פרק 2 ../images/Emo118.gif
פרק 2 "מה?!" שאל ביל בפליאה מעורבת בכעס עמוק. "אתה באמת לא מבין?" הנערה יבבה בבכי מר ביל באמת לא הבין. הוא ניסה להבין מה יכול לגרום לבנאדם לחשוב ככה? לפני שהספיק להגיב הנערה המשיכה את דבריה. "אתה באמת לא מבין..? את באמת חושב שהחיים של כולנו טובים כמו שלך? שאנשים רודפים אחרייך ברחוב ודואגים לך? שיש לך אנשים שאכפת להם ממך? אני לא רוצה להיות כאן יותר.. אני רוצה להעלם אני רוצה פשוט למות." אמרה בלחש. לפני שביל יכל להגיד לה את כל מה שהוא חשב עליו באותו רגע הוא שמע כל גברי עמוק מאחוריו. זה היה אחד הרופאים, שאכן שמע את כל דבריה של הנערה. "אני באמת חושב שעשית מספיק להיות ביל" אמר ברשמיות. "אם תרצה, נעדכן אותך למצבה. אבל אני באמת חושב שזה הזמן שתצא לדרכך" המשיך. ביל יצא מהחדר בסערה, בלי שהספיק להגיב לנערה או לרופא. ************************* חודש עבר. עוד חדש סגריר וגדוש בפעילויות. עוד חודש עבר על ביל. עוד הופעות, חתימות, ראיונות, פגישות, הקלטות, החלטות. הוא לא שכח הוא לא שכח שהוא לא יכל להמשיך לדבר איתה לנסות להבין למה היא רצתה בזה למה היא רצתה להתאבד לשים סוף לחיים שלה שקיבלה במתנה מאלוהים לא משנה לאיזה דת היא משתייכת. הוא לא יכל עוד לשבת בשקט. הוא הלך לשם שוב, הוא נסע בחזרה אל בית החולים לנסות לקבל מידע על אותה נערה שהוא אפילו לא ידע את שמה. "שלום, לפני חודש בערך התאשפזה כאן נערה שנפגע מתאונת דרכים. הייתי שמח לדעת איפה היא עכשיו, אני רוצה לראות לשלומה" אמר ביל בהיסוס. " היא עוד לא יצאה מכאן. היא מאושפזת במחלקה הפסיכיאטרית, תיגש לשם זה בפניה כאן ימינה דלת שנייה משמאל. תיגש לאחראי ותשאל אם זה בסדר שתראה אותה." ביל הודה לפקידה ונהר למחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים. ציורים משונים תלויים על הקירות טלויזיה עם דמויות משעשעות על המסך אנשים שלא נראו במיטבם יושבים לצד השולחן משחקים משחקי קופסא עגלה עמוסה בתרופות הרגעה עומדת בצד החדר זה בהחלט המקום ביל חשב לעצמו. הוא ניגש לעובד בית החולים הראשון שראה. "איפה אני יכול למצוא את האחראי?" שאל בתקיפות "אתה מדבר איתו ברגע זה. מה רצונך אדוני?" שאל אדם גבוה קומה חיוור כסיד מרוב שהותו הרבה בין קירות המלט של בית החולים. "אני מעוניין לדבר עם נערבה בערך בגיל 16, שבערך לפני חודש היא הגיעה לבית החולים הזה בגין פציעה מתאונת דרכים, אמרו לי שהיא נמצאת כאן עכשיו רציתי לשאול אם אני אוכל לראות אותה" אמר ביל בנשימה אחת "אתה בטח מתכוון לאנני. אני חושב שהיא מסוגלת לפגוש אותך, היא חדר מספר 12". ענה לו הרופא "תודה אדוני" אמר ביל ופנה לכיוון חדרה של אנני. וחשב לעצמו שעכשיו לפחות הוא יודע את שמה. הוא מצא את החדר בקלות, הוא פתח בעדינות את הדלת מחשש שאנני ישנה. והוא צדק, היא ישנה. ראו על הבעת פניה שהיא מטושטשת מתרופות. וממבט קרוב יותר, ביל הצליח להבחין בחתך עמוק לאורך ידה הימנית של אנני, והוא גם היה טרי. ביל התקדם בצעדים קטנים לעבר דפי המידע עליה, שנתלו על משטח ישן לצד המיטה. הוא רצה לדעת את הסיבה, הוא רצה להיכנס לראשה ולהבין. הוא רצה להבין מה יכל לגרום לה לרצות למות. וזה מה שהיה כתוב בטופס המידע: שם מלא: אנני הילפן גיל: 16 ושלושה חודשים זמן הגעה אל בית החולים: 12.2.2007 זמן הגעה למחלקה: 13.2.2007 רקע משפחתי כלכלי ונפשי: ניסיון התאבדות, ריצה כלפי מכונית נוסעת. גרה בשכונת המצוקה בדרום העיר, משפחה אומנת האב התאבד כשהייתה בת 10 האם נכנסה לדכאון עמוק ועזבה את הבית כשהייתה בת 12. שירותיי הרווחה מצאו אותה מספר חודשים לאחר מכן. היא הועברה למשפחה אומנת אך היא הועברה לאחרת אחרי שמצאו עדות להתעללות פיזית באנני. מצבה בבית הספר נשאר סביר אך הנהלת בית הספר מאיימת להרחיקה משם בשל חיסורים רבים. מקרים חריגים בעת האשפוז: ניסיון בריחה אחד תקיפת מטפל ניסיון התאבדות נוסף בעזרת חיתוך וורידים בידה השמאלית. הדמעות בעיניו של ביל החלו לזלוג על פניו הצחורות. ההלם היה ניכר על פניו. הוא לא נשאר שם, הוא פשוט יצא משם, כאילו לא היה.
