שנינושהמותק
New member
מדהים מדהים מדהים!! המשךךךךךךךךךךךךךךךךךך
שרשור פאנפיקים חדש!
- פותח הנושא florit11
- פורסם בתאריך
Ich liebe T H
New member
../images/Emo203.gifאני נתקעתיי...;;; יש לי אלפי רעיונות
ואני לא יודעת במה מהם לבחור. דאממממממ-_-
ואני לא יודעת במה מהם לבחור. דאממממממ-_-
Ich liebe T H
New member
../images/Emo203.gif../images/Emo203.gifפרק 14../images/Emo203.gif../images/Emo203.gif
מארועי הפרק הקודם: ידיה הצטמררו. עיניה נעצמו חזרה, ידיה כיסו את פיה וסנטרה, פלג גופה העליון התקמר קדימה. כל כולה נראתה שקועה בתפילה. תפילת הודיה. "נו מיקה?" שאל הרופא בחצי חיוך, משדר דאגה. "דוקטור..." לחשה מיקה, עיניה עדיין עצומות "תודה..." עיניה נעצמו חזרה, ידיה כיסו את פיה וסנטרה, פלג גופה העליון התקמר קדימה. כל כולה נראתה שקועה בתפילה. תפילת הודיה. "נו מיקה?" שאל הרופא בחצי חיוך, משדר דאגה. "דוקטור..." לחשה מיקה, עיניה עדיין עצומות "תודה..." שימו
מעכשיו אני אעדכן רק על ביל ומיקה עד איזשהו קטע. אל תדאגו לא שכחתי את טום ולין פשוט שהעלילה בנוייה ככה. אין מה לעשות>< XX ביל נשם לרווחה. זהו. תמו הייסורים שחשו שניהם עקב העיוורון. האחות הביאה למיקה זוג משקפי שמש ויצאה מהחדר. הרופא התכוון לצאת גם הוא, אך לפתע הסתובב במהירות. "מיקה.." התחיל בהיסוס "תראי אני יודע שאני לא אמור להגיד לך את זה" חיפש את המילים הנכונות "אבל לא לי את אמורה להגיד תודה, לא חשוב, נדבר כשראייתך תשוב אלייך באופן מלא." אמר ויצא מהחדר. מיקה לא הבינה מה ניסה לומר בכך. לא היה לה אכפת. כל גופה הצטמרר, היא חשה אופוריה של רגשות, מערבולות של התרגשות והכרת תודה. ביל ישב מנגד והתבונן בה. עיניו כבר החלו לקלוט טוב יותר. אפשר לומר שראייתו החלה לחזור אליו יותר ויותר מהר. הוא ראה נערה יושבת על המיטה שלה. שערה ספק גלי ספק חלק, ספק בלונדיני ספק חום היה פזור על כתפיה. עורה הלבן נצבע בצבע ורדרד. היו לה עיניים ירוקות קטנות, אף קטן ופה אדמדם. היא הייתה רזה, שברירית כל כך. הוא אהב את מה שראה. הוא התרגש יחד איתה. למרות שידע שהוא עלול לאבד אותה לעד. לא היה לו אכפת. הוא היה נחוש בדעתו לנסות. "אתה יודע ביל?" אמרה לפתע מיקה "אתה יודע מה יהיה הדבר הראשון שאני אעשה כשאני אצא מהבית חולים הזה?!" שאלה בקול חולמני. "אני ממש רוצה לדעת!" אמר בקול רועד. 'הנה זה בא' חשב. "אני אקח אותך לפארק גדול ליד השכונה שלי. זה אחד המראות היותר יפים שהייתי רוצה לחזור לראות..." קולה לפתע נחלש "ביל אני כל כך מצטערת..." רעדה. "אל תדאג, אתה תחזור לראות יותר מהר ממה שאתה חושב. תראה אותי. אני הייתי אמורה להשתחרר עיוורת ואני לא!" זרחה שנית. רק עכשיו נזכר ביל שבכלל לא בישר לה שראייתו שבה אליו. עם כל המהומה של הסרת התחבושות, פשוט לא הספיק. "מיקה, אני נבוך" גמגם "ראייתי שבה אליי כשהחבר שלך לשעבר תקף אותך.."פלט "אני התכוונתי לספר לך אבל לא הספקתי.." תירץ. הוא הביט אל מיקה. "הו בילי איזו בשורה נתת לי עכשיו! אין בו אדם יותר שמח ממני בכל בית החולים הזה שתדע לך!" צווחה מאושר. "אני כבר מתה שהראיה שלי תחזור אליי באופן מלא, שאני אוכל לראות יותר מגושים מטושטשים" אמרה "ואז, אז אני אוכל לראות אותך" הודתה בפניו. זה הלחיץ את ביל מאוד. אבל הוא העדיף שתתגלה כבר האמת. XX לא לסקול אותיי!!...
