סרט מצויין על סבלם של היפנים בארצות הברית

[קוכולין]

טוב, הגיע הזמן לשבור כמה מיתוסים

בנוגע לפוקלנד אני לא יודע כלום, ולכן אתייחס רק לטענותיך הנוגעות ליפן. 1. "זה שעמים אחרים נהגו גם הם בדיכוי לא מצדיק את הנוהג שלהם": בוודאי שלא מצדיק- אבל אתה טענת כאן שהאכזריות היפנית במלחמת העולם השנייה מקורה בתרבות רצחנית ייחודית ששורשיה בעבר הרחוק. במקרה כזה, חשוב להוכיח לך שקווים תרבותיים אלימים דומים קיימים כמעט בכל תרבות אנושית, ואינם ייחודיים ליפן או לתרבות היפנית. 2. "אצל היפנים היתה מסורת נוקשה ששורשיה בעבר הרחוק, שקידשה את הכוח הצבאי, את כלי הנשק השונים והתירה הרג במעמדות הנמוכים"- זו אמירה פשטנית מאד, ובחלקה לא נכונה. יפן נשלטה על ידי אליטה צבאית החל מהמאה ה-12, פחות או יותר, ועד 1868. אכן, המסורת קידשה את ערכי הלוחם ואת כלי הנשק השונים, בעיקר את החרב. אם כי, דרך אגב, הנשק העיקרי של הסמוראי לא היו שתי החרבות, בניגוד למיתוס הרווח, אלא דווקא הקשת ואחריה הרובה. המסורת לא התירה הרג סתמי במעמדות הנמוכים, אלא הרג של מי שמפר את החוק- בדיוק כמו בכל חברה אחרת. גם בתרבות המערבית ניתן למצוא ערכים דומים- אם מסתכלים על קוד הערכים של האביר. ההבדלים העיקריים הם שביפן מעולם לא היה קיים העניין של האהבה החצרונית, וגם לא מושג מלחמת הקודש, הג'יהאד או מסע הצלב- של תרבות המערב. בהקשר זה, חשוב להדגיש עובדה שאתה מתעלם ממנה בעקביות. יפן כמעט ולא פלשה למדינות אחרות- מלבד פלישה חריגה אחת לקוריאה בסוף המאה ה-16. אמנם, מהמאה ה-14 ועד ראשית המאה ה-17 יפן היתה שקועה במלחמות פנימיות, אבל גם בתקופת אדו- בה יפן היתה חזקה ומאוחדת- היפנים לא ניסו לפלוש לקוריאה או לכל מקום אחר. איך זה מסתדר עם המיתוס של התרבות היפנית כתרבות תוקפנית, שכל הזמן חולמת איך לכבוש את העולם כולו? 3. "זכורים לך שמות כמה מחברות הסמוראים הידועות? הן נקראו בשמות שהעידו על יכולתן לשסף איכרים"- מעולם לא שמעתי על זה, וזה נשמע לי קצת תמוה. תוכל להביא מקור? 4. כל אחד חייב היה לדעת את מקומו, ומי שסירב להכיר בכך, חוסל כדי לשמור על המסורת העניין הזה נכון, איכשהו, אך ורק לתקופת אדו- בין 1700 ל-1868. לפניה ואחריה היתה גמישות וניידות רבה בין המעמדות. למשל, לפני תקופת אדו, איכר אלים שידע לרכב על סוס, לירות ברובה או בקשת ולהניף חרב, היה יכול להפוך לסמוראי בקלות יחסית. באותה מידה, סמוראים רבים עיבדו את האדמה ולא נלחמו. בתקופת אדו היה ניסיון של הממשלה להקפיא את המעמדות, כחלק מהמאמצים להשקטת הארץ שהתאוששה ממלחמת אזרחים אכזרית וממושכת. הגישה הקפואה שאתה מתאר, לא היתה קפואה בפועל כמו בתיאוריה (למשל, איכר עדיין היה יכול להפוך לסמוראי, אם משפחת סמוראים מאמצת אותו- דבר שקרה מדי פעם). מקורה של הגישה הזאת היא באידיאולוגיה ניאו-קונפוציאנית סינית, דווקא, מבית מדרשו של ג'ו שי, הוגה סיני מהמאה העשירית. אף אחד לא חוסל "כדי לשמור על המסורת"- הנימוק הזה מעולם לא ניתן. מי שהפר את החוק חוסל כדי לשמור על החוק והסדר, או על ההרמוניה החברתית. מהבחינה הזאת, יפן לא היתה שונה מסין, שגם שם העונשים היו אכזריים מאד, או מכל משטר פיאודלי נוקשה אחר. 5. מכאן הדרך לא ארוכה ליחס נוקשה לעמים אחרים. כמו במקרה הגרמני, סביר שגם כאן טראומות לאומיות וחינוך סייעו לברבריזציה שבאה. אם כך, כיצד אתה מסביר שהיחס היפני לשבויים במלחמת רוסיה-יפן ובמלחמת העולם הראשונה היתה מופתי, לפי כל כללי אומנת ג'נבה? הדוגמא היחידה לברבריזציה שאתה יכול להביא היא מלחמת העולם השנייה, ולפניה- מלחמת סין-יפן השנייה. אם הברבריות הזאת מקורה ב"חינוך" וב"מסורת היפנית" כיצד היא לא נתגלתה קודם לכן? הרי המלחמות שיפן ניהלה לפני 1937, לא היו אכזריות יותר, ובדרך כלל אכזריות פחות, מהמלחמות שניהלו מדינות "התרבות המערבית" שאתה מעריץ כל כך. 6. בתרבות היפנית יש גם צד רך, לא צבאי בעליל, שהוא דומיננטי לא פחות. הצגת התרבות היפנית כתרבות צבאית בלבד היא טעות שנובעת, שוב, מהתעמולה האמריקאית של ימי המלחמה ומספרות הזבל האנטי-יפנית של ימינו.

