נסיון לעורר את הפורום בנושא שלא קשור לטראמפ

[נחמנית]

זה לא רק שחותכים בכביש. יש אלימות רבה

הצפירות האין סופיות והצעקות הן לא נדירות. צפירות כאמצעי תקשורת זה משהו חזק בישראל. צעקות, ריבים על חניה (אני שומר, אני תפסתי, סע כבר וכאלה) זה ממש לא נדיר.
וזה לא רק בחניה. ברגע שנעמדים בתור, התחושה היא שאתה כל הזמן דרוך. מחפש מי עוקף אותך, מי חותך אותך, ואיך את מגן על מקומך. זה לא רק מתיש, זה גם אלים.

והכי זעזע אותי בביקור האחרון, כשהקטן שלי טיפס בסולם בגינה ציבורית באחת הערים הכי נחשבות בישראל. רק הגיע למעלה, היו שם 3 ילדים בני גילו שאחד צעק עליו "תעוף מכאן או שאני מפרק אותך" או "תעוף מכאן או שאני בועט לך בתחת". לא זוכרת מה היה הניסוח המדוייק. גם נבהלתי שבאמת ירביצו לו במקום שאני לא יכולה פיסית להגיע אליו. וגם הייתי פשוט בהלם. למרבה השמחה, הבן שלי גם לא מבין עברית כזאת או שם לב לדברים כאלה, עקף אותם והתגלש ועבר למקום אחר (כלומר, הבין את הסיטואציה והתחפף מהמקום). הילד שצעק תקע מבט עצבני של "איך אתה לא מפחד ממני". כדי שילד מתחת לגיל בית ספר ידבר ככה וינהג בכזאת אלימות, מישהו צריך להדגים לו את זה. לא טלוויזיה ולא משחקים. והאמהות ישבו לידנו. כולן משכילות. חלקן בבית עם הילדים וחלקן עובדות באוניברסיטאות ומשרדים (להבנתי מתוך השיחה שלא לחלוטין הקשבתי לה).

ישראל רוויה באלימות ולדעתי כשחיים את זה יום יום קשה לראות את זה מרוב שזה בכל מקום.

 

[חייבתלהגיב]

אני חושבת שממש קשה לכם לשפוט במבט מהצד.

אני אדגים לך למה. בשכונה שבה גדלתי (שלא הייתה שכונת יוקרה, וגם לא סופר משכילה - שכונה ממוצעת בואי נגיד) הייתה משפחה, בואי נאמר, לא מייצגת מבחינת השכונה. משפחה אלימה, עם אבא שהיה בכלא תקופות מסוימות, ככל הנראה בגלל "עיסוקיו", וכו'. יום אחד הלכתי למכולת, וראיתי את הנכד של אותו אבא (נראה לי שהוא היה בן כ-4) אומר לאמא שלו משהו בסגנון "תביאי לי קרטיב, לפני שאני מפוצץ לך את הפרצוף". עכשיו, אם את היית רואה את זה, היית חושבת שזה המצב בישראל, או לפחות בשכונה הזאת. אבל זה ממש ממש לא, ואף ילד אחר בשכונה שאינו מהמשפחה הזאת לא היה מתנהג ככה. אבל הילד הזה כנראה כן התנהג ככה רוב הזמן, ולכן אם היית מגיעה לשכונה, יכול להיות שהיית מקבלת דגימה מההתנהגות שלו והיית חושבת שזה מייצג את השכונה, אם לא את ישראל.
הדוגמאות שלך והדוגמא של העגלה הריקה שחטפו מהיד של דבי נראות לי מהסוג הזה. אירועים נקודתיים שאתן רואות כמייצגים, כשהם ממש ממש לא.
כאמור, לא נתקלתי בצפירות בכביש המהיר, ולזה התייחסתי. אולי יש צפירות בתוך העיר, בערים פקוקות יחסית, לא יודעת. אצלנו לא מאוד פקוק ואין צפירות - פרט למקרים הבאים - כשמישהו לא שם לב שהרמזור התחלף לירוק, יכולים לצפור לו כדי שישים לב, וכשמישהו עומד להתנגש בך (או אתה בו) צופרים לו. אם לזה התכוונת כשדיברת על אמצעי תקשורת, את צודקת.
אין ספק שהישראלי העירוני הממוצע יותר מוחצן וקולני מהאמריקאי הממוצע בפרברים. האם הוא גם אלים? אני פחות בטוחה. כמו שתיארתי, יתכן שמה שאת רואה הוא אותן שכבות שבארה"ב הן השכבות ה"עירוניות", שבמצב גרוע יותר מבחינת אלימות. לא ידוע לי שלילדים של אותה משפחה אלימה, שהאבא שלה היה בכלא, היו אי פעם סכינים (ובוודאי שלא נשק חם).
כן נכון שבבתי ספר בישראל היום יש יותר אלימות (שוב, בלי סכינים וכו') מאשר הייתה פעם. אולי כי פעם היו הולכים מכות בשכונה, והיום הילדים לא יוצאים החוצה אז הם צריכים לנצל את זמן בית הספר למכות

.

