תהיה זו חוצפה מצידי לשאול על סמינריונית?

[d a p h n a]

בהחלט מסכימה

עם הרעיון העקרוני שהשאיפה של ההיסטוריון צריכה להיות לנסות להגיע אל ה"מה קרה" הגם שייתכן שאין אפשרות להגיע לשם לעולם. ולו רק בגלל שהחיפוש אחרי ה"מה קרה" הוא ההבדל בין כתיבת מחקר היסטורי וכתיבת ספרות בדיונית, וכי בעצם תהליך החיפוש יש טעם. אני חושבת שאולי אני קצת פחות מאמינה ממך שבאמת אפשר להגיע אליו, אבל בגדול אני נוטה להסכים איתך. אני בהחלט לא נוקטת גישה פוסט-מודרניסטית לפיה יש רק טקסטים וכו'. אני חושבת שלמדנו הרבה מהפוסט-מודרניזם, אבל שאם לוקחים אותו עד המסקנה הלוגית הרחוקה ביותר אפשר לסגור את כל הפקולטאות להיסטוריה ולסגור את הבסטה על הדיסיפלינה, וזו גם הסיבה שפוסט-מודרניסטים רבים (ובמיוחד פוסט-מודרניסטיות רבות) לקחו כמה צעדים אחורה והבינו שאי אפשר לעשות את זה, ושצריך בכל זאת לחפש משהו להשען עליו. רציתי להבהיר את זה כי מאחר ויש לי פחות שליטה בז'רגון המדויק מזו שיש לכוכב הצפוני אני חוששת שאולי התפרש מהודעתי בלילה שאני תומכת בגישה פוסט-מודרניסטית, וזה לא המצב.

 

[NorthernStar]

אין "מה שקרה" וגם לא יהיה

אנחנו לעולם לא נהיה בעבר, העבר חתום וסגור בפנינו (אני מזכירה כאן את הveil כמטאפורה היגליאנית ל"עבר"). מדי פעם אנחנו משלות את עצמנו שהנה, "גילינו" "מה קרה", אבל כל מה שאנחנו רואים הוא במקסימום הצצה חטופה מבעד הveil, כמו צעיף שמדי פעם יכול להסגיר את הקונטור של הגוף, אבל הוא גם בעיקר משלה וחמקמק, וכל מה שנותר בדמיוננו הוא מה שנראה לנו כמו מה שמסתתר מתחתיו. כל טקסט, כל ארטיפקט הוא לא יותר מאשר צעיף כזה, וכמובן, הוא מעניק לנו את האשליה של האותנטיות, אולי כי הוא נכתב ב"תקופה" (עוד קונסטרקט) שאנחנו מתעניינות בה. לכל טקסט יש truth-claims, והחוכמה היא כמובן לזהות אותן, אבל לעולם לא כמו "אמת אובייקטיבית" שחושפת "מה קרה", אלא כנרטיב, קונסטרוקט שנבנה על ידי המחבר\ת כחלק מעולם פנימי של אמונות, יחסים חברתיים, צומת של זהויות (גזע, מגדר, דת וכו') מסורות וגם הגמוניה (וכאן צריך כמובן להכניס את גרמשי, ואני מניחה שאני לא צריכה להרחיב), וכל אלו הם כמובן fluid, דינמיים, בתהליך מתמיד של שינוי וnegotiation. מה שיש לנו הוא נרטיב, מה שיש לנו הוא אוספים אינסופיים של veils, ייצוגים של עבר חמקמק ו-opaque. וזה נכון גם לגבי יומנו של השוליה מפאריז של אמצע המאה ה18 וגם לגבי הניתוח של דרנטון משנות השמונים של המאה העשרים. שניהם הם טקסטים פרשניים, טקסטים שמנסים לשבריר שניה להרים את הveil או לפחות להתאמץ ולראות דרכו. ואני ממליצה מאוד על ספר נהדר בשם Against History, Against State (שם המחברת Shail Mayaram) שעוסק בניתוח של יחסים היירככים בין יצוגים היסטורים - היסטוריה רשמית של הstate formation לאורך מאות בשנים, כולל המדינה הקולוניאלית הבריטית בהודו, שמתיימרת להיות "אובייקטיבית", "מדעית" (של "מה קרה") ועוסקת בקטלוג ומספור של בני אדם לקבוצות אתניות ודתיות על ידי תיוג ומולה היסטוריה אחרת, של קבוצה כזאת שתויגה על ידי ההסטוריה ה"רשמית" כקבוצה "קרימינלית", תוך פירוק האסטרטגיות שההסטוריה הרשמית נוקטת בהן. מול היסטוריה כמבנה כוח שעוסק בothering ובשעתוק של נרטיבים, הכותבת problematizes את הבינאריות שעומדת בבסיס ההסטוריה כדיסציפלינה - טקסטים כתובים \ אורליות, היסטוריה \ מיתוס. אני מבטיחה שהקריאה בספר (ושוב, נא לקרוא את צ'קרברטי) תגרום לך לחשוב מחדש על הנחות היסוד של הדיסציפלינה הזאת (על הכללים הנוקשים והדוגמטיים שלה) והקשר בין הפקת ידע לבין כוח ואותוריטה, בין authorship לauthority.