 

[Y. Welis]

אני חייב לומר שזה דווקא מחזק את טענתי

700 שנה של שלטון צבאי הן דבר יוצא דופן. הייתי אומר שזו היתה תקופה של מלחמות בלתי פוסקות (מלחמת אזרחים) בין קבוצות שונות. *זו* תרבות צבאית, שבהכרח מקדשת את השימוש בנשק, ושמאדירה את הלוחם (שמה של החרב ההיא הופיע במאמר בהארץ על מלים ארוכות בשפות שונות; חרב אחרת זכורה מ'שוגון' - 'סוחר השמן', על שום הסוחר ששיספה). אגב סמוראי נדרש לשנים של לימודים ואימונים. אימוץ כמו שתיארת היה עשוי להיות רק בגיל צעיר מאוד. מרגע שהוא נעשה סמוראי, הוא כבר היה שייך למעמד אחר. השינוי בהתנהגות עשוי היה להיגרם משינוי בגישה. גם הגרמנים היו הומאניים עד שנות העשרים, אבל טראומת התבוסה והשפל הכלכלי גבו מחיר ניכר (דוגמאות מרתקות הובאו בספר מעניין שמצאתי לאחרונה, The Fall of the Dynasties) והפכו אותם פגיעים למניפולציות לאומניות קיצוניות, שיחד עם הצייתנות המובנית בחינוך שלהם (וכן אנטישמיות מובנת לא פחות), סייעו להפוך אותם למה שנראה בהמשך. אבל כמו שהיו שניבאו עוד בתחילת המאה העשרים שהגרמנים עשויים להיות אגרסיביים, כך ניתן היה לנבא שהיפאנים על מסורתם הצבאית, הצייתנות המושרשת ותפיסת העליונות, יהיו מועדים ליחס שכזה לאויביהם, כי הם יהיו תלויים בהם לצורך אספקה. אני חושב שניתן להסביר את ההבדלים ביחס, בנסיבות השונות במלחמת העולם הראשונה - מן הסתם היתה אז קצונה אחרת, תפיסה שונה של יחסים בינלאומיים, ואולי חיילים ממוצא שונה (לא מגיוס המוני), ואולי מעל לכל - ללא האיום שנשקף מצד האמריקאים.

 

[קוכולין]