 

[נחמנית]

אני גם גדלתי בשכונה ממוצעת

וגם לנו היתה את משפחת העבריינים השכונתית. וכשהייתי בת 18, הממוצע בשכונה השתנה לכיוון המשפחה העבריינית ולא למעלה ו"בני טובים" היו אלו שקרבו לממוצע. מסיבות שתיה, התנהגויות אלימות, אלימות מילולית, חוסר סבלנות וסובלנות. דברים שלא היו כה נפוצים כשהייתי צעירה, נעשו יותר ויותר נפוצים גם לדברי מבוגרים ממני. החברה השתנתה לא רק מתוקף הגירה בין שכונות (כי ידוע שבישראל כשבניין מתיישן עוברים לבניין חדש בגלל תחזוקה ובלאי).

אני מסכימה איתך שכעוברי אורח אין לנו יכולת לשפוט מקום לעומק. אבל בדיוק כמו ששהיתי בביתי המסריח קלות הרבה זמן ולא שמתי לב בהתחלה לריח העובש המתפתח בביתי עד שהיתה לנו קטסטרופה של ממש, אני חושבת שדווקא לבאים המזדמנים (אני ודבי) יש את היתרון שהאף שלנו לא מורגל בריח העובש. הדברים הקטנים צועקים לנו יותר. הבאתי דוגמאות נקודיות כי לא עשיתי מחקר מדוקדק על הנושא בישראל. אני יכולה להגיד שבישראל חוויתי רמות מתח ואלימות שלא קיימות בסביבה המיידית שלי בארה"ב. הרגשתי את זה אפילו בתוך מפגשים משפחתיים. בתוך מפגשים חברתיים. בשכונה של אחי שהוא מכיר בה את כולם. יש יותר לגיטימציה לאלימות מילולית בחברה הישראלית (שמות גנאי, שיפוטיות, חוסר קבלה של האחר), ויש יותר אלימות פיסית (דחיפות, צעקות). דווקא הזמן שהעברתי בגינות ציבוריות הדגיש את זה בעיני יותר מהנהיגה. הנהיגה הדגישה לי יותר את מצב הקיצון, את איבוד השליטה, בגינות זה הרגיש תרבותי יותר. בסופר הרגשתי עצבים. אנשים כאילו כועסים כל הזמן. פוגעים עם העגלה. אם את עוצרת לרגע נובחים עלייך לזוז. כמה פעמים כאן יצא לאנשים לחסום לי את הדרך, הם שמים לב, הם מתנצלים. כמה פעמים אני וילדיי חוסמים את הדרך ובדרך כלל שמים לב ומתנצלים לפני שמישהו גוער בנו או מעיר לנו.

אני חושבת שהאלימות בבתי הספר גואה בגלל איבוד שליטה של המורים. לא זוכרת בימינו הורים שבאים לצעוק על מורים. לא זוכרת הורים שמפגינים זלזול בגלוי במורים. אני חושבת שפעם לבית ספר היה ערך עליון אצל ילדים והיום בישראל הוא נשחק מהרבה סיבות. אני מרגישה שכאן הוא עוד נמצא אבל יש כאן הרבה בעיות אחרות. ארה"ב רחוקה מלהיות מושלמת, אבל ישראל יותר אלימה ומרגישה לי יותר אלימה משהיתה בגילי ובית ספר זה רק עוד מקום שבו האלימות מתבטאת כשפעם זה היה מקום עם סטטוס מיוחד.

 

[danakama10]

אני לא חושבת שהאלימות בארץ כיום

גדולה מבעבר.
אני חושבת שפשוט כשמבקרים בה מקבלים את הכל כבום לפנים.
למשל בביקורים בארץ בימים הראשונים אני משתגעת מכמות הצפירות - משהו שכאן הוא נדיר, בארץ אין כזה דבר לנסוע מבלי לשמוע צפירות בלי סוף.
אחרי כמה ימים כבר פחות שמים לב לזה.

