נכון. נכון.
טרם יצא לי להכיר אנשים שבאמת עברו הרבה בחיים שלהם. בעצם, יש אחד... נה עזבי. סתם ניצול שואה. סבא שלי, שעבר בין 4 מחנות בזמן מלחמת העולם השניה. האחרון שבהם בוכנוואלד. מבוכנוואלד נלקח לצעדת המוות ועד לשחרור ארה"ב. כל משפחתו נספתה בשואה. הוא שקל בשחרור 20 קילו. הוא עלה לארץ וגר באוהל בחדרה. אחר כך גר בדירת חדר עם עוד 2 משפחות. כשהקים משפחה עבד כצבאי והיה סוחב את הציוד על אופניים. עד יום מותו הוא לא הפסיק להיות אופטימי, ליצן, ולא התלונן אפילו פעם אחת. גם כשהיה הולך לים וכולם ראו את הצלקות שעל הגב שלו, הוא צחק שיש לו עדר חתולים בבית שבלילות ישן לו על הגב. אח שלי- ילד שמנת יפהפה שקיבל בחיים את -כל- מה שרצה. הוא מוסיקאי מוכשר ומקור לקנאת רבים. כל המשפחה שלנו מסכימה, כל החברים שלי שהכירו אותו מסכימים- מדובר בבנאדם שמתלונן הכי הרבה, ומתנהג באופן הכי מיוסר שהם ראו בחייהם. אני מתנצלת שהוצאתי את תותחי השואה. אבל איפושהוא בתוכי כבר התפוצצתי לשלוף אותם. כן. כולם עברו דברים בחיים. באופן אירוני דווקא אלה שעברו יותר מאחרים יודעים להעריך את עצמם ואת הסביבה, ולדעת שלשים פרצוף מיוסר לא יעזור להם לשנות את מה שהיה.