שוב לא נכון

שבע מאות השנים של השלטון הצבאי לא היו שנים של מלחמות בלתי פוסקות. היו אמנם מלחמות פנימיות, אבל רק השנים בין 1467 ל-1600 היו באמת שנים של מלחמות בלתי פוסקות. בין 1600 ל-1868 שרר הרי ביפן שלום מוחלט. תרבות הסמוראים אכן האדירה את הלוחם- אבל היא לא היתה התרבות היחידה ביפן. היו גם תרבויות מקבילות של סוחרים, של איכרים, של נזירים, שהיו לפעמים חשובות באותה מידה או אפילו יותר, בעיקר תרבותם של הסוחרים. ברור שהחברה היתה מעמדית מאד. וכי איפוא בעולם החברה לא היתה מעמדית? בנוגע לאימוץ- הנוהג הזה השתרש בתקופת טוקוגאווה. הסמוראים הרי לא נלחמו בתקופה הזאת, ובעיקר היו בירוקרטים, אינטלקטואלים, ובמקרים רבים- בטלנים ששורצים ברובעי השעשועים של הערים הגדולות או עניים מרודים. פשוטי עם מוכשרים שאומצו למשפחות סמוראים אומצו כדי שיהיו מנהלנים טובים, או אינטלקטואלים, לא כדי שיילחמו. אי אפשר "לנבא" כלום. אלו שטויות. אתה עושה את אותה טעות שנעשית על ידי חסידי "הדרך המיוחדת" בהיסטוריה הגרמנית. אתה לוקח שנים ספורות בשנות השלושים של המאה העשרים, ומנסה לפרש את כל ההיסטוריה כאילו שהיא מובילה בהכרח אליהן. בנוגע למלחמת רוסיה-יפן, גם אז- כביכול- הופיעו כל הנתונים שלאחר מכן יופיעו על מלחמת העולם השנייה. הקצונה לא היתה "אחרת". למעשה, רבים מהקצינים שינהיגו את מלחמת העולם השנייה, כולל טוג'ו הידקי, היו קצינים צעירים בזמן מלחמת רוסיה-יפן. בזמן מלחמת רוסיה-יפן, יפן הרגישה מאויימת עד מאד. תפיסת היחסים הבינלאומיים היתה שונה, אמנם, אבל לא באופן כל כך מהותי. גם החיילים היו אותם חיילים, מגיוס המוני. האיום אמנם לא נשקף מצד האמריקאים, אבל נשקף איום כבד מאד מצד הרוסים. ובכל זאת, היפנים שמרו על כל חוקי המלחמה, והיחס שלהם לשבויים היה הומני לחלוטין. די בכך, כדי להפריך את כל תיאוריות ההבל על האופי הלאומי היפני. אחרי כל זה, אחרי כל הויכוח, אתה עדיין מאמין שהתרבות היפנית רצחנית באופיה, ושהובילה בהכרח למלחמת העולם השנייה? הרי זה מופרך לחלוטין לפי כל קנה מידה.

 

[Y. Welis]

בעניין הקצינים - גם אנשי המטה הכללי של שנות

הארבעים בגרמניה ומפקדי היחידות מדרגת קורפוס ומעלה (או דיוויזיה, במקרה של רומל) שירתו במלחמת העולם הראשונה. אבל זה היה צבא אחר ומשטר אחר (וסדר תרבותי אחר). איך הם חזרו שוב לאותם שדות הקרב והפעם עם רוח שונה לגמרי? כי הם עברו שינויים מפליגים ביותר בתקופה שביניהם - שכללו בין השאר אמונה מוחלטת ביתרונם המוסרי והגזעי, ותיעוב עמוק לעמים אחרים, בעיקר אם הם לא נעשו צייתניים עד עבדים. הם נעשו לאנשים אחרים. יש להניח שכך היה גם עם הקצינים היפאנים, ולחפש מה היו הגורמים שהביאו לשינוי. באשר לדרך שהזכרת - כמו שאני לא מקבל את הקצנת היחס ליהודים לפי שיטת 'ניסוי וטעיה' שהלכה והחריפה 'מעצמה' ובלי סיבה הגיונית, ומעדיף על פניה את גישת התיכנון המוקדם שבה הכוונה התקיימה כמעט מהרגע הראשון, והיתה למעשה תנאי לתפיסה הנציונאל סוציאליסטית - כך גם כאן אין לי ספק שהיה קיים במקרה היפאני *מצע* מנטאלי, שהכשיר את הבאות ושממנו צמחו הזוועות שנעשו בהמשך. לדעתי אין דבר כזה 'רוע ספונטאני' - יש הלך-רוח שנבנה ומתעצם, מצדיק את עצמו על סמך אירועים שקרו ומלווה בתחושה חזקה וברורה, שמטופח לאורך זמן עד שהוא מבשיל ומגיע לנקודה קריטית של התפרצות. ספונטאניות תהיה מהירה לגווע כשם שהיתה מהירה לפרוץ; אולם התנהגות קיצונית ממושכת תיווצר רק אם יש בסיס עמוק דיו של הצדקה פנימית שהמבצע חש, שהינה גם חזקה דיה להמשיך לשאת אותו דרך מצבים שהיו משפיעים על אנשים רגילים (ואכן המבַצעים האלה היו מסוגלים לשאת עומסים מנטאליים חריגים ביותר ולאורך זמן). מאחר ועבור החיילים היפאנים לא היתה דמות עם כריזמה כמו של היטלר (אני מניח שהירוהיטו לא נאם לפניהם או מינה עצמו למפקד העליון שכל הקצונה נשבעה אליו), שהצליחה לסחוף בחזון הקיצוני שלה, יש הכרח להניח שהיה להם רקע אחר שסייע להם להאמין בצדקת מעשיהם. לכן הרקע המסורתי שכלל חינוך נוקשה ומשמעת והתפישה שלהם כנעלים על כל עם אחר, חייבים למלא כאן תפקיד.