 

[placid1]

מסכימה עם כל מלה ורק מוסיפה, שאני מרגישה

שבשתים עשרה השנים שאני פה, גם פה יש עליה ברמת חוסר הסובלנות לזולת, באלימות המילולית והפיזית, ובחוסר ההתחשבות בזולת גם בכביש, אבל בעיקר במערכת החינוך. אני מייחסת את זה לעליה בצפיפות האוכלוסיה והירידה בכמות המשאבים (יותר אנשים במצוקה כלכלית ואישית), זה לא שבישראל האנשים רעים יותר, גם פה, כשמשאב בצמצום (כשצפוף בסאבוויי או בכביש או בכתה) גם פה דוחפים יופי.....

 

[חייבתלהגיב]

גם לדעתי צפיפות היא פקטור.

למען האמת, באחת השנים העבירו את הכיתה (בישראל) של אחת הבנות שלי (ב-ב', נדמה לי) לחדר יותר מרווח בבית הספר, כי הילדים היו נתקלים זה בזה / זה בשולחן של זה ומתחילים לריב. מאחר שמדובר בשכונה חזקה וועד חזק ובית ספר חזק, גם מצליחים בה כל שנה (אבל רק החל מ-ג') לשמור על מספר נמוך של ילדים בכל כיתה, בניגוד לתקן של משרד החינוך (אבל באישור משרד החינוך - לא באופן בלתי חוקי או משהו).
ליתר דיוק, הצליחו עד שלפני שנה נכנסה מנהלת חדשה. עכשיו הכל בבית הספר קורס (ביטלו, למשל, את הקבצת דוברי אנגלית של הבת שלי שעולה ל-ו'), ונראה מה יהיה בהמשך (אם כי אנחנו כבר לא נהיה שם. את הבת השלישית הכנסתי לבית הספר השני בשכונה, אם כי מסיבות אחרות).

 

[חייבתלהגיב]

רק שגם אני הייתי "באה מזדמנת"

כשחזרנו לארץ אחרי 6 שנים בחו"ל, כך שיש לי גם את המבט מבחוץ וגם מבפנים.
לגבי הסופר - בארה"ב נזפו בי כשחתכתי למישהו את קו המבט כשהוא עמד והסתכל על מוצרים (מה שבחיים לא היה קורה בישראל), וכשמישהי לא שמעה שאמרתי "excuse me" היא גערה בי "excuse you". פשוט אי אפשר להישען על דוגמאות נקודתיות. המצב בסופר אצלי ליד הבית בכלל לא דומה למה שאת מתארת. אף אחד לא פוגע לי בעגלה או נובח עליי. שוב, אולי זה כי זה סופר פחות צפוף או בשכונה אחרת או משהו, ואולי זה כי הרושם שלך מהמתרחש באופן כללי ב"סופרים" בארץ פשוט לא נכון, וזה תלוי בסופר, בשכונה, וכו', ואם היית נכנסת לסופר "מקביל" בארה"ב המצב היה דומה. אני בטוחה שאת מכירה בכך שגם בארה"ב המצב לא דומה בין סופר אחד לאחר.

לגבי דחיפות וצעקות ושמות גנאי - את רוצה להגיד לי שזה מה שחווית במפגשים חברתיים? אנשים היכו זה את זה וקיללו זה את זה? המתח והאלימות שאת מתארת פשוט לא קיימים בסביבה שלי. אף אחד לא נוגע באחר או מקלל אותו. "טיסת השוקולד" לא משקפת שינוי בחברה הישראלית - אלא בתעופה (הוזלת הטיסות) ובקלות התיעוד וההפצה. אני בטוחה שאמא ואבא של אותה אישה לא התנהגו אחרת ממנה. רק שאף אחד לא תיעד אותם. ואנשים בשכונה שלי עדיין לא מתנהגים ככה, כמו שהוריהם לא. לגבי ההורים שצועקים על המורים והמנהלים בבית הספר - שוב, לא קיים אצלנו. יכול להיות שאנשי "טיסת השוקולד" מרשים לעצמם היום לצעוק שם יותר מבעבר כי אין סכנה שישאירו את הילד שלהם כיתה או יעיפו אותו (כי היום בקושי עושים את זה), אבל, שוב, זה מוגבל לאוכלוסיה מסוימת, וכמו שאת מסתכלת סביב בארה"ב ולא רואה את זה, גם אני מסתכלת סביב בשכונה שלי ולא רואה את זה - כי זה לא קיים.

