פניננדו בהיקהו
New member
לא כל כך פשוט ולא כל כך מהר...
מה שתיארתי במילים קצרות הוא תהליך שעלול להימשך שנים ארוכות.
התהליך הוא הדרגתי, ולכן יש תוצאות חלקיות ורואים התקדמות, אבל אי אפשר לפתח שליטה עצמית ברמה גבוהה כל כך מיד כשקוראים הודעה בפורום.
אני אסביר קצת יותר בפירוט:
כפי שאמרתי, ההתבוננות בעצמנו - בגוף, בתחושות וברגשות, במחשבות ובזכרונות, וכן בתודעה המתבוננת עצמה - מביא אותנו להכרה שמדובר בתהליכים ארוכים, מורכבים ומשולבים זה בזה. אנחנו יודעים זאת כמובן גם אם נסתכל על מדפי הספרות הביולוגית, הפסיכולוגית והרפואית: אנחנו דבר מורכב מאוד. אבל אין דומה הידיעה האובייקטיבית הזו להיווכחות במורכבותנו באופן הסובייקטיבי, תוך כדי ההתבוננות הפנימית. אנו נוכחים יותר ויותר בעובדה שאין לנו עסק עם "אני" אחד מגובש אלא עם המון תהליכים.
אנו ממשיכים ועוקבים אחרי התהליכים הללו. קל יותר לעשות זאת באופן שיטתי בעקבות הגירוי החושי, כלומר מהרגע שהעין, למשל, נתקלת בגרוי ויזואלי, דרך כל העיבודים השונים שמתפתחים ומפרשים את הגירוי הויזואלי ועד לעמדה שאנו נוקטים כלפי מה שנראה לעין ולתגובה התחושתית והרגשית, ולמחשבות שמתעוררות בעקבות זה ולתגובות הגופניות שבהן אנו מגיבים.
אחרי שלמדנו תהליכים כאלה אנו יכולים לנסות ולשים לב אליהם בחיי היום-יום. אנו מפתחים את המודעות שלנו יותר ויותר עד שאנו מגיעים למצב שבו אנו מודעים בזמן אמת - לא רק לתוצאה הסופית ("צרחתי עליו נורא") ולא רק לרגש שהפעיל אותה ("אני כועס מאוד") ולא רק לתחושה הפיזית ("הדם עולה לי לראש, הלב דופק בכוח, האדרנלין מציף את הגוף") ולא רק למחשבה שהביאה לכל זה ("הוא מדבר בנייד ולא רואה שהוא דופק לי את האוטו") ולא רק למושגים מהם מורכבת המחשבה הזו (המון מושגים, בראש ובראשונה "אני") ולא רק לתמונה הויזואלית שנוצרה לנו בראש שאותה פירשנו כך, אלא גם לכל תהליכי הביניים והפרשנויות נלוות אליהם, ולאלטרנטיבות הפרשניות - דרכים אחרות להסביר מה שהולך פה.
ואחרי שלומדים להיות מודע ברמות כאלה, לומדים גם לכוון את התהליך בנקודות שבהן קיימות אלטרנטיבות.
או במילים של הבודהה: התלמיד שתרגל היטב (כלומר זה שתרגל עד הסוף והיגיע להארה) חושב מה שהוא רוצה לחשוב ואינו חושב מה שאינו רוצה לחשוב.
ובמילים אחרות, הוא יכול להתערב בתהליך מהרגע שנוצר מגע חושי. אם הוא לא רוצה לראות - הוא לא יראה. אם הוא רוצה לפרש את זה בצורה מיטיבה, מתוך ידידותיות, חמלה, פירגון ושוויון נפש - אז זה מה שהוא יראה. ולכן הוא לא יתרגש, הכעס לא יעלה וכמובן שהוא לא יצרח...
ומי שתרגל רק קצת - הכעס יעלה בו אבל הוא יבין ויוכל לשלוט לפחות בתגובה שלו, ואז במקום לצרוח נורא כפי שנהג קודם לכן הוא פשוט ייגש לנהג השני ויחליף איתו פרטים.
כל זה רק דוגמה חלקית - וגם היא די סכמטית וחסרת פרטים. יש עוד הרבה מאוד מה לומר על זה, וכמובן שלומר עדיין לא ישנה כלום. העיקר הוא התרגול.
