בואו נראה...
במציאות, בחיצוניות אני לא אוהבת כלום, רק את היותי ממש לבנה. אבל יש פעמים נגיד שיוצאות לי תמונות שאני ממש לא דומה לעצמי ואני יוצאת יפה לדעתי, ואז אני מרגישה קצת יפה וזה עושה לי טוב. כמו התמונה הזאת למשל > בפנימיות אני אוהבת הכל, חוץ מהקינאה שלי, שיכולה להגיע למקומות של פגיעה פיזית. אני אוהבת כשאני מרגישה בוגרת, אני אוהבת את זה שלא אכפת לי מה חושבים עליי אני אוהבת כשאני מצחיקה מישהו, ויש רגעים שאני פשוט מרגישה ממש טוב עם עצמי. בתכלס, אני שלמה עם עצמי לרוב, ואני חשובת שגם ככה אין טעם לשנוא את עצמי, אני תקועה עם עצמי כל החיים, ואני הדבר היחיד שישאר איתי לנצח, אז כבר עדיף לקבל את זה וזהו. ויש את הרגעים האלה, שאני מרגישה חרא בנאדם, ושאני לא שוה כלום.