לגבי השכונות ושינוי האוכלוסייה - השכונה הישנה שלי הפכה לשכונה של ערבים. אני אומרת את זה לא כי יש משהו לא בסדר בזה, אלא להדגים כי, באמת, כמו שאמרת, אי אפשר להסתכל על מה שקורה לשכונה ולהגיד "איך ישראל השתנתה" - היום אנשים מדברים ערבית יותר? האוכלוסיה עכשיו היא פשוט אוכלוסיה אחרת, ולא ההתנהגות השתנתה אלא האוכלוסיה שנמצאת בשכונה. מאוד דומה למה שקורה בטיסות או ביעדים הזולים שלהן - ההבדל הוא פחות בהתנהגות ויותר באוכלוסיה. גם כשאני הייתי ילדה היו אנשים שהתנהגו בול, אבל בול, בצורות האלה כמו בטיסת השוקולד. רק שהם לא טסו לשום מקום, כי לטוס זה יקר... ובוודאי שאף אחד לא תיעד אותם. ליתר דיוק, הם מדי פעם טסו לטורקיה וגנבו ברזים ומגבות. זוכרת את העניין הזה? אתם גנבתם ברזים ומגבות? גם אנחנו לא. כי זו לא "ישראל" כמו שכל מיני שכונות inner city הן לא מה שאת רואה סביבך.

 

[iris mom of two]

רק רוצה להגיד לך

שהפעם הראשונה שראיתי מישהו יוצא מהאוטו להרביץ לזוג זקנים, היתה במרכז הכרמל.
&nbsp
אני זוכרת את זה בברור. נהגתי עם חבר שלי ד'אז, לימים בעלי, עצרנו ברמזור בשדרות הנשיא, ליד תחנת הדלק. מהאוטו לפני יצא איזה בחור ואיים על הזוג זקיינס באוטו לידו. הם ממש כמעט והלכו מכות. לא היה נשק חם, אבל סכין יכול היה לצאת שם, ובכלל מכה אחת לאותו זקן היתה עושה את העבודה.
&nbsp
בסוף זה נגמר בטוב, אבל אני רעדתי

 

[iris mom of two]

קל להאשים משחקי מחשב ופורנו

הרבה יותר קשה להסתכל במראה ולהודות שזה כשל הורי, חברתי, ולאומי.
אני זוכרת את הנאנסת בקבוץ שמרת. שעד היום יש שמאשימים אותה, ובניגוד לחארות שאנסו אותה, היא זו תחת התקפה.
&nbsp
כל עוד יש לגיטימציה לזה שאישה שחושפת רגל או כתף מגרה את הליבידו הגברי, יהיה אונס והחפצת האישה.
&nbsp
כל עוד מצדיקים את האונס וקוראים לחארות בני טובים, ונותנים להם הנחות כדי לא להרוס להם את החיים שוליים מסר חברתי שנשים שוות פחות.
&nbsp
אבל כן, קל להאשים פורנו ומשחקי מחשב. רק שוכחים שעם הדרכה נכונה ילדים לא יגיעו למשחקים האלו או לפורמט עד גיל יותר מתאים להתמודד עם זה ועם כלים להבין את ההבדל בין מציאות ודמיון...
&nbsp

 

[placid1]

 

[Boston Guy]

מסכים איתך שזה כשל הורי. וזה גורם לי להרגיש כל כך זקן...

פתאום אני נמצא במשבצת של הזקן הנירגן שצועק "אתם נוער אתם? אתם חרא!".
[URL]https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D_%D7%A9%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%90_(%D7%96%D7%A7%D7%9F_%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D)[/URL]

יש כאן הורים שנתנו לנער בן 16 לנסוע "עם החבר'ה" לחופשה בחוץ לארץ.
תיקון: ההורים לא רק "הרשו" - די ברור שהם גם מימנו את החופשה הזו. לא מכיר הרבה ילדים בני 16 שיש להם את הכסף לממן נסיעה לחו"ל ממקורות עצמיים.
וההורים האלו ידעו שהנסיעה הזו היא לא באיזושהיא מסגרת מאורגנת כדוגמת תנועת נוער עם השגחה ומדריכים אלא "בר בשטח".
בלי ליווי והשגחה של מבוגר אחראי.
והכי "גרוע" - ההורה שהרשה לנסוע ומימן את התענוג ידע שזה לאייה נאפה.
מקום שכל הורה בישראל שמע על המוניטין שלו בנושאי האלכוהול וההשתוללות של הצעירים.
זו הרי לא פעם ראשונה שצעיריםישראלים הסתבכו שם בצרות ועשו שם מעשים שלא יעשו.