 

[קוכולין]

בנוגע לשמות החרבות

אני לא צריך לומר לך ש"שוגון" של ג'יימס קלאוול, חרף היותו רומן היסטורי משובח, אינו מקור היסטורי- ואין להתייחס אליו כמקור היסטורי. הוא רומן, ומבחינה עובדתית יש בו טעויות רבות, חלקן מהותיות- כמו למשל הקביעה התמוהה שביפנית אין מילה ל"אהבה" (בעוד יש מילים רבות מאד, הן ביפנית עתיקה והן ביפנית מודרנית). בנוגע למאמר ב"הארץ"- לא הייתי סומך גם עליו במיוחד. הכתבים של "הארץ" לא בהכרח יודעים יפנית, בטח שלא יפנית עתיקה, וסביר להניח שהכתב לקח את זה ממקור אינטרנטי אחר, שגם הוא עשוי להיות מפוקפק. ואם אכן היתה חרב כזאת- האם הדבר היה נפוץ? אולי מדובר במקרה יחיד או חריג? אולי ניתן להבין את הסימניות בכמה דרכים? בקיצור- עד שלא תראה לי מחקר רציני שקובע שהמנהג אכן היה נפוץ במידה מסויימת, אי אפשר להתייחס לטענה ברצינות.

 

[אהרן תמוז]

הטבעת ה'גנרל בלגראנו' שנוייה במחלוקת

כי היא שייטה די רחוק מחוץ לאזור הביטחון שעליו הכריזו הבריטים ולא היתה מעורבת בלחימה. הטענות העיקריות המופנות לבריטים מתייחסות לשלב הכיבוש מחדש של האיים מידי הארגנטינים. במקום הנקרא GOOSE GREEN נטען שהבריטים טבחו בחיילים ארגנטיניים שמצאו מחסה בבי"ס וביקשו להיכנע, וזאת לאחר שחייל בריטי נורה כאשר נשלח לכאורה לקבל את הכניעה (טענה משונה למדי בהתחשב בסדרי הגודל של הכוחות המעורבים בקרב שמנו מאות מכל צד). במקום אחר בשם Mount Longdon נטען שהבריטים הוציאו להורג מס' לא ידוע של שבויים ארגנטיניים (some captured Argentine soldiers were summarily shot). לפחות במיקרה אחד הם ירו בשבוי מלחמה שהובל בצוללת בטענה שהוא ניסה להטביע את הצוללת ע"י פתיחת שסתומים שיכלו לגרום להצפתה. במיקרה האחרון היתה חקירה שהסתיימה בקביעה שהשבוי נורה מתוך 'טעות'. לגבי המקרים האחרים העניין טושטש ולא מצאתי רמז לחקירה כלשהי.

 

[Y. Welis]

טענות של מי? מהיכן?

ארגנטינאים או בריטים? המקורות ברשת שבדקתי (ויקי ומקורות שצוטטו בה) לא הזכירו דבר. לא זכור לי שום דיון ציבורי בנושא - זה בלי ספק היה מרתק את כלי התיקשורת.

 

[אהרן תמוז]

ר' למשל כתב העת הבא להיסטוריה צבאית:

http://www.waikato.ac.nz/wfass/subjects/history/waimilhist/1999/falklands.htm http://www.timesonline.co.uk/tol/news/uk/article2592091.ece בזמנו, אחרי המלחמה, כתבו על זה די הרבה בתקשורת הבי"ל אבל אין לי כרגע אסמכתאות נוספות ותצטרך להסתפק באלה.

 

[Y. Welis]

A tragic mistake in the early days

כך נפתח המאמר השני. בראשון לא מצאתי התייחסות. אני מציע לך למצוא מקומות אחרים להאשים את הבריטים - ויש די כאלה (באפריקה שהזכרת).

