אומרים
שהאהבה אינה אלא צרור הורמונים אשר מתפרץ לצו הטבע כאשר התנאים בשלים להופעתו. אבל מי שחווה אהבת אמת שאין בה היאחזות וכל כולה נדיבות, וטיפח אותה לאורך השנים, ידחה אפשרות זו מכל וכל. שיחת נפש מן הסוג העמוק והנדיר ביותר בין אדם לאדם, לו תימללת אותה, אולי לא היתה משקפת את עוצמת ההבנות שהוכלו בה. משהו עובר שם, שממיס מחסומים, גובר על הניכור, מוסיף גוונים של עדינות נדירה וזהירות עצומה בהגשת מתנותיך וקבלת מתנותיו של האחר. המלים דלות מלהכיל, החוויה קיימת. בוא אנסה אותך, את רגישותך. את יכולתך לקבל ולהכיל חוויה אחת קטנה מני רבות. פעם ישבתי על תלולית שחת והבטתי בפרות לועסות בשלווה ברפת. כולה פרות. כולה רפת. זה עתה סיימתי לנקות את הרצפה ומגפי היו מרוחים והדיפו ניחוח דשן. בחוץ נערם השלג בשכבות ובפנים היה חמים, נקי, זוהר משלווה וסיפוק. אתה מכיר רגעים כאלה? שבהם האור עצמו משתנה ונראה צלול יותר? עישנתי סיגרית ווינסטון והקשבתי להן נוהמות נהימות רכות זו אל זו. כמעט בלתי נשמעות. באותו רגע הבנתי לשבריר שניה את החיים עצמם. זו לא היתה הבנה מנטלית. אין לי הרבה מה לכתוב עליה. שום פילוסוף לא יעשה לעצמו שם עולם מהשקט הזהוב ששרה שם ברפת לרגע קל. מההבנה הרכה והזורמת הזו שהחיים, כל החיים, קשורים זה בזה. שתחושותיו של היצור הלא נחשב ביותר (כּוּלה פרה!) חשובות. מזינות. שהיחסים בין כל היצורים החשים אינם רק יחסי תועלת. שאנחנו מקבלים ונותנים ברמה הלא-מודעת כל כך הרבה יותר מזה. רגע קטן עם צוהר להבנה חדשה. היו עוד הרבה רגעים כאלה והיו בהם הבנות עמוקות יותר ועמוקות פחות. במקרה נזכרתי ברגע הזה עכשיו, לא יודעת למה. היה לך רגע כזה פעם? לפעמים אני חושבת שההקשבה הזו לחיים עצמם היא כמו איזה שהוא חוש נוסף, כמו שמיעה מוסיקלית למשל. ונדהמת לגלות שיש מי שחירשים לנעימות האלה.