בנוסף - מנקודת המבט שלי יש כאן בהחלט עניינים מדאיגים של השפעת ה
"טכנולוגייה המודרנית" על התנהגותם של בני הנוער - אבל הפוקוס שלי אינו על "פורנו ומשחקי מחשב", אלא על הסושיאל מדיה. הצעירים הרקובים הללו לא "סתם אנסו בחורה אונס קבוצתי אלים" - יותר מאחד מהם היה עסוק תוך כדי מעשה הפשע בצילום האונס בוידאו. וכולנו יודעים מדוע: כדי להעלות את זה לסושיאל מדיה. האספקט הזה של הארוע טורד את מנוחתי באותה מידה - ואפילו יותר - מהמעשה הנורא והמתועב בעצמו.
זה הקפיץ לי לראש את הפסוק מספר ישעיהו פרק א': "כסדום היינו, לעמורה נדמנו".
ואז הלכתי לקרוא את הפרק שוב, ו...צמרמורת. בסביבות אלפיים שנה עברו מאז שזה נכתב - וזה נקרא כאילו שזה נכתב בישראל של שנת 2019.
"שִׁמְע֤וּ שָׁמַ֙יִם֙ וְהַאֲזִ֣ינִי אֶ֔רֶץ כִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּ֑ר בָּנִים֙ גִּדַּ֣לְתִּי וְרוֹמַ֔מְתִּי וְהֵ֖ם פָּ֥שְׁעוּ בִֽי׃ ג יָדַ֥ע שׁוֹר֙ קֹנֵ֔הוּ וַחֲמ֖וֹר אֵב֣וּס בְּעָלָ֑יו יִשְׂרָאֵל֙ לֹ֣א יָדַ֔ע עַמִּ֖י לֹ֥א הִתְבּוֹנָֽן׃ ד ה֣וֹי ׀ גּ֣וֹי חֹטֵ֗א עַ֚ם כֶּ֣בֶד עָוֺ֔ן זֶ֣רַע מְרֵעִ֔ים בָּנִ֖ים מַשְׁחִיתִ֑ים עָזְב֣וּ אֶת־יְהוָ֗ה נִֽאֲצ֛וּ אֶת־קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל נָזֹ֥רוּ אָחֽוֹר׃ ה עַ֣ל מֶ֥ה תֻכּ֛וּ ע֖וֹד תּוֹסִ֣יפוּ סָרָ֑ה כָּל־רֹ֣אשׁ לָחֳלִ֔י וְכָל־לֵבָ֖ב דַּוָּֽי׃ ו מִכַּף־רֶ֤גֶל וְעַד־רֹאשׁ֙ אֵֽין־בּ֣וֹ מְתֹ֔ם פֶּ֥צַע וְחַבּוּרָ֖ה וּמַכָּ֣ה טְרִיָּ֑ה לֹא־זֹ֙רוּ֙ וְלֹ֣א חֻבָּ֔שׁוּ וְלֹ֥א רֻכְּכָ֖ה בַּשָּֽׁמֶן׃ ז אַרְצְכֶ֣ם שְׁמָמָ֔ה עָרֵיכֶ֖ם שְׂרֻפ֣וֹת אֵ֑שׁ אַדְמַתְכֶ֗ם לְנֶגְדְּכֶם֙ זָרִים֙ אֹכְלִ֣ים אֹתָ֔הּ וּשְׁמָמָ֖ה כְּמַהְפֵּכַ֥ת זָרִֽים׃ ח וְנוֹתְרָ֥ה בַת־צִיּ֖וֹן כְּסֻכָּ֣ה בְכָ֑רֶם כִּמְלוּנָ֥ה בְמִקְשָׁ֖ה כְּעִ֥יר נְצוּרָֽה׃ ........
כא אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, קִרְיָה נֶאֱמָנָה; מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ--וְעַתָּה מְרַצְּחִים. כב כַּסְפֵּךְ, הָיָה לְסִיגִים; סָבְאֵךְ, מָהוּל בַּמָּיִם. כג שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים--כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם.

ואיך להעביר את רוע הגזרה, אליבא דישעיהו?
טז רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ--הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי: חִדְלוּ, הָרֵעַ. יז לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה.