מארועי הפרק הקודם: ידיה הצטמררו. עיניה נעצמו חזרה, ידיה כיסו את פיה וסנטרה, פלג גופה העליון התקמר קדימה. כל כולה נראתה שקועה בתפילה. תפילת הודיה. "נו מיקה?" שאל הרופא בחצי חיוך, משדר דאגה. "דוקטור..." לחשה מיקה, עיניה עדיין עצומות "תודה..." עיניה נעצמו חזרה, ידיה כיסו את פיה וסנטרה, פלג גופה העליון התקמר קדימה. כל כולה נראתה שקועה בתפילה. תפילת הודיה. "נו מיקה?" שאל הרופא בחצי חיוך, משדר דאגה. "דוקטור..." לחשה מיקה, עיניה עדיין עצומות "תודה..." שימו
שנינושהמותק
New member
מושלםםםםםםםםםםםם!!!!!!!
אני רוצה המשךךךךךךך
אני רוצה המשךךךךךךך
Ich liebe T H
New member
../images/Emo203.gif../images/Emo23.gif
Ich liebe T H
New member
../images/Emo203.gif../images/Emo203.gifפרק 15../images/Emo203.gif../images/Emo203.gif
בגלל לחצים שהופעלו עליי ובגלל שאני לא אהיה רוב היום בבית פירגנתי לכם בשני פרקים כמעט אחד אחרי השני. מארועי הפרק הקודם "אני כבר מתה שהראיה שלי תחזור אליי באופן מלא, שאני אוכל לראות יותר מגושים מטושטשים" אמרה "ואז, אז אני אוכל לראות אותך" הודתה בפניו. זה הלחיץ את ביל מאוד. אבל הוא העדיף שתתגלה כבר האמת. XX ביום למחרת השמש הייתה חזקה מתמיד. מיקה התעוררה עם הזריחה, נרגשת, מאושרת, פקחה את עיניה בזהירות. עכשיו כבר יכלה לראות טוב יותר, היא יכלה להתמקד בחפצים וראתה צורה, ולא רק גוף מטושטש. במהירות, בתנועה חדה היא הסתובבה לעבר מיטתו של ביל. מה רבה הייתה אכזבתה כשראתה את סדיניו מבולגנים ואותו, לא במיטה. היא התבוננה סביבה. רצתה לראות הכול. היא הסתכלה על הציורים הממוסגרים שהיו תלויים על הקירות הלבנים. ציור אחד משך את תשומת ליבה במיוחד. היא הורידה אותו מהקיר, הרחיקה אותו מעצמה והתבוננה בו. היא ניסתה להתעמק במשמעות שלו כשלפתע דלת החדר נפתחה חרישית ולחדר נכנס ביל לבוש פיג'מת בית חולים. מבטיהם הצטלבו, הציור נפל, משהו נשבר. "א א איך?" היה כל מה שמיקה הצליחה להגיד. דמעות שמנות החלו לרדת במורד לחייה. היא חשה נבגדת, פגועה. היא חשבה שצחקו עליה כל הזמן הזה. ביל התקרב אליה, היא נרתעה לאחור, רועדת. "אני יכול להסביר!" ניסה ביל למחות. מיקה עצמה את עיניה והפנתה את פניה לצד. דמעות גדולות ירדו מזווית עיניה. "מיקה תביני, זה היה בלתי נמנע!" ניסה שוב "לא היית נותנת לי הזמנות אם הייתי אומר לך שאני ביל קאוליץ, ואני...אני.." קולו רעד הוא בלע רוק, לקח נשימה והמשיך: "אני רציתי את ההזדמנות הזאת. הייתי זקוק לה נואשות!" פלט לבסוף. "מה אתה מדבר שטויות?!" התמרמרה עליו מיקה. את הצד הזה שלה הוא עוד לא הכיר. "אתה יודע כמה בנות היו נותנות לך את ההזדמנות הזאת שאתה מדבר עליה? למה דווקא אני?!" הטיחה בו. "בגלל שאיתך זה היה אחרת! את לא התעניינת בי בגלל המראה שלי או הפרסום שלי. האהבה שלך אלי לא הייתה חולנית. זה לא הסתכם ב'ביל תעשה לי ילד'. היה בזה משהו טהור. סמכנו אחד על השני בעיניים עצומות..." דמעות החלו לרדת מזווית עינו. "אתה צודק. אני באמת סמכתי עליך בעיניים עצומות ואתה....אתה אתה איכזבת אותי." אמרה בקול חלש, מתון. "אני לא רציתי..." מלמל ביל. בדיוק מזה הוא פחד. הוא פחד מההסתייגות שלה. מהשנאה שלה. לחדר נכנס הרופא. הוא ראה את התמונה השבורה על הרצפה והבין הכול. "ביל משחררים אותך עוד שעתיים!" הכריז "ואותך מיקה משחררים מחר בבוקר!" הוא ציפה לראות פרצופים נלהבים אך במקום זאת גבר הבכי של מיקה. והמועקה של ביל? לא היה לה קץ. XX ;;;;
