הממ... (הודעה קצת ארוכה ומבולבלת. סליחה)
קודם כל, אני רוצה לציין שאני לגמרי מבינה את הקושי בהתבטאות בשפה שאינה בהכרח זו שאת רגילה לכתוב בה, במיוחד במונחים אקדמיים, ולכן שאני באמת מעריכה את זה שאת עושה מאמץ לכתוב בעברית ולהכניס את צורת החשיבה שלך, שאני מבינה שהיא מושפעת מאוד משיח מסויים עם מונחים מסויימים, לתוך הכתיבה הזו - הגם שזה לפעמים מקשה על אחרים להבין אותך. אגב, אני חושבת שהעלת נקודה מעניינת כשאמרת שהשיח הזה נוצר באנגלית ולכן יותר נוח להשתמש בו באנגלית. זה כמובן נכון, אבל מעלה את חלק מהבעיתיות שבו. עבדתי תקופה ארוכה כמתרגמת. בניגוד אלייך,אני חושבת לעיתים בעברית ולעיתים באנגלית, ולמען האמת על פי רוב מסוגלת לקרוא טקסט באנגלית ולהקליד אותו החוצה בעברית (כלומר אקט התרגום אצלי הוא לרוב לא אקט מודע אלא משהו אוטומטי). כתוצאה מזה, יצא לי לחשוב לא מעט על סוגיית התרגום של ז'רגון אקדמי מהסוג שאת נוטה להשתמש בו, ונוכחתי שחלק מהסיבה שהוא מעורר אנטגוניזם הוא שכשמנסים לתרגם אותו לפעמים (לא תמיד, כמובן) התוצאה היא פשוט גיבוב של שטויות. במילים אחרות, ישנם כותבים מסויימים שעושים שימוש בז'רגון מבלי להבין אותו לעומק, פשוט בגלל שיחסית קל להצמיד זו לזו מילים משיח מסויים, שממילא רוב הקוראים לא מבינים לאשורן, ולהגיד מעט מאוד באמצעות מילים רבות. פעולת התרגום (אלא אם פשוט משתמשים במילים לועזיות בעברית) מכריחה את המתרגם/כותב לחדד את המשמעות של המילים ולהבין בדיוק מה הכוונה, ואז לפעמים (שוב, בפירוש לא תמיד) הז'רגון (כל ז'רגון) מתגלה במערומיו כאמצעי להסתרת משמעות, או היעדר-משמעות. עכשיו לגבי ההודעה הספציפית שלה אני מגיבה: אני יכולה לקבל את הרעיון העקרוני שיצירת מילים חדשות (או ז'רגון חדש) יכול לשחרר את המחשבה מצורות חשיבה ישנות. אני חושבת שהקושי בסיטואציה הזו היא כאשר הז'רגון החדש הזה הופך לא מובן לחלק גדול מהאוכלוסיה. בנוסף, אין ספק שישנם מונחים מקצועיים מסויימים שנקלטים ונעשים ברורים מאליהם לחלק עצום מהקהילה האקדמית. למשל, אני חושבת שהיום אפשר להשתמש במונח "מגדר" ולהניח שחלק גדול מן האנשים יבינו על מה מדובר. דיסקורס והגמוניה הם עדיין מונחים קצת יותר בעייתייים. אבל זה קצת כמו כשהאקדמיה ללשון העברית (להבדיל) מוציאה מילים חדשות בעברית: חלקן נקלטות, חלק נכנסות לשימוש אצל קהל מאוד מצומצם של חובבים לדבר ואף אחד אחר לא מבין אותן, וחלקן פשוט הולכות לפח הזבל המשעשע של השפה. לפני כמה שנים הם הציעו את המילה "מסרון" עבור SMS. אני חשבתי שזו דווקא מילה חיננית להפליא. בודאי הרבה יותר מוצלחת מאשר sms או "הודעת טקסט". עשיתי מאמץ עילאי להנחיל את המילה הזו, על ידי כך שהשתמשתי בה באופן מתמיד עם כל מי שהכרתי. אבל אחרי שעברה שנה והיה ברור שהמילה "מסרון" לא הופכת לחלק אינטגרלי מהשפה העברית ושרוב האנשים לא מבינים אותי, הבנתי שאולי עדיף לנטוש את המילה ולחזור למונחים שכולם מבינים. ובחזרה לאקדמיה: הרי גם לא כל או רוב המאמרים האקדמיים נכתבים בז'רגון שבו את משתמשת. אני משערת שצורת הכתיבה הזו נפוצה יותר במאמרים ששייכים לכתיבה פוסט-קולוניאליסטית, ולי הוא מוכר במידה מסויימת גם מכתיבה בהיסטוריה של המיניות ולעיתים בהיסטוריה אינטלקטואלית, אבל בפירוש יצא לי לקרוא מאמרים רבים, כולל בתחומים שציינתי בשורה הקודמת, שלא כתובים בצורה הזו. לדעתי העובדה שהם היו קריאים לא הפכה אותם בהכרח לפחות מתוחכמים או מעמיקים, ולעומת זאת