 

[JimmyGee]

לא מסכים איתך בוסטון

הכי קל להאשים את ההורים, אבל לא תמיד כל כך קל להתמודד עם נוער מתבגר.
לך אולי יש ילדים יחסית קלים שמקשיבים לך פחות או יותר. לי יש ילדה אחת קלה.
אבל הבן כשהיה בגיל הזה אי אפשר היה לדבר איתו. והוא עוד היה מלאך ליד חברים שלו פה וילדים של חברים פה ובישראל.
לא תתן לא לסוע הוא יברח מהבית. יש לו קצת כסף ואם לו לך תדע. אולי יגנוב או ימכור סמים לממן את השאר. ודרך אגב למכור סמים פה נורא קל והרבה ילדים עושים את זה. קונים כמות יותר גדולה ביותר זול ומוכרים כמויות קטנות לחברים וילדים אחרים ביותר יקר. חלק נתפסים וחוטפים, וחלק לא.
אז מה תעשה במקרה של ילד כזה? תתן לו לסוע או שתסתכן שהוא יברח מההבית וימקור סמים או יגנוב? בדיעבד ברור שעדיף שלא יסע ויאנוס. אבל זה דבר נדיר שאף הורה לא מאמין או חושב שהבן שלו מסוגל לעשות וגם בדרך כלל אף פעם לא קורה.
זה גיל שברגע שעוברים אתו זה בדרך כלל מסתדר. לפנות לרשויות ולסבך את הילד עם תיקים פלילים זה לא גם משהו ששום הורה רוצה לעשות.

 

[Boston Guy]

המבחן הוא מבחן התוצאה

ג'ימי - אני אף פעם לא הגדרתי את עצמי כ"סמכות מקצועית בענייני הורות". מה שעשרים שנה של גידול ילדים לימדו אותי הוא שזה הרבה יותר מסובך ממה שזה נראה לאדם שלא חווה את זה.

אבל מעניינת הדוגמא שאתה מציג בהודעה שלך. למה היא מעניינת? כי אתה מתאר כמעט במדוייק את הילד בן ה 18 של השכנים שגרים שני בתים ממני. ילד שמציג את כל ההתנהגויות שאתה מתאר - קומפלט כולל מכירת סמים.

ואתה יודע מה? אחרי שבת זוגי ואני דנו בזה המון, המסקנה שלנו בעיניין היא שבמקרה הספציפי של הילד הזה - ההורים בהחלט הם האחראים לתוצאה הסופית ולהתנהגות של הילד.

וממש לא מדובר שם על "בית הרוס". זו משפחה שיש לה "תא משפחתי" קונבנציונאלי - שני הורים שחיים ביחד תחת אותה קורת גג, שלושה ילדים... וגם לא מדובר על משפחה מ"שכבות מצוקה". האבא פרופסור באוניברסיטה, והאימא דוקטור לפסיכיאטרייה. לא חסרות שנות לימוד להורים שם.
אבל הם הירשו לילד שלהם להתרוצץ ברחובות לבד ולעשות מה שהוא רוצה החל מגיל מאוד צעיר. ממה שאנחנו ראינו - לא היתה שם סמכות הורית כלשהיא.
כשהוא היה בן פחות מ 14 ראיתי את הילד הזה חוזר הביתה באזור שתיים לפנות בוקר (רוכב על קורקינט חשמלי, בחושך, בלי תאורה ובלי קסדה) כמעט כל יום בשבוע. להורים לא היה מושג לאן הוא הולך ומה הוא עושה.
במהלך כל התיכון הוא עישן מריחואנה ברמה יום יומית- ברמה שבלי להסתכל ידעת שהוא עבר ברחוב בגלל הסירחון הכבד מהבגדים שלו. ולפי מה שהילדים שלי שמעו בבית הספר - כנראה שזה לא נעצר במריחואנה. וכן - תפסנו אותו על חם מוכר סמים לא פעם.

הילדים שלי, באותה שכבת גיל, גדלו במרחק שני בתים מהבית שבו הוא גדל. באותה שכונה. הלכו לאותם בתי ספר כמוהו. והם לא חושבים אפילו להתנהל בצורה שבה הילד הזה התנהל.
למה? אני חושב שזה בגלל שאנחנו - ההורים - לא השארנו אותם "לגדול בר בשטח". לא איפשרנו ל "וואקום ערכי" להיווצר. היינו שם - ולא נמנענו מלהגיד "לא".
האם ההורות שלנו "מושלמת"? בוודאי שלא. עשינו (ואנחנו עדיין עושים) המון טעויות. אבל המטרה שלנו היא לא רק לגדל פרימאטים מזן "הומו ספיאנס" - אלא להביא לבגרות בני אנוש. שיהיו נחנחים ושומרי חוק כמו ההורים שלהם