בגלל לחצים שהופעלו עליי ובגלל שאני לא אהיה רוב היום בבית פירגנתי לכם בשני פרקים כמעט אחד אחרי השני. מארועי הפרק הקודם "אני כבר מתה שהראיה שלי תחזור אליי באופן מלא, שאני אוכל לראות יותר מגושים מטושטשים" אמרה "ואז, אז אני אוכל לראות אותך" הודתה בפניו. זה הלחיץ את ביל מאוד. אבל הוא העדיף שתתגלה כבר האמת. XX ביום למחרת השמש הייתה חזקה מתמיד. מיקה התעוררה עם הזריחה, נרגשת, מאושרת, פקחה את עיניה בזהירות. עכשיו כבר יכלה לראות טוב יותר, היא יכלה להתמקד בחפצים וראתה צורה, ולא רק גוף מטושטש. במהירות, בתנועה חדה היא הסתובבה לעבר מיטתו של ביל. מה רבה הייתה אכזבתה כשראתה את סדיניו מבולגנים ואותו, לא במיטה. היא התבוננה סביבה. רצתה לראות הכול. היא הסתכלה על הציורים הממוסגרים שהיו תלויים על הקירות הלבנים. ציור אחד משך את תשומת ליבה במיוחד. היא הורידה אותו מהקיר, הרחיקה אותו מעצמה והתבוננה בו. היא ניסתה להתעמק במשמעות שלו כשלפתע דלת החדר נפתחה חרישית ולחדר נכנס ביל לבוש פיג'מת בית חולים. מבטיהם הצטלבו, הציור נפל, משהו נשבר. "א א איך?" היה כל מה שמיקה הצליחה להגיד. דמעות שמנות החלו לרדת במורד לחייה. היא חשה נבגדת, פגועה. היא חשבה שצחקו עליה כל הזמן הזה. ביל התקרב אליה, היא נרתעה לאחור, רועדת. "אני יכול להסביר!" ניסה ביל למחות. מיקה עצמה את עיניה והפנתה את פניה לצד. דמעות גדולות ירדו מזווית עיניה. "מיקה תביני, זה היה בלתי נמנע!" ניסה שוב "לא היית נותנת לי הזמנות אם הייתי אומר לך שאני ביל קאוליץ, ואני...אני.." קולו רעד הוא בלע רוק, לקח נשימה והמשיך: "אני רציתי את ההזדמנות הזאת. הייתי זקוק לה נואשות!" פלט לבסוף. "מה אתה מדבר שטויות?!" התמרמרה עליו מיקה. את הצד הזה שלה הוא עוד לא הכיר. "אתה יודע כמה בנות היו נותנות לך את ההזדמנות הזאת שאתה מדבר עליה? למה דווקא אני?!" הטיחה בו. "בגלל שאיתך זה היה אחרת! את לא התעניינת בי בגלל המראה שלי או הפרסום שלי. האהבה שלך אלי לא הייתה חולנית. זה לא הסתכם ב'ביל תעשה לי ילד'. היה בזה משהו טהור. סמכנו אחד על השני בעיניים עצומות..." דמעות החלו לרדת מזווית עינו. "אתה צודק. אני באמת סמכתי עליך בעיניים עצומות ואתה....אתה אתה איכזבת אותי." אמרה בקול חלש, מתון. "אני לא רציתי..." מלמל ביל. בדיוק מזה הוא פחד. הוא פחד מההסתייגות שלה. מהשנאה שלה. לחדר נכנס הרופא. הוא ראה את התמונה השבורה על הרצפה והבין הכול. "ביל משחררים אותך עוד שעתיים!" הכריז "ואותך מיקה משחררים מחר בבוקר!" הוא ציפה לראות פרצופים נלהבים אך במקום זאת גבר הבכי של מיקה. והמועקה של ביל? לא היה לה קץ. XX ;;;;
שנינושהמותק
New member
מדהים!!