 

[משוש30]

אני לא מסכימה עקרונית

אין רק סיפרים (מילה עברית לנרטיב). יש סיפרים יותר מבוססים ויותר קרובים לאותה אמת חמקמקה (ואני מסכימה שהיא חמקמקה לאללה) ויש תלושים לחלוטין מן המציאות. ואין דינו של הראשון כדינו של השני. החובה שלנו, כהיסטוריונים בעולם הפוסט מודני, היא לבנות את תמונת העולם הקרובה ביותר למציאות. גם אם זו לעולם לא תהיה המציאות של המאה ה-18. עלינו לבסס את המידע שלנו ולעגן אותו באותם מקורות ראשוניים שאת כה מזלזלת בהם. כי בלי זה אין היסטוריה. בלי זה אין טעם לעסוק בהיסטוריה. בלי זה כל סיפר זהה מבחינת האיכות ההיסטורית שלו לכל סיפר אחר. האם תקבלי סיפר של מישהו שיטען שהבריטים לא כבשו את הודו מעולם? ואם לא על מה את מסתמכת אם לא על אותם מקורות היסטוריים?

 

[d a p h n a]

עם כל הכבוד לסופרים והסופרות שאת מציינת

קצת מוזרה לי ההנחה שלך שמספיק לקרוא ספרים כאלה בשביל לשנות לחלוטין את עמדותינו לגבי חקר ההיסטוריה ולאמץ את עמדותייך. כאמור, קראתי את דרנטון ואת הפולמוס. קראתי גם את צ'קרברטי. קראתי גם את silencing the past של טרויו. וגם את The gender of history של בוני סמית'. כל הדברים הללו גרמו לי לחשוב, וחלקם גם השפיעו על האופן שבו אני עושה היסטוריה, אבל זה לא אומר שאני מיד מאמץ את הגישה שלך או זורקת את כל מה שעשיתי עד כה לפח. ואגב, זה גם לא עולם בינארי שבו בצד אחד יש "פוזיטיביסטים מיושנים" ובצד השני את מי שמחזיק בעמדות שלך. יש כל מיני גוונים וכל מיני צורות חשיבה. זה כמעט נראה כאילו את מניחה שאם אני מחזיקה בסט דעות מסויים זה אומר שלא קראתי את הדברים הללו או לא נחשפתי אליהם, גישה מעניינת ממישהי ששמה דגש כל כך חזק על סובייקטיביות ופרשנות. זה קצת מזכיר לי את מרטין לותר. הוא קבע שכל אחד יכול וצריך לקרוא את הביבליה בעצמו, ושאין צורך בפרשנות של הכנסיה. כל אחד יכול לפרש אותו לעצמו בצורה הנכונה. ההנחה של לותר היתה שיש רק פרשנות אחת ברורה מאליה בתוך הטקסט, ושכל מי שיקרא את הטקסט ויפעל לפיו בהכרח ימצא את הדת הנכונה. אלא שכמובן בפועל כשכל אחד ואחת פירשו את הביבליה בעצמם, נוצרו אין ספור פרשנויות. לא כולם לקחו את זה לכיוון שלותר קיווה שזה ילך.

 

[משוש30]

תגידי את עוסקת בנצרות בדוקטורט שלך?

ומסכימה. גם אני רותקתי אל התיאוריות הפוסט מודרניות. חלקן עצבנו אותי ברמה הפיזית ממש. חלקן היו מרתקות. רובן גרמו לי לחשוב ותודתי העמוקה על כך. ועדיין אני ממשיכה להחזיק באותם "כלים מיושנים" של עבודה סזיפית בארכיונים, צירוף פאזל מפיסות מידע קרועות לכדי תמונה שלמה וקוהרנטית, עגינת הממצאים בקונטקסט הרחב יותר והענקת פרשנות משלי לאירועים הללו.