פרק 2 "מה?!" שאל ביל בפליאה מעורבת בכעס עמוק. "אתה באמת לא מבין?" הנערה יבבה בבכי מר ביל באמת לא הבין. הוא ניסה להבין מה יכול לגרום לבנאדם לחשוב ככה? לפני שהספיק להגיב הנערה המשיכה את דבריה. "אתה באמת לא מבין..? את באמת חושב שהחיים של כולנו טובים כמו שלך? שאנשים רודפים אחרייך ברחוב ודואגים לך? שיש לך אנשים שאכפת להם ממך? אני לא רוצה להיות כאן יותר.. אני רוצה להעלם אני רוצה פשוט למות." אמרה בלחש. לפני שביל יכל להגיד לה את כל מה שהוא חשב עליו באותו רגע הוא שמע כל גברי עמוק מאחוריו. זה היה אחד הרופאים, שאכן שמע את כל דבריה של הנערה. "אני באמת חושב שעשית מספיק להיות ביל" אמר ברשמיות. "אם תרצה, נעדכן אותך למצבה. אבל אני באמת חושב שזה הזמן שתצא לדרכך" המשיך. ביל יצא מהחדר בסערה, בלי שהספיק להגיב לנערה או לרופא. ************************* חודש עבר. עוד חדש סגריר וגדוש בפעילויות. עוד חודש עבר על ביל. עוד הופעות, חתימות, ראיונות, פגישות, הקלטות, החלטות. הוא לא שכח הוא לא שכח שהוא לא יכל להמשיך לדבר איתה לנסות להבין למה היא רצתה בזה למה היא רצתה להתאבד לשים סוף לחיים שלה שקיבלה במתנה מאלוהים לא משנה לאיזה דת היא משתייכת. הוא לא יכל עוד לשבת בשקט. הוא הלך לשם שוב, הוא נסע בחזרה אל בית החולים לנסות לקבל מידע על אותה נערה שהוא אפילו לא ידע את שמה. "שלום, לפני חודש בערך התאשפזה כאן נערה שנפגע מתאונת דרכים. הייתי שמח לדעת איפה היא עכשיו, אני רוצה לראות לשלומה" אמר ביל בהיסוס. " היא עוד לא יצאה מכאן. היא מאושפזת במחלקה הפסיכיאטרית, תיגש לשם זה בפניה כאן ימינה דלת שנייה משמאל. תיגש לאחראי ותשאל אם זה בסדר שתראה אותה." ביל הודה לפקידה ונהר למחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים. ציורים משונים תלויים על הקירות טלויזיה עם דמויות משעשעות על המסך אנשים שלא נראו במיטבם יושבים לצד השולחן משחקים משחקי קופסא עגלה עמוסה בתרופות הרגעה עומדת בצד החדר זה בהחלט המקום ביל חשב לעצמו. הוא ניגש לעובד בית החולים הראשון שראה. "איפה אני יכול למצוא את האחראי?" שאל בתקיפות "אתה מדבר איתו ברגע זה. מה רצונך אדוני?" שאל אדם גבוה קומה חיוור כסיד מרוב שהותו הרבה בין קירות המלט של בית החולים. "אני מעוניין לדבר עם נערבה בערך בגיל 16, שבערך לפני חודש היא הגיעה לבית החולים הזה בגין פציעה מתאונת דרכים, אמרו לי שהיא נמצאת כאן עכשיו רציתי לשאול אם אני אוכל לראות אותה" אמר ביל בנשימה אחת "אתה בטח מתכוון לאנני. אני חושב שהיא מסוגלת לפגוש אותך, היא חדר מספר 12". ענה לו הרופא "תודה אדוני" אמר ביל ופנה לכיוון חדרה של אנני. וחשב לעצמו שעכשיו לפחות הוא יודע את שמה. הוא מצא את החדר בקלות, הוא פתח בעדינות את הדלת מחשש שאנני ישנה. והוא צדק, היא ישנה. ראו על הבעת פניה שהיא מטושטשת מתרופות. וממבט קרוב יותר, ביל הצליח להבחין בחתך עמוק לאורך ידה הימנית של אנני, והוא גם היה טרי. ביל התקדם בצעדים קטנים לעבר דפי המידע עליה, שנתלו על משטח ישן לצד המיטה. הוא רצה לדעת את הסיבה, הוא רצה להיכנס לראשה ולהבין. הוא רצה להבין מה יכל לגרום לה לרצות למות. וזה מה שהיה כתוב בטופס המידע: שם מלא: אנני הילפן גיל: 16 ושלושה חודשים זמן הגעה אל בית החולים: 12.2.2007 זמן הגעה למחלקה: 13.2.2007 רקע משפחתי כלכלי ונפשי: ניסיון התאבדות, ריצה כלפי מכונית נוסעת. גרה בשכונת המצוקה בדרום העיר, משפחה אומנת האב התאבד כשהייתה בת 10 האם נכנסה לדכאון עמוק ועזבה את הבית כשהייתה בת 12. שירותיי הרווחה מצאו אותה מספר חודשים לאחר מכן. היא הועברה למשפחה אומנת אך היא הועברה לאחרת אחרי שמצאו עדות להתעללות פיזית באנני. מצבה בבית הספר נשאר סביר אך הנהלת בית הספר מאיימת להרחיקה משם בשל חיסורים רבים. מקרים חריגים בעת האשפוז: ניסיון בריחה אחד תקיפת מטפל ניסיון התאבדות נוסף בעזרת חיתוך וורידים בידה השמאלית. הדמעות בעיניו של ביל החלו לזלוג על פניו הצחורות. ההלם היה ניכר על פניו. הוא לא נשאר שם, הוא פשוט יצא משם, כאילו לא היה.