איזה סיפור מהממם.. חחחח אוייש מסכןן בילל אני רוצה המשךךךך ............
איזה סיפור מהממם.. חחחח אוייש מסכןן בילל אני רוצה המשךךךך ............
dirty look
New member
לא../images/Emo7.gif
לא לא לא לא לא לא!!!! תשני את הפרק
תעשי שהיא תשמח
בילי
לא לא לא לא לא לא!!!! תשני את הפרק
Ich liebe T H
New member
../images/Emo203.gif../images/Emo203.gifפרק 16../images/Emo203.gif../images/Emo203.gif
מארועי הפרק הקודם: "ביל משחררים אותך עוד שעתיים!" הכריז "ואותך מיקה משחררים מחר בבוקר!" הוא ציפה לראות פרצופים נלהבים אך במקום זאת גבר הבכי של מיקה. XX בלי ביל, החדר היה שומם ועצוב. היה חסר למיקה הצחוק המתגלגל שלו, השטויות שלו, הסיפורים שלו. היא שקעה בהרהורים עצבניים, כשלפתע נפתחה הדלת ולחדר נכנסה לין, האחות הראשית. "מתוקה?" גרמה לין למיקה להפנות אליה מבט "למה את כל כך מדוכדכת? חשבתי שאחרי שיסירו לך את התחבושות את רק תחייכי.." גרמה למיקה להרהר שוב. מיקה נעה מצד לצד, פניה נפולות, עורה חיוור. "את יכולה לסמוך עליי אם מתחשק לך לפרוק.." מלמלה לין. מיקה הרגישה צורך לספר ללין כל מה שקרה. 'גם ככה אני לא הולכת לפגוש אותה שוב' חשבה בליבה, לא מודעת לטעות שלה. "תראי לין מה שקרה זה.." התחילה מיקה לספר, ולין הקשיבה לה, עוצמת מדי פעם את העיניים. "את לא צודקת!" אמרה לין כשמיקה סיפרה לה על זה שהיא מרגישה נבגדת, שאף אחד לא אוהב אותה ושביל רק רימא אותה. "מה...?" לחשה מיקה בשאלה. "את ממש לא צודקת חמודה. ביל אוהב אותך מאוד. הוא לא חשב לרמות אותך. להפך הוא רצה שראייתך תחזור אלייך הוא זה ש.." כאן לין נעצרה וחשבה טוב טוב אם להגיד את מה שיש על ליבה או לשתוק. לבגוד באמון שנתן בה ביל, או לא. "הוא זה שמה?" צעקה מיקה כתגובה. "הוא זה ששילם על הניתוח שלך! מיקה..." לין פלטה את הסוד הגדול. "בזכותו את יכולה לראות! הוא רצה שתראי שוב! הוא רצה שתדעי מי הוא.." קולה של לין נחלש. "מה את אומרת לי?!" הזדעזעה מיקה עמוקות היא הרגישה איך ליבה נחרץ לשניים, היא הרגישה איך כל הדם שלה עולה לראש, עכשיו היא שנאה את כל בית החולים הזה. "אם לא הייתם שותקים, יכול להיות שביל ואני לא היינו נפרדים!!" צרחה מיקה על לין ובכתה, כמה שבכתה. היא לקחה את התיק שלה שהיה מונח חודשיים מתחת למיטה, וברחה מהחדר מותירה את לין מהורהרת, חושבת על השלכות מעשיה. מיקה ברחה מבית החולים, היא לא עצרה לרגע, היא רק רצה ורצה ורצה עד שהגיעה אל מקום מוכר לה. משם היא כבר האטה את צעדיה, קצת נשמותיה הוסדר והיא נתה דרור להרהוריה. היא הלכה לעבר הפארק שקרוב לביתה. אותו פארק שאמרה לביל שיהיה המקום הראשון שתבקר בו. רצתה כל כך לראות אותו. כעת, לא יכלה שלא לשמוח על זה שביל קאוליץ היה החבר שלה, אפילו אם זה לזמן קצר. היא הבינה שזה היה אמיתי, שהוא לא רצה להעביר איתה את הזמן, שהוא באמת דאג לה, אהב אותה. היא חשה דקירה בלב כשנזכרה