יש יותר מדי דוגמות בשביל שאלוהים
יהיה קיים, כמו למשל "אז מי ברא את אלוהים?" או "אם אלוהים הוא כל יכול, האם אלוהים יכול ליצור אבן שאינו יכול להרים?". וקטע הכי אבסורדי בכל העניין, הוא שלא משנה איזה דת בחרת לעצמך, רוב העולם חולק על דעתך. כלומר שבסך הכל (אם אכן באמת יש רק אל אחד) יש לך רק כ25% סיכוי שבחרת בדת הנכונה. מה שאפילו יותר מטומטם...הוא שאם אתה דתי, ופשוט מניאק לכל העולם...אז נראה לך שבכל זאת תזכה בגן עדן (אם הוא בכלל קיים) רק בגלל שמילאת אחר מצוות. אין לכם מושג איך זה מעצבן אותי. מישהו קרא פעם את "1984" של ג'ורג' ארוול? ובכן, הדת מבוססת בדיוק על אותו עיקרון של העלמת עין מהבלתי הגיוני ומחשיבה מדעית. מי שבאמת ובתמים לא מפקפק בקיומו של אלוהים, הרי שהוא נוהג באותו "דוחושב" שג'ורג' ארוול תיאר בסיפרו- פשוט מאוד לא להיות מודע לכל טיעון סותר של הדת, לחיות בשקר מוחלט של מוחלטות אמונה. לחשוב שאין אלוהים זה חטא בעיני מאמינים, כך שנוצר מעגל של "אני לא מטיל בכך ספק, אז אני ממשיך להאמין, אני ממשיך להאמין אז אני לא מטיל ספק". וכמובן הפחד...הפחד האינסופי של "מה אם..?" ו"מה יקרה כש...?". הפחד האנושי מפני הבלתי נודע. עוד בעיה היא, שכל הטיענוים האלו לא הולכים לשום מקום, כי כל אחד משוכנע בצידקת דרכו,ו knowledge comes with dethe's releas .... (רק כרגע באמת קלטתי למה דייויד בואי התכוון בשיר quicksand). אז כל מה שנותר לעשות זה ללכת סחור-סחור בדיונים מרתקים על פילוספיה חסרת סוף או אפילו בסיס.