הטובה ביותר שהיתה לך אבל רוב הזמן אצלי - אני בצלילה..... זה לא פשוט, זו מחוייבות לכל החיים ואי אפשר לעשות REWINED. אולי כשהם יהיו יותר גדולים ועצמאים יהיה לי קל יותר ואני אהנה יותר (ככה אומרים)... זה נשמע נורא אבל זאת האמת שלי ושוב, ליבי מלא אהבה אמיתית לילדיי אני רק לא חושבת שאני מספיק טובה וראויה לתפקיד הזה, כי הוא קשה לי כל כך.
naama12342
New member
לכל האנשים המקסימים שהגיבו
אתם באמת מדהימים! כולכם.. כל אחד תרם ונתן את דעתו בנושא..וזה הדהים אותי את השרשור הזה התפתח לדברים באמת כ"כ עמוקים ומשמעותיים.. העליתי את הנושא שוב לפני כמה ימים בפני בן זוגי..פרצתי בבכי במועקה..הוא לא הבין מה עובר עלי ..אמרתי לו שזה עדיין מטריד אותי כל העניין הזה.. שהוא רוצה מאד ילדים ואני לא..הוא שוב התעקש וניסה להסביר לי שאין לזה מקום כרגע..כי מבחינתו הוא לא טרוד בזה אפילו..הוא לא רוצה להתחתן כרגע ולא רוצה ילדים בש-3-4 שנים הקרובות.. בעתיד אמר לי שהוא ירצה בטוח ושמבחינתו אין על זה פשרה.. נורא הכעיס אותי שאמר את זה..למרות שאני מבינה אותו.. אמרתי לו שגם מבחינתי הוא יודע שאיני רוצה בילדים.. הוא עדיין ניסה להסביר לי שהוא לא רוצה שנתעסק בזה כרגע ושמבחינתו כמו שחלק אמרו כאן בהודעות - הוא לא מתכוון "להציק" לי על זה בכלל לא עוד שנה ולא עוד שנתיים..וביקש ממני להינות ממה שיש לנו יחד.כי זה עוד רחוק מאיתנו וכשנגיע לזה נדבר ברצינות על הנושא. מדברים ופתרונות שהעליתם כאן..העניין של להפרות אישה אחרת ולהמשיך בזוגיות איתו זה אישית נשמע לי מזעזע..אפילו שמדובר עדיין בפתרון אבל הוא עדיין לא מקובל מבחינתי.. אימוץ עוד איכשהו אני יכולה להגיד אולי..אימוץ נשמע יותר סביר ופחות מאיים כמו שלבי ההיריון והלידה הקשים..באימוץ אפשר לבחור את גיל הילד ולא לחוות את כל שלבי הינקות הקשים..למרות שגם לגבי זה אני עדיין לא סגורה לחלוטין... שמתי לב שעניין הלידה וההריון אלו הם הדברים שהכי מרתיעים אותי מכל.. לא סיפרתי לכם כאן שהייתי אנורקטית במצב קשה...כמעט אושפזתי..איבדתי את הגוף שלי..הוא התעוות וחלה מאד..יכולתי להריח את המוות כל מה שהייתי זה שק עצמות.. ולקח לי שנים להחזיר ולייצב אותו בחזרה!! ואחרי שקיבלתי אותו בחזרה לא ארצה שמשהו ולו הקטן ביותר יעוות לי אותו שוב!! עכשיו אתם יכוליים להבין למה קשה לי כ"כ?? אולי פה טמון "הכלב"..אולי מכאן מגיעה כל הרתיעה שלי מפני ילדים ולידה.. אני בכל אופן החלטתי כררגע להקשיב לבן הזוג שלי..ולנסות כרגע להתעסק בזוגיות שלנו..אין לי ספק שנושא הבאת הילדים יעלה שוב..אני לא מתכחשת לכך ולא מדחיקה.. אני לא אדם שמדחיק..אני בוחרת כרגע לא להתעסק בזה.. ואם אפגע בעתיד זה לא משנה כי גם אם אסיים עכשיו את הקשר אני אפגע קשות..לפחות אדע שניסיתי ולא קטלתי את אפשרות הניסיון ואולי התקווה שדברים ישתנו בינינו ובדיעותינו...קשה לחיות יותר עם הידיעה של:"ואם זה היה יכול להשתנות..חבל שלא ניסיתי.." אני מנסה כרגע זה עוד רחוק ממני..אבל זה עדיין תמיד בראש שלי.. מוחזק היטב.. הפחד הזה.. הוא שם.. ואני יודעת שלא אביא ילד כדי לרצות אף אחד אחר אלא אם כן ארצה בו באמת.. אני מודה לכולכם על התגובות החמות המבינות על כל הייעוץ וכל העלאת הפתרונות.. תודה רבה!