בדברים האיומים שהטיחה בו. היא נכנסה אל הפארק, התיישבה תחת העץ הגדול, עליו היו ירוקים, פרחיו סגולים צפופים אחד לשני. היא ראתה באופק ילדים משחקים. שמעה קולות צוהלים. אך כל מחשבותיה וליבה היו נתונים לביל. "הוא בטח לא רוצה לראות אותי יותר!!" צרחה מיקה אל תוך החלל. הד עמום חזר אחריה. יד הונחה על כתפה, מישהו התיישב לידה. היא הסתובבה וחיוך התפשט על פניה. "אני דווקא כן רוצה לראות אותך.." לחש לה ביל עם החיוך הממזרי שלו. "ביל אני כל כך מצטערת..."לחשה מיקה, עיניה עצומות וראשה מורכן, התנוחה המאפיינת שלה כשהיא עצובה. "אין דבר" ביל הרים את סנטרה, והתבונן בעיניה. לו נגלו עיניים ירוקות צלולות ואילו לה נגלו עיניים חומות ממזריות. "אני הרגשתי אשם במה שקרה לך." הודה ביל. מילותיו נבלעו באוויר. "אני בסדר עכשיו..."מלמלה לו מיקה. ~ "לין?" קרא טום בשמה תוך כדי צחוק "אתה לא תתפוס אותי!" צעקה לו חזרה בקול מתגרה. היא ברחה ממנו והוא רץ אחריה, על הדשא הירוק, תחת העצים הגדולים בעלי הפרחים הסגולים הקטנים והצפופים. "אה לא?!" צעק לה טום כתשובה והגביר את מהירותו. הוא כמעט השיג אותה, ניתר וקפץ עליה מפיל אותה על הרצפה. הם התגלגלו על הדשא, עד שעץ אחד בלם אותם. הם התנשקו ארוכות. "יופי יופי תתעלמו מאיתנו!" צעק פתאום קול מאוד מוכר לטום. הוא הסתכל מאחורי העץ וראה את מיקה וביל ישובים יחדיו. טום רץ אל ביל וחיבק אותו חזק חזק. כמה שאהב אותו, כמה ששמח בשמחתו. הוא ממש הפיל אותו על הרצפה. משדר לו את אותה ההרגשה, זרמים וחמימות. "מיקה תכירי זה אחי התאום טום" הסביר ביל למיקה "אני יודעת.." הסמיקה מיקה קלושות "ביל תכיר זאת לין אשתי לעתיד!" הכריז טום בגאווה. כל אחד חזר לשבת בצד אחר של העץ שגזעו היה רחב מספיק. ירדה העלטה, הכוכבים היו שזורים בשמיים, נצנצו והבהבו. לפתע בלי שום התראה מוקדמת, הם שמעו רעש של פיצוץ. הם הסתכלו על השמיים. השמיים נצבעו באורות צבעוניים, שהשמיעו את הרעש. זיקוקים. זיקוק אחד אדום פילח את האוויר וכשהתפוצץ כאילו עטף בכנפיו את האוויר. זיקוק ירוק שבא מיד אחריו היה קטן ממנו בהרבה. אך הוא נצץ. כמה שנצץ. שורה של זיקוקים אדומים ולבנים בזה אחר זה יצרו זר ורדים מהמם ביופיו. במחזה הזה צפו שני זוגות מאוהבים. כל אחד ישוב בצד אחר של עץ. לכל אחד זה סוף של סיפור מתמשך. ויש כאלו שיגידו. שזאת בעצם, רק ההתחלה. ~ הרבה מאוד עבר על ביל וטום במוסקבה בחודש שהם שהו שם. כשהגיעו, השלג כיסה את מרביתה. כשעזבו, היה עיצומו של אביב. כשהגיעו, עדיין היו ילדים שלא חוו דבר על בשרם. כשעזבו, נשאו שלל חוויות וזיכרונות על ליבם. כשהגיעו, לא ידעו ערך החיים מהו. כשעזבו, הכירו בו היטב. כשהגיעו, היו בודדים. כשעזבו, נשאו בידם את בנות זוגם. למי שלא הבין, זה הפרק האחרון. אשמח לתגובות.[שזה אומר למי שלא הבין- תגיבו1!] כעיקרון יש לי עוד פאנפיק שונה ב180 מעלות מזה. אם תרצו אוכל לפרסם גם אותו.
