פרק שני-
"הו, אינויאשה !" היא התעכבה עם מבטה על השיער שלו,מחליקה על הקצוות הרכים, בעודו חושב 'מה יש לכולן מהשיער שלי ?' "אינויאשה, כמה חיכיתי !" היא הגתה את שמו ברכות. הוא חייך. היא הבחינה שבפעם הראשונה הוא מחייך חיוך אמיתי, חיוך אוהב ועם זיק קצת שובב. עיניה הבהיקו באור הירח שעמד מעליהם, הקשיב לכל רחש מהשיחה. "אני כל כך אוהב אותך," מילותיו ליטפו את עורה, החליקו על בגידה ונכנסו לנשמתה. כעת, כאשר היא חופשייה, היא יכולה להתפנות לפינוקים מסוג זה. אי אפשר היה לספור במיליוני אחוזים את הרגשתה כרגע. "מה הייתי עושה בלעדיך ? איך הייתי בלעדיך ?" הם התקרבו זה לזו, שיערותיהם התבדרו ברוח הקלילה של לילות הקיץ והתערבבו זה בזה. "הולם אותנו, לא כך ?" היא שמעה אותו מדבר לתוך אוזניה. היא התענגה על כל מילה, אך לא הבינה ממתי הוא מדבר ככה. "אי .. אינויאשה !" הם נצמדו עוד, שומעים את פעימות הלב אחד של השני, אינויאשה התבונן בעיניה כילד המביט בממתק שרק כרגע קנו לו. יופייה שטף את העצים, שמיד פרחו ולבלבו באמצע הלילה. לפתע נשמע רחש ונראתה תזוזה מן השמיים. הייתכן שמישהו עוקב אחריהם ? "לא, אינויאשה, לא !" "יקירתי, אני חייב לטפל בזה." 'הוא קרא לי יקירתי !' התמוגגה.