 

[JimmyGee]

אתה לא יכול להסכל על המשפחה שלך ולהסיק על אחרים

לדוגמא, הילדים שלך תלמידים טובים או גרועים? אכשיו בני לגמרי השתנה. אולם בתיכון היה תלמיד גרוע והסתובב אם אחרים כמוהו. בתיכון שלו, רוב התלמידים הגרועים התעסקו עם עישון סמים, מכירת סמים ושאר רעות חולות. חלכם כבר הגיעו לכלא ואחד אף מואשם באונס.
הילד הולך כל יום לתיכון (כמו שהחוק דורש) ואין כמעט שליטה להורה עם מי הוא מתחבר. בגיל הזה, ילדים מתמרדים לא שומעים להורים. אם כבר עושים בדיוק ההפך.
זה שכילד קטן לא תיתן לא לו להסתובב ברחובות איך זה בדיוק יעזור לך שעכשיו כשהוא בן 16 או 17, הלימודים לא מענינים אותו, וכול מה שמענין אותו זה להדבק לילדים חרא שגם נדבקים אליו. נראה לך הוא יקשיב לך? אם כבר בדיוק ההפך.
תגיד לו משהו, הוא יברח מהבית (מנסיון אישי). מה תעשה אז? תזמין משטרה ותקווה שהשוטר המנייאק לא ירה בו בטעות או יזרוק אותו למעצר עם תיק פלילי לכול החיים.
במקרה שלנו, גם אנשי מקצוע יעצו לא לעשות כלום ולחכות עד יעבור זעם.
זה באמת קרה והכול הסתדר. אבל כמובן שיש פה סיכון כמו מקרה קפריסין.

 

[Boston Guy]

גדי יגיל ז"ל טבע את מטבע הלשון "בגואה דלא-חרה דבש לא ליקקנו"

אני לא הורה אידאלי, והילדים שלי אינם ילדים אידאליים.
עברנו לא מעט משברים בהתנהלות מול כל אחד מהילדים - משברים קטנים ומשברים גדולים - ואנחנו עוד רחוק מ"קו הסיום".
ואני ממש לא מתיימר להגיד שכל מה שניסינו לעשות עבד. לא מעט דברים שניסינו התפוצצו לנו בפרצוף.
מה שאני יכול להגיד הוא שהנסיון האישי שלי הוא שמה שהצלחנו לבסס בגילאים הצעירים \ צעירים מאוד - ברוב המקרים הפך ל"עובדה מוגמרת".
לא לתת לילד הקטן "להסתובב בר ברחוב" - אלא לדעת תמיד איפה הוא ועם מי הוא (ומה הוא עושה, פחות או יותר) - במקרה שלנו הביא לכך שגם בתיכון וגם בקולג' הילדים מוכנים ליידע אותנו לאן הם הולכים ומה הם הולכים לעשות. גם כשהתכניות שלהם לא בהכרח מקובלות עלינו.

ומילה בנושא מה שכתבת בעניין "תלמיד גרוע":
אני לא מכיר בקיומו של המונח הכוללני "תלמיד גרוע".
כל ילד הוא עולם ומלואו. ולכל ילד יש מערכת מסובכת וייחודית של תנאים וסביבה שבסופו של דבר משתקפים ברמת התיפקוד שלו וההצלחה שלו במערכת החינוך (ובחיים בכלל). קושי חברתי, קושי בריכוז, כישורי סדר ואירגון, כישורי ניהול זמן, מצב נפשי... הרשימה ארוכה מאוד. הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות כהורים זה לנסות לראות את הילדים שלנו, ולפתוח ערוצי קשר שדרכם הילד יוכל לחלוק איתנו את המצוקות שלו. ולפעמים ערוץ הקשר הוא איזשהוא "צד שלישי" - איש מקצוע שיעזור לילד ולנו להבין מה קורה ולתקשר. זה קשה, זה כואב, זה יקר - ולא תמיד זה עובד... אבל כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה להשתדל כמיטב יכולתנו.
במקרה של בנים - אחד הגורמים המשפיעים היותר משמעותיים הוא שחלק גדול מהם מתבגרים מבחינה נפשית לאט יותר מאשר בנות באותו גיל. זה משפיע גם על התיפקוד שלהם בתוך מערכת החינוך, שככל שהשנים עוברות הופכת לפחות ופחות גמישה ומחפשת בעיקר צייתנות.