מארועי הפרק הקודם: "ביל משחררים אותך עוד שעתיים!" הכריז "ואותך מיקה משחררים מחר בבוקר!" הוא ציפה לראות פרצופים נלהבים אך במקום זאת גבר הבכי של מיקה. XX בלי ביל, החדר היה שומם ועצוב. היה חסר למיקה הצחוק המתגלגל שלו, השטויות שלו, הסיפורים שלו. היא שקעה בהרהורים עצבניים, כשלפתע נפתחה הדלת ולחדר נכנסה לין, האחות הראשית. "מתוקה?" גרמה לין למיקה להפנות אליה מבט "למה את כל כך מדוכדכת? חשבתי שאחרי שיסירו לך את התחבושות את רק תחייכי.." גרמה למיקה להרהר שוב. מיקה נעה מצד לצד, פניה נפולות, עורה חיוור. "את יכולה לסמוך עליי אם מתחשק לך לפרוק.." מלמלה לין. מיקה הרגישה צורך לספר ללין כל מה שקרה. 'גם ככה אני לא הולכת לפגוש אותה שוב' חשבה בליבה, לא מודעת לטעות שלה. "תראי לין מה שקרה זה.." התחילה מיקה לספר, ולין הקשיבה לה, עוצמת מדי פעם את העיניים. "את לא צודקת!" אמרה לין כשמיקה סיפרה לה על זה שהיא מרגישה נבגדת, שאף אחד לא אוהב אותה ושביל רק רימא אותה. "מה...?" לחשה מיקה בשאלה. "את ממש לא צודקת חמודה. ביל אוהב אותך מאוד. הוא לא חשב לרמות אותך. להפך הוא רצה שראייתך תחזור אלייך הוא זה ש.." כאן לין נעצרה וחשבה טוב טוב אם להגיד את מה שיש על ליבה או לשתוק. לבגוד באמון שנתן בה ביל, או לא. "הוא זה שמה?" צעקה מיקה כתגובה. "הוא זה ששילם על הניתוח שלך! מיקה..." לין פלטה את הסוד הגדול. "בזכותו את יכולה לראות! הוא רצה שתראי שוב! הוא רצה שתדעי מי הוא.." קולה של לין נחלש. "מה את אומרת לי?!" הזדעזעה מיקה עמוקות היא הרגישה איך ליבה נחרץ לשניים, היא הרגישה איך כל הדם שלה עולה לראש, עכשיו היא שנאה את כל בית החולים הזה. "אם לא הייתם שותקים, יכול להיות שביל ואני לא היינו נפרדים!!" צרחה מיקה על לין ובכתה, כמה שבכתה. היא לקחה את התיק שלה שהיה מונח חודשיים מתחת למיטה, וברחה מהחדר מותירה את לין מהורהרת, חושבת על השלכות מעשיה. מיקה ברחה מבית החולים, היא לא עצרה לרגע, היא רק רצה ורצה ורצה עד שהגיעה אל מקום מוכר לה. משם היא כבר האטה את צעדיה, קצת נשמותיה הוסדר והיא נתה דרור להרהוריה. היא הלכה לעבר הפארק שקרוב לביתה. אותו פארק שאמרה לביל שיהיה המקום הראשון שתבקר בו. רצתה כל כך לראות אותו. כעת, לא יכלה שלא לשמוח על זה שביל קאוליץ היה החבר שלה, אפילו אם זה לזמן קצר. היא הבינה שזה היה אמיתי, שהוא לא רצה להעביר איתה את הזמן, שהוא באמת דאג לה, אהב אותה. היא חשה דקירה בלב כשנזכרה בדברים האיומים שהטיחה בו. היא נכנסה אל הפארק, התיישבה תחת העץ הגדול, עליו היו ירוקים, פרחיו סגולים צפופים אחד לשני. היא ראתה באופק ילדים משחקים. שמעה קולות צוהלים. אך כל מחשבותיה וליבה היו נתונים לביל. "הוא בטח לא רוצה לראות אותי יותר!!" צרחה מיקה אל תוך החלל. הד עמום חזר אחריה. יד הונחה על כתפה, מישהו התיישב לידה. היא הסתובבה וחיוך התפשט על פניה. "אני דווקא כן רוצה לראות אותך.." לחש לה ביל עם החיוך הממזרי שלו. "ביל אני כל כך מצטערת..."