אני לא צריך לדמיין, יש מקורות
רבים לחברה היפנית לפני חמישים שנה. אם אתה רוצה המלצה לספר טוב, אני ממליץ לך מאד לקרוא את "Showa" מאת Tessa M. Suzuki- חוקרת תרבות והיסטוריונים שעקבה אחרי חייהם של שלושה אינדיבידואלים, שני גברים ואישה "מן השורה", משנות העשרים ועד לשנות השמונים- ודרכם ניסתה לתאר את המגמות השליטות ביפן של התקופה, עם דגש על מלחמת העולם השנייה. השלושה מאד שונים אחד מן השני: איש העסקים סאיטו מוצואו, האומנית צוצומי אייקו, והעסקן הקומוניסטי אידה מומו, ולפיכך הספר כל כך מעניין. מאז ומעולם, ההיסטוריה והמסורת היפנית נבנו משילוב בין תרבות מקומית והשפעות זרות, והתרבות שנוצרה חייבת לשתי ההשפעות הללו, גם למקומית וגם לזרה. אין מדובר בהתפתחות לינארית, אלא בגלים לפי תקופות. בסוף המאה ה-19, היה ביפן גל של הערצת התרבות המערבית, שגלש לעיתים קרובות אפילו להתייחסות מבטלת למסורת המקומית. כמובן, היתה ריאקציה- וחוגים רחבים שרצו "לחזור למקורות" בהשפעת המפגש עם המערב. שנות העשרים היו תקופה ליברלית יחסית ביפן, כמו גם באירופה, ושנות השלושים- תקופה לאומנית, כמו במקומות אחרים. גם אם אנחנו מדברים על שנות השלושים, ה"משמעת" היפנית היתה בעירבון מוגבל מאד. למשל, שנות השלושים היו תקופה סוערת של התנקשויות פוליטיות, בעיקר מצד קצינים צעירים- שרצחו פוליטיקאים "מתונים", אנשי עסקים "מנצלים ועושקי העם" וגם גנרלים שהתנגדו לעמדותיהם. לעיתים, נרצחו גם יועצים ומקורבים של הקיסר עצמו. אמנם, האנשים הללו פעלו מתוך אידיאל של "נאמנות לרצונו האמיתי של הקיסר", אבל במהלך ניסיון ההפיכה הצבאית של פברואר 1936, אחד מהם אמר כי "רצונו של הירוהיטו ורצונו האמיתי של הקיסר אינם היינו הך". היינו- "רצונו האמיתי של הקיסר" הוא מה שהקצינים הצעירים רוצים. גם במלחמת העולם השנייה- היו מקרים רבים של הפרת פקודה, ולאו דווקא לצד החיובי- למשל, הרבה פשעי מלחמה בוצעו בניגוד לפקודות הרשמיות. מצד שני, העם (בניגוד לקציני הצבא) היה ממושמע באופן יחסי כלפי הרשויות. עם זאת, זו טעות קשה לייחס את הלאומנות והמשמעת שרווחה (שוב, באופן יחסי) בציבור היפני לאיזו ייחודיות יפנית אל מול התרבות המערבית. למשל, לפני מלחמת העולם הראשונה, פקד גל לאומנות ופטריוטית בדיוק מאותו הסוג את כל מדינות המערב כמעט. במהלך סוף המאה ה-19 והעשורים הראשונים של המאה ה-20, ניהלו היפנים מדיניות קולוניאליסטית שלא היתה שונה בהרבה מזו של מדינות המערב (כולל סיפוח קוריאה). רק בסוף שנות השלושים ושנות הארבעים היו מקרים של אכזריות ייחודית, שעלו על זו של רוב מדינות המערב בקולוניות שלהם. דעת הקהל היפנית ראתה אמנם את יתר עמי אסיה כנחותים, אבל באופן עקרוני התפיסה של רוב היפנים היתה שהם מעין "אחים צעירים" שיש לחנך אותם ולהכניס אותם "לתוך המשפחה", היינו- תחת חסותה של יפן. הפלישה לסין נתפסה בעיני דעת הקהל כמעין "אח גדול" שמכה את אחיו הצעיר כדי "להחזירו למוטב". כמובן שזה נראה מזעזע היום, לאור פשעי המלחמה שהיפנים ביצעו בסין, אבל כאשר מדברים על ניתוח דעת קהל ודפוסים תרבותיים- חשוב להתעכב על דקויות כאלו. זאת אומרת, התפיסה של היפנים את הסינים, או את עמי דרום מזרח אסיה, היתה שונה לחלוטין מזו של היטלר את הרוסים, למשל, כגזע נחות של עבדים שיש לשעבדם ואף להרוג אחוזים ניכרים מהם. בכל מקרה, זו טעות קשה לערוך דמוניזציה לתרבות היפנית ולהציג אותה כ"קן נמלים רוחשות" או "ככוורת דבורים", או כרובוטים חסרי ייחוד, טענות שכל כך נפוצות בספרות הזבל האנטי-יפנית שרווחת במערב. בתרבות היפנית יש אמנם קווים קולקטיביסטיים חזקים, אבל יש בה גם קווים אינדיבידואליסטיים- בניגוד לתעמולה היפנית של שנות המלחמה שהדגישה בעיקר את הקולקטיביזם. כמו כן, הקולקטיביזם היפני הוא חלק מקולקטיביזם כללי במזרח אסיה, שמקורו בראש ובראשונה בקונפוציאניזם הסיני. אחד הדברים שמעצבנים אותי דרך אגב, היא הקלות הבלתי נסבלת שבה גזענות אנטי-יפנית, שכיום מתחבאת מאחורי מסווה תרבותי, מתקבלת במדינות המערב השונות. צדק ההיסטוריון בן עמי שילוני, כאשר כתב כי השנאה ליפנים דומה לאנטישמיות, היינו "קנאה באאוטסיידר המוצלח". תסתכל על ישראל, למשל- שבה המצב עוד טוב יחסית לארצות הברית. ספרים אנטי-יפנים גזעניים מהסוג הגרוע ביותר, כמו "סוד עוצמתה של יפן" של קארל ואן-וולפרן או "יין- האימפריה היפנית החדשה והסכנה לעולם המערבי" של דניאל בורסטיין זוכים כאן לתרגומים של עמנואל לוטם בהוצאות מכובדות, ללא כל הקדמה או פירוש. שלא להזכיר את התרגום העברי של "שמש עולה", המותחן הגזעני להפליא של מייקל קרייטון.