לפעמים יש מזל וזה "עובר" כשהילד מתבגר.
ולפעמים זה "צלב" שההורה ממשיך לסחוב על הכתפיים כל חייו. אני מכיר משפחות כאלה - הורים שחיים עם "ילד שבור" בן 40 או בן 50 שעדיין נמצא אצלהם בבית.

מנקודת המבט שלי - זה חלק מהמחוייבות שאדם לוקח על עצמו כשהוא מחליט להיות הורה. יען כי אין RETURN WINDOW לילדים.

 

[JimmyGee]

כל ילד וכל משפחה זה עולם אחר

גם הילד שלי לעולם לא הסתובב ברחוב והיה ילד חנון כשהיה יותר קטן. אבל מה לעשות שבתיכון הוא הסתובב עם אנשים שמעשנים וחלקם מוכרים סמים? זה דבר מאוד מאוד נפוץ.
. קודם כל אתה לא מגלה את זה מיד. וגם כשכן זה לא קל להפריד מתבגר מתמרד מהחברים שלו (ראה פוסט קודם).
בסוף זה הסתדר. אבל אני יכול בקלות לראות מצבים בהם זה מסתבך ולא באשמת ההורים.

 

[Boston Guy]

ואולי אתה לא נותן לעצמך מספיק קרדיט?

אולי, רק אולי - לזה שאתה שמת לב לילד שלך כשהוא היה קטן, וש"הילד שלך מעולם לא הסתובב ברחוב", ושנתת לו "להיות חנון" כשהוא היה קטן,
היה איזשהוא חלק בעובדה שבניגוד לחברים שלו בתיכון הוא הצליח לא להסתבך למרות שהוא הסתובב בחברה שכזו?

ג'ימי - אני לא מכיר את הילד שלך, ואני לא מכיר אתכם כמשפחה. מה שאני מנסה להגיד זה שהחיים שלי הם גם לא פוסטר של משרד התיירות.
ולפעמים כשאתה בתוך הבוץ - אתה מרגיש כאילו כל מה שניסית ועשית לא עבד.
אבל לפעמים צריך איזהשהוא מרחק של כמה שנים ואת "מבחן התוצאה" כדי להיות מסוגל לראות שחלק ממה שעשית כשהילדים היו קטנים כן "תפס".

בנוגע לילד של השכן שלי - אולי הצפי שלי שגוי, ואני אגלה שטעיתי בגדול בהערכות שלי. אבל לדעתי - הילד הזה דפק לעצמו את המוח בצורה בלתי הפיכה.
יש כבר כמה מחקרים שמראים שצריכה מוגזמת של מריחואנה על ידי ילדים גורמת לפגיעה בהתפתחות המוח ולירידה בתפקודים הקוגנטיביים, ואני בטוח שעכשיו אחרי הליגליזצייה של החומר במדינות רבות יבוצעו עוד מחקרים רבים שיחדדו את התוצאות הללו ויבהירו עד כמה הנזק משמעותי.

 

[JimmyGee]

יכול ליהות שמגיע לי קרדיט

אבל לא צריך היה לקרות הרבה בכדי שלא היתי מצליח. ילד קצת יותר קשה, חברים יותר בעייתים, טעות של הורה וכו...
ולכן אם למדתי משהו מהנסיון הזה, זה לא לשפוט הורים אחרים. במיוחד בלי לדעת את כל העובדות מכל הצדדים לעומק.

 

[iris mom of two]

זה הכל הסתדר

מעיד עליכם יותר מזה שהוא הסתבך.
&nbsp
ואפילו אם עשיתם הכל נכון לא היה מחוייבות שיסתדר, אבל זה כן. כמו שכתבתי במקום אחר, גם כשהורים עושים הכל נכון לא מבטיח תוצאות טובות. זה רק מגביר את הסכויים.
&nbsp
אגב, גם לי יש ילד שהיה לו מאד קשה בבית הספר ועם פוטנציאל להסתבך. המורים עשו לו את המוות. ורק האופי שלו מנע ממנו להגיע לסמים ואלכוהול. עדיין אני עסוקה בלנסות לתקן את הנזק שמורים ובעלי מקצוע גרועים עשו.

 

[danakama10]

לא יודעת איך המצב אצלכם

אצלנו אני יודעת שיש מספר אופציות לילדים שמתקשים בלימודים בתיכון. יש בתי ספר מיוחדים לילדים שמתקשים אקדמית, יש תוכניות שמוציאות את הילדים ללימודים של מקצוע, ועוד.