לחשה מיקה, עיניה עצומות וראשה מורכן, התנוחה המאפיינת שלה כשהיא עצובה. "אין דבר" ביל הרים את סנטרה, והתבונן בעיניה. לו נגלו עיניים ירוקות צלולות ואילו לה נגלו עיניים חומות ממזריות. "אני הרגשתי אשם במה שקרה לך." הודה ביל. מילותיו נבלעו באוויר. "אני בסדר עכשיו..."מלמלה לו מיקה. ~ "לין?" קרא טום בשמה תוך כדי צחוק "אתה לא תתפוס אותי!" צעקה לו חזרה בקול מתגרה. היא ברחה ממנו והוא רץ אחריה, על הדשא הירוק, תחת העצים הגדולים בעלי הפרחים הסגולים הקטנים והצפופים. "אה לא?!" צעק לה טום כתשובה והגביר את מהירותו. הוא כמעט השיג אותה, ניתר וקפץ עליה מפיל אותה על הרצפה. הם התגלגלו על הדשא, עד שעץ אחד בלם אותם. הם התנשקו ארוכות. "יופי יופי תתעלמו מאיתנו!" צעק פתאום קול מאוד מוכר לטום. הוא הסתכל מאחורי העץ וראה את מיקה וביל ישובים יחדיו. טום רץ אל ביל וחיבק אותו חזק חזק. כמה שאהב אותו, כמה ששמח בשמחתו. הוא ממש הפיל אותו על הרצפה. משדר לו את אותה ההרגשה, זרמים וחמימות. "מיקה תכירי זה אחי התאום טום" הסביר ביל למיקה "אני יודעת.." הסמיקה מיקה קלושות "ביל תכיר זאת לין אשתי לעתיד!" הכריז טום בגאווה. כל אחד חזר לשבת בצד אחר של העץ שגזעו היה רחב מספיק. ירדה העלטה, הכוכבים היו שזורים בשמיים, נצנצו והבהבו. לפתע בלי שום התראה מוקדמת, הם שמעו רעש של פיצוץ. הם הסתכלו על השמיים. השמיים נצבעו באורות צבעוניים, שהשמיעו את הרעש. זיקוקים. זיקוק אחד אדום פילח את האוויר וכשהתפוצץ כאילו עטף בכנפיו את האוויר. זיקוק ירוק שבא מיד אחריו היה קטן ממנו בהרבה. אך הוא נצץ. כמה שנצץ. שורה של זיקוקים אדומים ולבנים בזה אחר זה יצרו זר ורדים מהמם ביופיו. במחזה הזה צפו שני זוגות מאוהבים. כל אחד ישוב בצד אחר של עץ. לכל אחד זה סוף של סיפור מתמשך. ויש כאלו שיגידו. שזאת בעצם, רק ההתחלה. ~ הרבה מאוד עבר על ביל וטום במוסקבה בחודש שהם שהו שם. כשהגיעו, השלג כיסה את מרביתה. כשעזבו, היה עיצומו של אביב. כשהגיעו, עדיין היו ילדים שלא חוו דבר על בשרם. כשעזבו, נשאו שלל חוויות וזיכרונות על ליבם. כשהגיעו, לא ידעו ערך החיים מהו. כשעזבו, הכירו בו היטב. כשהגיעו, היו בודדים. כשעזבו, נשאו בידם את בנות זוגם. למי שלא הבין, זה הפרק האחרון. אשמח לתגובות.[שזה אומר למי שלא הבין- תגיבו1!] כעיקרון יש לי עוד פאנפיק שונה ב180 מעלות מזה. אם תרצו אוכל לפרסם גם אותו.
dirty look
New member
מדהים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
תפרסמי גם את השני!!!!!!!
תפרסמי גם את השני!!!!!!!
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.