מה שתיארתי במילים קצרות הוא תהליך שעלול להימשך שנים ארוכות.
התהליך הוא הדרגתי, ולכן יש תוצאות חלקיות ורואים התקדמות, אבל אי אפשר לפתח שליטה עצמית ברמה גבוהה כל כך מיד כשקוראים הודעה בפורום.
אני אסביר קצת יותר בפירוט:
כפי שאמרתי, ההתבוננות בעצמנו - בגוף, בתחושות וברגשות, במחשבות ובזכרונות, וכן בתודעה המתבוננת עצמה - מביא אותנו להכרה שמדובר בתהליכים ארוכים, מורכבים ומשולבים זה בזה. אנחנו יודעים זאת כמובן גם אם נסתכל על מדפי הספרות הביולוגית, הפסיכולוגית והרפואית: אנחנו דבר מורכב מאוד. אבל אין דומה הידיעה האובייקטיבית הזו להיווכחות במורכבותנו באופן הסובייקטיבי, תוך כדי ההתבוננות הפנימית. אנו נוכחים יותר ויותר בעובדה שאין לנו עסק עם "אני" אחד מגובש אלא עם המון תהליכים.
אנו ממשיכים ועוקבים אחרי התהליכים הללו. קל יותר לעשות זאת באופן שיטתי בעקבות הגירוי החושי, כלומר מהרגע שהעין, למשל, נתקלת בגרוי ויזואלי, דרך כל העיבודים השונים שמתפתחים ומפרשים את הגירוי הויזואלי ועד לעמדה שאנו נוקטים כלפי מה שנראה לעין ולתגובה התחושתית והרגשית, ולמחשבות שמתעוררות בעקבות זה ולתגובות הגופניות שבהן אנו מגיבים.
אחרי שלמדנו תהליכים כאלה אנו יכולים לנסות ולשים לב אליהם בחיי היום-יום. אנו מפתחים את המודעות שלנו יותר ויותר עד שאנו מגיעים למצב שבו אנו מודעים בזמן אמת - לא רק לתוצאה הסופית ("צרחתי עליו נורא") ולא רק לרגש שהפעיל אותה ("אני כועס מאוד") ולא רק לתחושה הפיזית ("הדם עולה לי לראש, הלב דופק בכוח, האדרנלין מציף את הגוף") ולא רק למחשבה שהביאה לכל זה ("הוא מדבר בנייד ולא רואה שהוא דופק לי את האוטו") ולא רק למושגים מהם מורכבת המחשבה הזו (המון מושגים, בראש ובראשונה "אני") ולא רק לתמונה הויזואלית שנוצרה לנו בראש שאותה פירשנו כך, אלא גם לכל תהליכי הביניים והפרשנויות נלוות אליהם, ולאלטרנטיבות הפרשניות - דרכים אחרות להסביר מה שהולך פה.
ואחרי שלומדים להיות מודע ברמות כאלה, לומדים גם לכוון את התהליך בנקודות שבהן קיימות אלטרנטיבות.
או במילים של הבודהה: התלמיד שתרגל היטב (כלומר זה שתרגל עד הסוף והיגיע להארה) חושב מה שהוא רוצה לחשוב ואינו חושב מה שאינו רוצה לחשוב.
ובמילים אחרות, הוא יכול להתערב בתהליך מהרגע שנוצר מגע חושי. אם הוא לא רוצה לראות - הוא לא יראה. אם הוא רוצה לפרש את זה בצורה מיטיבה, מתוך ידידותיות, חמלה, פירגון ושוויון נפש - אז זה מה שהוא יראה. ולכן הוא לא יתרגש, הכעס לא יעלה וכמובן שהוא לא יצרח...
ומי שתרגל רק קצת - הכעס יעלה בו אבל הוא יבין ויוכל לשלוט לפחות בתגובה שלו, ואז במקום לצרוח נורא כפי שנהג קודם לכן הוא פשוט ייגש לנהג השני ויחליף איתו פרטים.
כל זה רק דוגמה חלקית - וגם היא די סכמטית וחסרת פרטים. יש עוד הרבה מאוד מה לומר על זה, וכמובן שלומר עדיין לא ישנה כלום. העיקר הוא התרגול.
... הם צריכים לבחור לנשום נכון...