 

[d a p h n a]

אני עוסקת גם בנצרות

די קשה לנתק את אנגליה במאות ה-16 וה-17 מהתהפוכות שמתרחשות בעולם הנוצרי בתקופה הזו או מהנצרות באופן כללי כמשהו שמהווה מרכיב מהותי בכל מה שקורה בתקופה. אני עושה עכשיו סמינר על צ'ארלס הראשון, וכל הזמן צריכה להזכיר את הרעיון שאולי לפעמים הוא מתנהג בעקשנות הגובלת באידיוטיות פשוט כי הוא באמת ובתמים מאמין שהוא אחרי על נפשותיהם של נתיניו ובאמת חושב שהוא חייב לדאוג שהם יפעלו על פי הדת ה"נכונה", ולכן מסרב להתפשר בענייני דת - וזה לאו דווקא כי הוא מטומטם אלא כי הוא אדם מאוד מאמין. מעבר לזה, באופן מוזר ועקלקל משהו הגעתי לנושא שלי לדוקטורט דווקא מהכיוון של מישהי שמתעניינת בהיסטוריה של הדת ובקשר בין הדת הפורמלית לבין ריטואליים "עממיים" או לא פורמליים. הסמינריון האחרון שכתבתי לפני שחשבתי על הנושא הזה עסק דווקא בריטואלים של מוות והשינויים שהם עברו סביב הרפורמציה. כך שלמרות שלכאורה עכשיו אני כאילו עוסקת במשהו שנראה כמו היסטוריה של הרפואה או היסטוריה חברתית של הרפואה או משהו כזה, הגעתי לזה דווקא מהכיוון של היסטוריה של הדת.

 

[NorthernStar]

אני לא מבקשת ש"תאמצי את עמדותיי"

אני מציעה לחשוב מחדש על הדיסציפלינה, על ההרככיה הטבועה בה, על הנחות היסוד שלה ועל הבעייתיות האינהרנטית לא רק לגישה פוזיטיביסטית, אלא דווקא גם ובעיקר לwell meaning historians שמנסים לערער את המטה-נרטיבים הותיקים... על ידי הצבת מטה נרטיבים אלטרנטיביים בעייתיים לא פחות (וע"ע ההסטוריונים הבריטים המרקסיסטיים והHistory from below). אם אני אחזור לניטשה דווקא, בOn the Advantages and Disadvantages of History for Life הוא הרי מצביע בדיוק על הבעיה של מה שהוא קורא "היסטוריה מונומנטלית", והאופן שבו היא חונקת את האנושיות, את האמונה בhorizon, משום שכל מה שאמור היה לקרות כבר קרה, מפני שאנחנו תמיד נחיה בצל של ה"גדולים והחשובים במפעלי האנושות" וכל מה שנותר לנו הוא לחקות אותם, לקוות שנוכל ללכת בדרכם. ואכן, המטה-נרטיב, הפרדיגמות, העקרונות האוניברסליים שהם תמיד truth-claims הם בדיוק ההסטוריה המונומנטלית שניטשה דיבר עליה. היא גוזלת מאתנו את הagency שלנו, היא הופכת אותנו למשעתקים במקום יוצרים, ואת ההסטוריות לשרשרת גדולה מאוד של מימזיס. זה מה שאני מציעה לבחון. זה לא משחק סכום-אפס של "אני צודקת וכולן טועות". אין פרדיגמה אחת. יש צורך לחשוב מחדש על הפרויקט הכוחני הזה שנקרא היסטוריה.

 

[d a p h n a]

אין ספק שצריך לחשוב מחדש

צריך כל הזמן לחשוב מחדש כי אחרת לא זזים לשום מקום. אלא שלפעמים גם בעת תהליך החשיבה מחדש מחליטים בכל זאת שחלק ממה שקיים הוא בעל ערך. זה קצת כמו לעשות סדר בארון (סליחה על המטאפורה הצרכנית משהו. אני בטוחה שהיא צורמת לך, אבל זו הדוגמה שיש לי כרגע בראש): לוקחים את כל הבגדים בארון וזורקים אותם על המיטה, ואז מתחילים לעבור עליהם אחד אחד ולחשוב האם הם עדיין טובים, לא טובים, קטנים, גדולים, מוצלחים, לא מוצלחים, עדיין בעלי ערך, כבר לא וכו'. חלק גדול מהארון אולי ימצא את עצמו בערימת ה"לא-טוב" וילך לתרומה (או לכל מטרה אחרת שאת משתמשת בבגדים ישנים), אבל בסופו של דבר למרות הנקיון היסודי והמעבר על כל הבגדים, חלק לא מבוטל מהם בכל זאת יחזרו לארון כבעלי ערך ושימושיים. בהחלט, אין ספק שצריך וחשוב לחשוב מחדש על הדיסיפלינה ועל ההיררכיות וגישות הטבועות בתוכה. אלא שהתוצאה של החשיבה הזו לא בהכרח שווה לזריקה של כל תכולת הארון, שלא לדבר על הארון עצמו.