 

[אהרן תמוז]

הדוגמאות שהבאתי נמצאות בראשית המאמר

 

[טשאפק]

אילו זרים?

ברור ששנאת זרים ואפליית זרים הן תופעות שכיחות כמעט בכל חברה, אך לחברה היפנית יש בכל זאת ייחוד בהיותה הומוגנית יחסית. גם כיום למיטב ידיעתי הם אינם מאפשרים הגירה כמעט בכלל, בניגוד לכל מדינות המערב כמעט.

 

[קוכולין]

זה עוד מיתוס נפוץ

למעשה, יפן מלאה מהגרים, חוקיים ולא חוקיים. חוקי ההגירה של יפן אמנם יחסית נוקשים, אבל במקרים רבים מתעלמים מהם באופן אלגנטי. הממשלה רודפת מהגרים לא חוקיים באופן שהוא לפעמים אקראי, ולפעמים קשור לשאלה, עד כמה אותו המהגר מפריע, ועד כמה הוא תורם לחברה. למשל, זרים שמלמדים שפות באופן לא חוקי- כמעט לא נרדפים. לעומת זאת, זרים שמוכרים מותגים מזוייפים- נרדפים. גם מהגרים חוקים יש ביפן מלוא החופן, אם כי קשה מאד לקבל אזרחות. ביפן יש לפחות מיליון קוריאנים, ומספרים גדולים מאד של סינים ודרום מזרח אסייאתים. לאחרונה, יש גם לא מעט טורקים וערבים. לא מזמן נבנה ליד תחנת יויוגי-אואהרה בטוקיו מסגד טורקי ענק, בגודל של המסגד הכחול באיסטנבול (אני לא מגזים). אנשים ממדינות מערב אירופה, אוסטרליה וארצות הברית שגרים ביפן בקביעות גם הם הופכים לתופעה נפוצה יותר ויותר.

 

[טשאפק]

אומרים שאשה בהיריון

רואה פתאום בכל עבר נשים הרות. בתור זר ביפן אתה מתרשם שיש "מלוא החופן" ושיפן "מלאה מהגרים", אך זה סובייקטיבי. צריך להסתכל על המספרים, צריך לבחון את נושא האזרחות - האם המהגרים הם במושגים ישראלים "עובדים זרים" (שאינם מתערבבים כמעט בחברה) או "עולים" (שמתערבבים לאטם), וצריך לבחון את ההיבט ההיסטורי, עד כמה ההגירה היא תופעה חדשה. ע"פ ויקיפדיה באנגלית יש 200 אלף אזרחים מערביים (כולל מזרח אירופים) ביפן - מספר זעום במדינה של 127 מיליון איש, וכן 600 אלף אנשים ממוצא קוריאני. פרט למיעוטים ילידיים זעירים כמו האיינו, רק לקוריאנים יש ותק מסוים במדינה. ע"פ מפקד האוכלוסין היפני (יש קישור מהערך בוויקי), יש במדינה 1.3 מיליון מהגרים. פחות מחצי אחוז. רק משלוש מדינות באים יותר ממאה-אלף מהגרים - קוריאה, סין וברזיל (רוב הברזילאים הם ממוצא יפני). לשם השוואה, בשוודיה יש 1.2 מיליון מהגרים מתוך 9.2 מיליון תושבים (הכוללים גם מיעוט ילידי פיני), באיטליה יש 3 מיליון מהגרים מתוך 60 מיליון, בספרד 4.1 מיליון מתוך 45 מיליון, ובבריטניה (שאוכלוסייתה 58 מיליון) המספרים גדולים אף יותר - הקהילה הערבית לבדה מונה כמיליון, יוצאי תת היבשת ההודית - 2.5 מיליון, ואפילו קהילות מהגרים קטנות יחסית כמו האירנים והיוונים מונות למעלה ממאה-אלף איש. לארץ כזו אפשר לקרוא "מלאה מהגרים". (אם כי אדגיש, שיפן הומוגנית גם ביחס למדינות מערביות ללא מסורת של הגירה, כמו איטליה).

