סורי על העיכוב, הקור ואני לא חברים טובים
מסכימה איתך. עם זאת, בעיניי צורת התגובה שלנו למציאות(בין השאר לעצמנו, לאחרים)-
היא ענין של ערכים. יש שקוראים לזה "התייפייפות" או להיות יפת נפש.
בעיניי אין דבר רע כאשר יש למישהו נפש יפה, כל עוד זה לא צבוע.
 
כאשר יש שאיפה לנפש יפה יותר, מרגע לרגע.
 
כאשר אנו מרביצים לשק אגרוף, הנפש שלנו לא מתכערת. כאשר אני מגדפת- אלו עדיין גידופים. אלו עדיין קללות. כל אחד ומה שנכון לו, כמובן. ובאופן אישי, אני רחוקה להיות קדושה
אבל נניח אני משתדלת כן להמנע משפה שהיא בוטה וגסה. בעיניי זה סנן עצום למי שאני נמצאת על ידו, לדוגמא.
אין לי בעיה עם חריפות, אבל כן עם בוטות וגסות רוח.
 
לגבי מערכות יחסים-
כמובן, כמובן שלוקח זמן לקום וללכת. ברור. אבל יש שם שניים. הצד הפוגע הוא לא השטן והצד הנפגע הוא לא שה תמים. יש שניים, שניים ששניהם סובלים. ה"עושה טוב"- זה ענין פסיכולוגי. וכל עוד אדם נשאר במקום מסוים, זה אומר שיש משהו שמשרת אותו שם. זה לא דבר פשוט להבין והרבה יותר קל להתקיף כאשר אומרים את זה, אבל במבט לאחור, (לרוב זה במבט לאחור, מפני שלרוב קשה לעשות את העבודה הזו תוך כדי) אנחנו מצליחים להבין מה זה ולהתעמת עם זה. להתמודד, לשנות את התבנית.
 
במערכת יחסים לא בריאה יש שני צדדים שלא טוב להם, שני צדדים סובלים. אין צד אחד קדוש וצד שני מענה. יש שניים.
 
הענין של "מה היה בהתחלה" הוא לא מתוך משנה או לא משנה. זו עובדה. מזהים, לומדים להתעמת, להתרחק, לא להכנס לשם.
 
לגבי גל- אני לא יודעת מה קורה ביניהם. יכול להיות שכך זה עובד ביניהם וטוב להם בצורה כזו. אני לא יודעת. אני רק יודעת שכמו שזה נראה מבחוץ, לי, באופן אישי, זה לא היה עושה טוב.