אתם באמת מדהימים! כולכם.. כל אחד תרם ונתן את דעתו בנושא..וזה הדהים אותי את השרשור הזה התפתח לדברים באמת כ"כ עמוקים ומשמעותיים.. העליתי את הנושא שוב לפני כמה ימים בפני בן זוגי..פרצתי בבכי במועקה..הוא לא הבין מה עובר עלי ..אמרתי לו שזה עדיין מטריד אותי כל העניין הזה.. שהוא רוצה מאד ילדים ואני לא..הוא שוב התעקש וניסה להסביר לי שאין לזה מקום כרגע..כי מבחינתו הוא לא טרוד בזה אפילו..הוא לא רוצה להתחתן כרגע ולא רוצה ילדים בש-3-4 שנים הקרובות.. בעתיד אמר לי שהוא ירצה בטוח ושמבחינתו אין על זה פשרה.. נורא הכעיס אותי שאמר את זה..למרות שאני מבינה אותו.. אמרתי לו שגם מבחינתי הוא יודע שאיני רוצה בילדים.. הוא עדיין ניסה להסביר לי שהוא לא רוצה שנתעסק בזה כרגע ושמבחינתו כמו שחלק אמרו כאן בהודעות - הוא לא מתכוון "להציק" לי על זה בכלל לא עוד שנה ולא עוד שנתיים..וביקש ממני להינות ממה שיש לנו יחד.כי זה עוד רחוק מאיתנו וכשנגיע לזה נדבר ברצינות על הנושא. מדברים ופתרונות שהעליתם כאן..העניין של להפרות אישה אחרת ולהמשיך בזוגיות איתו זה אישית נשמע לי מזעזע..אפילו שמדובר עדיין בפתרון אבל הוא עדיין לא מקובל מבחינתי.. אימוץ עוד איכשהו אני יכולה להגיד אולי..אימוץ נשמע יותר סביר ופחות מאיים כמו שלבי ההיריון והלידה הקשים..באימוץ אפשר לבחור את גיל הילד ולא לחוות את כל שלבי הינקות הקשים..למרות שגם לגבי זה אני עדיין לא סגורה לחלוטין... שמתי לב שעניין הלידה וההריון אלו הם הדברים שהכי מרתיעים אותי מכל.. לא סיפרתי לכם כאן שהייתי אנורקטית במצב קשה...כמעט אושפזתי..איבדתי את הגוף שלי..הוא התעוות וחלה מאד..יכולתי להריח את המוות כל מה שהייתי זה שק עצמות.. ולקח לי שנים להחזיר ולייצב אותו בחזרה!! ואחרי שקיבלתי אותו בחזרה לא ארצה שמשהו ולו הקטן ביותר יעוות לי אותו שוב!! עכשיו אתם יכוליים להבין למה קשה לי כ"כ?? אולי פה טמון "הכלב"..אולי מכאן מגיעה כל הרתיעה שלי מפני ילדים ולידה.. אני בכל אופן החלטתי כררגע להקשיב לבן הזוג שלי..ולנסות כרגע להתעסק בזוגיות שלנו..אין לי ספק שנושא הבאת הילדים יעלה שוב..אני לא מתכחשת לכך ולא מדחיקה.. אני לא אדם שמדחיק..אני בוחרת כרגע לא להתעסק בזה.. ואם אפגע בעתיד זה לא משנה כי גם אם אסיים עכשיו את הקשר אני אפגע קשות..לפחות אדע שניסיתי ולא קטלתי את אפשרות הניסיון ואולי התקווה שדברים ישתנו בינינו ובדיעותינו...קשה לחיות יותר עם הידיעה של:"ואם זה היה יכול להשתנות..חבל שלא ניסיתי.." אני מנסה כרגע זה עוד רחוק ממני..אבל זה עדיין תמיד בראש שלי.. מוחזק היטב.. הפחד הזה.. הוא שם.. ואני יודעת שלא אביא ילד כדי לרצות אף אחד אחר אלא אם כן ארצה בו באמת.. אני מודה לכולכם על התגובות החמות המבינות על כל הייעוץ וכל העלאת הפתרונות.. תודה רבה!