 

[משוש30]

כתבת נהדר! ../images/Emo45.gif מתחברת מכל הכיוונים האפשריים

למטפורת ארון הבגדים

 

[NorthernStar]

לא אני ולא דיפש מדברים על "זריקת הארון"

די ההפך. אחד הדברים שכתיבה פוסט קולוניאלית עושה היא לא resort לכתיבה נייטיביסטית מהותנית (שבמאמר מוסגר, בסופו של דבר משעתקת את הדיכוטומיה "אירופה" \ "לא אירופה", ע"ע פרנץ פאנון והפרובלמטיזציה שהוא עושה ל"תרבות לאומית" בספרו החשוב The Wretched of the Earth). במקום לזרוק את האוניברסליזם של ההשכלה, המטרה של הכותבות (המאוד מגוונות, מאוד חשוב שלא מדובר ב"אסכולה", אין יוניווקאליות) היא לקרוא את הנרטיבים של ההשכלה והמודרניות לא כנרטיבים של lack אלא של diversity; להציב ל"אירופה" מראה ולומר: הנה הערכים האוניברסליים שיצרתם, אבל איפה הם ואיפה הפרקטיקות הכוחניות שאתם מפעילים (ולא הכוונה רק לקולוניאליזם, אלא גם לשאלות של מיהו אזרח \ אדם ומי נדון להיות חלק מcommunity, עדה, the other שאמור להתנהג על פי הסקריפטים של הmulticulturalism וenact את השוני שלו), ביניהן גם ההסטוריה, כאמור, כפרקטיקה של שליטה ויצירת אוטוריטה.

 

[d a p h n a]

אוקיי...

אני חוששת שאולי אני מתחילה לאבד קצת את הרצף של הדיון, וחבל, כי הוא דווקא מעניין, אבל אני אנסה: אוקיי, לקחנו את הנרטיבים, והצבנו מראה, והראנו שיש הבדל מהותי בין הנרטיבים לבין הפרקטיקה. כל זה ברור לגמרי, וכמובן לא רק בהקשר של קולוניאליזם אלא גם בהקשר למשל של היחס לנשים בתוך אירופה במסגרת ההשכלה וכו'. אבל מה זה אומר בפועל לגבי הדיסיפלינה של ההיסטוריה? לפני שעזבתי את הארץ, לימדנו בתל אביב סדנה שהיתה אמורה להקנות לסטודנטים שלנו באופן פרקטי את כלי העבודה של ההיסטוריון, להסביר להם איך לנתח מקור, איך לקרוא מאמר, איך לכתוב עבודה היסטורית וכו'. אם את היית מלמדת את הסדנה, איך את חושבת שהיית מלמדת אותה בצורה שונה ממני? כלומר אילו כלים או עצות פרקטיות היית מקנה לסטודנטיות שלך כדי לעזור להן להתחיל את דרכן כהיסטוריוניות, מלבד רשימת קריאה ארוכה של חוקרים וחוקרות שעסקו בחשיפת המבנים ההיררכיים האלה? ורק להבהיר: אני לא שואלת מתוך קנטרנות או סתם כדי להציק. אני באמת סקרנית, כי אני מנסה לשים את האצבע על ההבדל המהותי בין ההתייחסות שלי להתייחסות שלך, ואני מנסה לחשוב איך לתרגם את ההבדל הזה למונחים קצת יותר מעשיים.