 

[קוכולין]

תזכור שהמהגרים מרוכזים באזורים מסויימים

אין למהגרים מה לעשות באזורי הכפר- הם רוצים בדרך כלל להיות בערים גדולות כמו אוסאקה, קובה, נגסקי או טוקיו. באזורים הללו הזרים בולטים מאד בשטח. קשה להתערבב בחברה היפנית, אך הדבר בהחלט לא בלתי אפשרי. גם זרים שמתחתנים עם יפניות, ויפנים שמתחתנים עם נשים זרות, זו תופעה שהופכת נפוצה יותר ויותר. אני חושב שטוב שביפן יש די מהגרים כדי ליצור גיוון תרבותי, קולינרי וכו', וסיור מהיר בטוקיו יגרום לך להבין את זה מהר מאד, אבל החברה מספיק הומוגנית כדי לשמור על יציבות. כל מי שרואה את המצב בבריטניה, צרפת וגרמניה, מבין עד כמה חכמה המדיניות היפנית. זאת אומרת- מקבלים זרים, אבל באופן סלקטיבי, ורק מי שמועיל לחברה.

 

[טשאפק]

זה נכון בכל מקום

תמיד הגירה מתרכזת בערים. ייתכן שמדינות אירופיות מסוימות הגזימו עם שיעורי ההגירה, אך עדיין העובדה היא שיפן - על אף הבולטות היחסית של זרים באזורים מסוימים - היא ארץ סגורה מאד לזרים באופן יחסי, ובעבר הלא רחוק היתה סגורה עוד יותר. לגבי התבונה שבמדיניות הסגירות כלפי זרים, זה מוטל בספק בהתחשב בהזדקנות המהירה של האוכלוסייה. שגשוגה של ארה"ב הוא לא במעט הודות למהגרים מכל רחבי תבל שהגיעו בכמויות גדולות - בהם גם יפנים. יש בזה יסוד תוסס ומפרה. חשוב מה הייתה ניו יורק ללא המוני הסינים, היהודים, האיטלקים והקוריאנים.

 

[קוכולין]

ובכל זאת

עקב העובדה שזרים בולטים כל כך ביפן- לומר שהארץ סגורה מאד לזרים באופן יחסי זו טעות. אני אמנם לומד בטוקיו, אבל אני מסתובב הרבה מאד בכל חלקי יפן. כל עוד אתה נמצא בעיר גדולה, מספיקה נסיעה אחת ברכבת כדי להראות לך ש"יפן אינה סגורה לזרים". למשל, בכל אזור נגויה כל השלטים מתורגמים לפורטוגזית בשל נוכחותם המסיבית של זרים ממוצא דרום אמריקאי (חלקם אנשים שאבותיהם היו יפניים, אבל תרבותם כבר ברזילאית לחלוטין, וחלקם לא).

 

[Y. Welis]

אבל הם *נראים* יפאניים.

זה גם מסביר את הנוכחות של הקוריאנים והסינים שהזכרת מקודם. יש בעיה ספציפית עם *המראה* המערבי. המערביים ניכרים כמו הכושים (או האינדיאנים) הראשונים שהובאו לאירופה במאה ה-18, והיחס אליהם לא רחוק מאותה תקופה.

 

[קוכולין]

תגיד לי, מאיפה אתה יודע?

לפעמים הקביעות המכלילות שלך, עם ביטחון עצמי כל כך גבוה, די מרגיזות אותי. מאיפה אתה יודע ש"יש בעיה ספציפית" עם המראה המערבי? אתה באמת מתכוון ברצינות כשאתה אומר שהיחס למערביים ביפן היום דומה ליחס לאינדיאנים ולכושים באירופה במאה ה-18? מאיפה הוצאת את השטות הזאת? אז תן לי לומר לך חד וחלק. כמערבי שחי ביפן אני מרגיש שהיחס של האוכלוסיה אלי מצויין, השירות אדיב מאד, היפנים חברותיים- והגזענות זניחה. האירופים שיעבדו כושים ואינדיאנים שפגשו במאה ה-18. האם אתה חושב שהיפנים מתייחסים למערביים היום באותה צורה? לפעמים ממש לא ברור לי מאיפה אתה מוציא את המידע שלך.

 

[Y. Welis]

אני רואה תוכניות וקורא. הרושם מאוד ברור.

כמובן שהיחס טוב למערביים - אבל כל עוד הם תיירים, ולא מנסים להשתלב בחברה.

 

[Y. Welis]

דוגמא - אמריקאי בלונדיני אחד שהנחה לפני כמה

שנים חידונים בטלוויזיה היפנית, ודיבר יפנית שוטפת. הוא היה קוריוז בלתי רגיל, והרייטינג של התוכנית נבנה בעיקר על התופעה הלא רגילה הזו. אולי היום זה כבר לא יפתיע. יש לקוות שאכן זה כך.