פלפל חריף מאוד
New member
יקירתי
מהדברים שכתבת הורות היא לא מה שמפחיד אותך אלא הריון ולידה. אני חושבת שזה דבר מאוד לגיטימי אצל מי שעבר את מה שעברת ואם בן זוגך אוהב אותך ורוצה בטובתך - הוא אמור להבין זאת. מי שצריך לעבור את תהליך ההריון והלידה זו את ולא הוא. יכול להיות שאם הטבע או המדע היו מאפשרים אחרת - הוא היה נושא את הילד בבטנו ועובר את הלידה, עם כל ההשמנה, ההורמונים, הצרבות והטחורים. הוא היה עושה את זה כי הוא באמת רוצה ילדים וזה מבחינתו "שווה" לו את הסבל שבדרך. אבל כרגע - זה לא אפשרי. אני חושבת שבנושא הזה אסור להתגמש. אם הוא בסדר עם אימוץ ואת בסדר באופן כללי עם זה שיהיה ילד בבית ותגדלי אותו - כנראה שזה הדבר עבורכם. מעבר לזה, אני מצטערת, קשה לי להבין את ההתעקשות של בן זוג, כשהוא יודע שאהובתו עברה ייסורי אנורקסיה קשים והייתה על סף מוות - שהיא זו שתכנס להריון. יכול להיות שאתם צריכים שיחה רצינית בנושא שתבהיר לו שוב את הקושי של מה שעברת ואת זה שהריון יכול לגרום לריגרסיה במצב. האם הוא רוצה בת זוג שההשמנה תחרפן אותה? שההורמונים? כל עוד שאת נכנסת להריון בגישה שלילית כלפיו - כל מה שתעברי פיזית במהלכו יועצם. הרי לך אין את המחשבה של "זה שווה את זה" ולכן לא יהיה שום דבר שיחזיק אותך. האם הוא ירצה שתתפרקי לו בידיים ועוד יהיה לו תינוק לגדל? האם הוא רוצה לגדל לבד שני תינוקות - אחד שייצא לאהובתו מהבטן ושנייה שהיא למעשה אהובתו כתינוקת מגודלת? בת הדוד שלי הייתה במצב כמו שלך ובמשך שנתיים לאחר כל לידה היא לא תפקדה (ברמת לא לצאת מהמיטה). עד שבעלה קלט את זה אחרי ההריון השני ולמרות שאצלם (מהצד שלו) נהוג להביא הרבה ילדים ויש הרבה לחץ מהוריו - הוא לקח אותם לשיחה והסביר שהיא לא עומדת בזה וקורסת. נכון לעכשיו הילדים כבר דיי גדולים, הוא מרוויח הרבה כסף ומממן לה טיפולים ועזרה על סוגיהם השונים (עוזרת בבית, מטפלת לילדים, טיפול נפשי ותרופתי לה וכו'. וכן, הוא מממן כי הקריסה שלה מנעה ממנה ללכת לעבודה) אבל בשורה התחתונה מה שהיא עברה היה לא קל ולקח לו זמן (כמה שנים) להפנים את זה. איך הוא הפנים בסוף? כי כל הנטל נפל עליו וגם הוא היה על סף קריסה עד שנפקחו לו העיניים. אני לא אומרת שזה מה שיקרה לך. אני כן אומרת שאם את עושה בכל זאת משהו שאת לא רוצה והוא אינו הפיך - התוצאות יכולות להיות הרסניות. אם היית מהנשים שיש להן תשוקה להריון הייתי מדברת איתך אחרת אבל את לא. גבר שבאמת אוהב את זוגתו שעברה משהו כזה - לא יעמיד אותה בסיטואציה כזו.