 

[NorthernStar]

לא מתוך רצון להציב פרדיגמה כמובן ../images/Emo8.gif

השרשור הזה התחיל משאלה של (נדמה לי, אולי אני טועה) סטודנט בתואר ראשון שלא יודע איך לכתוב עבודה סמינריונית, קרי, לא לימדו אותו קריאה ביקורתית של מקורות (כאלה או אחרים), ואם זה המקרה, זה כשל רציני - אבל לא של הסטודנט אלא של המערכת. הגבתי לאותו סטודנט (שאני מקווה שלא הלך לאיבוד ולא איבוד עניין גם אחרי שקצת חטפנו לו את השרשור) עם כמה הצעות ש(אני מקווה) שיעזרו לו בתהליך הקריאה-כתיבה. לא יודעת אם אני הייתי מלמדת באופן שונה ממך (בהזדמנות אני אכתוב, אם תזכירי לי, פוסט הומוריסטי על "רשימת המילים הגסות שלי". "שונה", למשל, תופיעה ברשימה הזאת), בעיקר כי לא נכחתי בכיתה. יותר מזה, גם לו הייתי נוכחת, הרי שהposition שלי בכיתה היה שונה באופן משמעותי מהposition של הסטודנטים שלך, בהתחשב שאני כבר באה עם preconceived notions לגבי ההסטוריה כדיסציפלינה (בניגוד לסטודנטים מתחילים, אני באה "מבפנים", גם להם, אני בטוחה יש preconceived notions שאגב קשורים בדיוק לאותו מבנה הררכי שדיברתי עליו קודם - היסטוריה כאוטוריטה, בעוד למיתוס אין seal of approval מדעי ואין לו אותוריטה, והוא נמצא בעמדת נחיתות ביחס להיסטוריה). הסטודנטית המתחילה חייבת להתחיל בקריאה כבסיס לדיון. קריאת טקסטים "קאנוניים" של ההשכלה (קאנט, היגל, זה גם המקום לחשוב על מושג הקאנון), על היווצרות ההיסטוריה כדיסציפלינה וכממסד, על the production of other (ומשוש - יש תרגום סביר לזה?), על subject בניגוד לagent והפרובלמטיזציה של ייצוגים (ואת זה אפשר לעשות עם טקסטים כיפיים כמו זה של דרנטון). אחרי שהתחיל דיון על ייצוג והפוליטיקה של הייצוג, אפשר לדבר על היסטוריוגרפיה, ולהציג כמה עבודות בסיסיות מאוד, למשל קולינגווד, היידן וייט, הובסבאום (כנציג המרקסיזם הבריטי שבא "לשחרר" את הסובייקט המושתק, אבל אפשר באותה מידה ללכת על וולף אולי על הול) וגם סעיד. אם זאת קבוצת סטודנטים שעוסקת ב"תקופה" או "אזור" מסוימים (וכן, דווקא הייתי מצביעה על הבעייתיות בהגדרות האלה), את יכולה להמיר חלק מהטקסטים במאמרים או פרקים מספרים שנוגעים לאותה "תקופה" \ "אזור" ושיכולים להוות בסיס לדיון דומה על עובדות (או מציאות) מול ייצוגים שלה, agency בהסטוריה, המטה-נראטיב וכו'. דיונים בכיתה יכולים (אולי צריכים) להיות מלווים במטלות קצרות של כתיבה אנליטית הנעוצה בטקסטים הנקראים, ניסוח וארטיקולציה של הבעיות שעולות מהקריאה בהם וכו'. את יכולה לעבוד בצורה מדורגת. קודם יקראו מאמר ויחלצו מתוכו את הארגומנט העיקרי וטיעוני המשנה שלו, ולאט לאט יוכלו לצאת מהcomfort zone ולכתוב חיבור קצר אנליטי ומקורי יותר.

 

[משוש30]

זה לא לסטודנטים לתואר ראשון ובטח לא כקורס

מבוא לדיסציפלינת ההיסטוריה תחילה נותנים להם את הכלים ה"ישנים/פוזיטיביסטיים/אימפריאליסטיים/קולוניאליסטיים/מדכאים" של מדע ההיסטוריה כפי שתופסים אותו ההיסטוריונים הרגילים (לא החדשים). משם אפשר ואולי אף צריך לצאת גם לכיוונים שאת מתארת ולאפשר לסטודנט להחליט לבד האם הוא רוצה לשבור את הכלים המסורתיים או לא, לאמץ רק חלק וכד'.

 

[NorthernStar]

למה?

למה מלכתחילה לכלוא את הסטודנטיות בתוך מבנה הכוח ההרככי, המדכא ולהציגו כ"נורמטיבי" ולא להציג את הבעייתיות מלכתחילה? אילו היסטוריוניות צורת התנהלות כזאת תיצור בסופו של דבר?