היא אפשרה לקהל יותר גדול של אנשים להבין אותם ולעבוד איתם. בסמסטר הראשון שלי בתכנית לדוקטורט עשיתי קורס בהיסטוריה אינטלקטואלית שעסק בחילון וחילוניות. המרצה מאוד אהב כתיבה עתירת ז'רגון ייחודי לתחום, אבל לא טרח לעצור ולדבר איתנו על המשמעות של הז'רגון הזה (אף אחד מן הסטודנטים בקורס לא היה בקיא בתחום הזה). התוצאה היתה די טרגית ומסכלת, כי במשך סמסטר שלם דיברנו על טקסטים שלא ממש הבנו. הקש ששבר את גב הגמל היה ספר שנקרא The Psychotheology of Everyday Life. אחרי שלושה עמודים של קריאה מדוקדקת הבנתי שאני מבינה כל מילה בספר, אבל לא מסוגלת להבין אף אחד מהמשפטים. לא הייתי בודדה במערכה. בשיעור עצמו אחרי בערך 20 דקות של דיאלוג מגומגם ותקוע ביננו לבין המרצה, לא יכולתי יותר, ופשוט פניתי למרצה ואמרתי לו "אני מאוד מצטערת להגיד את זה בצורה כל כך בוטה, אבל לא הבנתי שום דבר מהספר הזה. פשוט כלום. אני לא יודעת על מה אנחנו מדברים, ואני חושבת שזה נכון לגבי שאר המשתתפים". שאר הכיתה הנהנה. המרצה ניסה להבין מה הבעיה, והסברתי לו שבתור מישהי שאינה אשת מקצוע בתחום (התכוונתי לתחום של היסטוריה אינטלקטואלית), הטקסט הזה נראה כמו סינית עבורי. אז הוא אמר לי "אבל, אני לא מבין. את אשת מקצוע. את היסטוריונית". הוא לא הצליח להבין שהטקסט היה עד כדי כך ז'רגוני שהוא היה מובן אך ורק להיסטוריונים שמאוד בקיאים בדיוק בשיח המסויים הזה, ושעבור כל היסטוריונית אחרת הטקסט היה בלתי קריא בעליל. וזה לא בגלל שהוא איש לא אינטליגנטי. זה בגלל שבמשך כל כך הרבה שנים הוא משתמש במונחים הללו, שהם הפכו עבורו טבע שני, והוא לא הבין שהם לחלוטין בלתי מובנים לא רק עבור האדם ברחוב, אלא עבור היסטוריונים אחרים שעוסקים בתחום קצת אחר בהיסטוריה. אני חוששת שזה אולי קצת המצב כאן. את לומדת ומלמדת נושא שבו צורת הכתיבה הזו מאוד מאוד נפוצה. עד כדי כך נפוצה שעבורך היא טבע שני, ומן הסתם גם עבור המנחים שלך שנותנים לך מחמאות על הכתיבה הרהוטה שלך - שהיא ודאי באמת רהוטה מאוד עבור מי שבקיא במונחים האלה. יתרה מכך, היא עד כדי כך נפוצה בסביבתך שנראה לך ברור מאליו שמי שעוסקת באקדמיה לפחות בתחום מדעי הרוח או מדעי החברה אמורה להבין את השיח הזה באופן אוטומטי. אלא שלא זה המצב: אני עוד איכשהוא מצליחה להבין את ההודעות בגלל שאני קצת בקיאה בנושא וקצת קראתי ממנו. אותו הדבר לגבי משוש30. אבל זה לאו דווקא נכון לגבי כל היסטוריון או היסטוריונית, ועל אחת כמה וכמה לגבי אנשים שעוסקים בתחומים אחרים. ולכן, לא מתוך העברת ביקורת עלייך (כי אני בהחלט מבינה את הקושי בשינויי צורת כתיבה שאת רגילה אליה), אלא כעצה להעברת העמדות שלך בצורה יותר אפקטיבית, אולי כדאי לך להניח שצורת הכתיבה הזו לא נהירה לרוב האקדמאים (אפילו במדעי הרוח והחברה). כי הרי אני משערת שבסופו של דבר המטרה שלך היא לכתוב לאקדמיה, אבל מן הסתם גם להגיע לקהל רחב יחסית של אקדמאיים. אני חושבת שאחת הדרכים הטובות ביותר לשבור את המסגרת האקדמית הנוקשה היא לנסות קודם כל לדבר עם כמה שיותר אקדמאים מכמה שיותר תחומים, ובשביל זה צריך לפעמים להשתחרר מצורות כתיבה שהופכות את הטקסט שלך למובן רק למי שעוסק בסוג הספציפי של היסטוריה שבו את עוסקת. אבא שלי הוא מתמטיקאי. לפעמים הוא מנסה להסביר לי רעיונות מתמטיים. אבל אם הוא ישתמש ב"מתמטית" אני לא אבין, אז הוא עושה מאמץ לתרגם את המתמטית לשפה של בני אדם (עם המתמטיקאים סליחה) כדי שהרעיונות יובנו.