מהדברים שכתבת הורות היא לא מה שמפחיד אותך אלא הריון ולידה. אני חושבת שזה דבר מאוד לגיטימי אצל מי שעבר את מה שעברת ואם בן זוגך אוהב אותך ורוצה בטובתך - הוא אמור להבין זאת. מי שצריך לעבור את תהליך ההריון והלידה זו את ולא הוא. יכול להיות שאם הטבע או המדע היו מאפשרים אחרת - הוא היה נושא את הילד בבטנו ועובר את הלידה, עם כל ההשמנה, ההורמונים, הצרבות והטחורים. הוא היה עושה את זה כי הוא באמת רוצה ילדים וזה מבחינתו "שווה" לו את הסבל שבדרך. אבל כרגע - זה לא אפשרי. אני חושבת שבנושא הזה אסור להתגמש. אם הוא בסדר עם אימוץ ואת בסדר באופן כללי עם זה שיהיה ילד בבית ותגדלי אותו - כנראה שזה הדבר עבורכם. מעבר לזה, אני מצטערת, קשה לי להבין את ההתעקשות של בן זוג, כשהוא יודע שאהובתו עברה ייסורי אנורקסיה קשים והייתה על סף מוות - שהיא זו שתכנס להריון. יכול להיות שאתם צריכים שיחה רצינית בנושא שתבהיר לו שוב את הקושי של מה שעברת ואת זה שהריון יכול לגרום לריגרסיה במצב. האם הוא רוצה בת זוג שההשמנה תחרפן אותה? שההורמונים? כל עוד שאת נכנסת להריון בגישה שלילית כלפיו - כל מה שתעברי פיזית במהלכו יועצם. הרי לך אין את המחשבה של "זה שווה את זה" ולכן לא יהיה שום דבר שיחזיק אותך. האם הוא ירצה שתתפרקי לו בידיים ועוד יהיה לו תינוק לגדל? האם הוא רוצה לגדל לבד שני תינוקות - אחד שייצא לאהובתו מהבטן ושנייה שהיא למעשה אהובתו כתינוקת מגודלת? בת הדוד שלי הייתה במצב כמו שלך ובמשך שנתיים לאחר כל לידה היא לא תפקדה (ברמת לא לצאת מהמיטה). עד שבעלה קלט את זה אחרי ההריון השני ולמרות שאצלם (מהצד שלו) נהוג להביא הרבה ילדים ויש הרבה לחץ מהוריו - הוא לקח אותם לשיחה והסביר שהיא לא עומדת בזה וקורסת. נכון לעכשיו הילדים כבר דיי גדולים, הוא מרוויח הרבה כסף ומממן לה טיפולים ועזרה על סוגיהם השונים (עוזרת בבית, מטפלת לילדים, טיפול נפשי ותרופתי לה וכו'. וכן, הוא מממן כי הקריסה שלה מנעה ממנה ללכת לעבודה) אבל בשורה התחתונה מה שהיא עברה היה לא קל ולקח לו זמן (כמה שנים) להפנים את זה. איך הוא הפנים בסוף? כי כל הנטל נפל עליו וגם הוא היה על סף קריסה עד שנפקחו לו העיניים. אני לא אומרת שזה מה שיקרה לך. אני כן אומרת שאם את עושה בכל זאת משהו שאת לא רוצה והוא אינו הפיך - התוצאות יכולות להיות הרסניות. אם היית מהנשים שיש להן תשוקה להריון הייתי מדברת איתך אחרת אבל את לא. גבר שבאמת אוהב את זוגתו שעברה משהו כזה - לא יעמיד אותה בסיטואציה כזו.
mickeyMAUS
New member
../images/Emo45.gif
ומצטערת לשמוע על מה שעבר על בת דודך..
ומצטערת לשמוע על מה שעבר על בת דודך..
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.