 

[משוש30]

היסטוריונים טובים ../images/Emo6.gif לפני ששוברים נורמה כדאי

לדעת מהי. כמו שאני לא מצפה שילדמו ילדים בגן או בבית ספר (אולי בתיכון אבל לא לפני כן) כיצד מתבצע המחקר ההיסטורי, על הבעיתיות שבו, אלא אני מצפה מהם להגיע לרמת ידע היסטורי מינימלי. כך אני גם לא אפיל על תלמיד תואר ראשון בשנתו הראשונה את התיאוריות הפוסט מודרניות. רמזים, טיפים, כיווני מחשבה-כן. אבל קודם ללמוד את היסודות. מה גם שאישית, אני מאמינה שהיסודות הללו הם הכרחיים והם כלי עבודה בסיסי של היסטוריון. גם אם ארצה לכתוב היסטוריה הודית מתוך הגישה המקומית ולא האירופאית עלי ללמוד לעבוד עם מסמכי הארכיון (כולל הבעיתיות שבזה), עלי ללמוד לבסס את טענותי ועלי ללמוד להכניס את המחקר הקטן הפרטי שלי לתוך מסגרת רחבה יותר. ושוב-אנחנו דנות בדיסציפלינת ההיסטוריה ולא בחקר התרבות-אלו שתי דיסציפלינות שונות אם כי יש ביניהן כמובן חפיפה מסוימת.

 

[NorthernStar]

לא יודעת מה זה "פוסט מודרני"

זאת מין מגירה כזאת שכל מיני אנשים שלא ממש מסוגלים להתמודד עם מגוון רחב מאוד של תיאוריות אוהבים לזרוק אותם אליה, בדיוק כמו גרביים שאיבדו את הזוג שלהם. אם את מלמדת את ה"היסטוריה המונומנטלית" הפוזיטיביסטית כ"נורמה" ורק מאוחר יותר מציגה את הרוויזיות השונות בתור "קוריוזים" או minor corretives את למעשה כולאת את הסטודנטיות המסכנות בדיוק בתוך מערכת יחסי הכוח ההרככיים שעליה דיברתי בשרשור, בתוך דיסציפלינה שנועדה לשעתק יחסי כוח כאלה ושנועדה לשמר הגמוניה קיימת. וכמו שאמרתי במקום אחר בשרשור, החלוקה הזאת לדיסציפלינות מתוחמות היא בדיוק חלק מהפרקטיקה הזאת של הפעלת כוח שעליה אני מדברת, אותה פרקטיקה שתוחמת בין היסטוריה \ מיתוס, למשל. אפילו בתוך האקדמיה עצמה, כחלק מאסטרגיה אחרת של שליטה (בלי להיכנס לזה יותר מדי) התחילו to blur את הגבולות בין הדיסציפלינות.

 

[ayulli]

הנה תשובה שנראית לי לעניין -

"כשהייתי מורה צעיר בקורנל, ניהלתי פעם ויכוח בסוגיית החינוך עם פרופסור לפסיכולוגיה. הוא טען שתפקידו הוא לחסל את דעותיהם הקדומות של תלמידיו. הוא הכריע אותן, כמו במשחק הכדורת. תהיתי מה הוא הציע להם תחת אותן דעות קדומות. לא נראה כי היה לו מושג כלשהו מה עשוי להיות הקוטב הנגדי לדעה קדומה. הוא הזכיר לי את אותו ילד קטן שבישר לי ברצינות, בהיותי בן ארבע, שסנטה קלאוס אינו קיים; הוא רצה שאטבול באורה הבוהק של האמת. כלום ידע אותו פרופסור את משמעותן של אותן דעות קדומות לתלמידיו, ומה עלולה היתה להיות ההשפעה של שלילתן מהם? האם האמין שיש אמיתות שיוכלו להנחות את חייהם, כפי שהנחו אותם דעותיהם הקדומות? האם הקדיש מחשבה לדרך שבה יקנה לתלמידיו את אהבת האמת, הנחוצה לחיפושן של אמונות שאין בהן דעות קדומות, או שמא רצה להפוך אותם לאנשים סבילים, נטולי תקווה, אדישים ונכנעים לסמכות כגון זו שלו, או של הגות זמננו במיטבה? מסגיר סודו של סנטה קלאוס רק התייהר בפני בהוכיחו לי את עליונותו. הוא לא יצר את סנטה קלאוס, שהיה חייב להיות קיים כדי שאפשר יהיה להכחיש את קיומו. חשבו נא על כל מה שאנו לומדים על העולם מהאמונה שמאמינים בני אדם בסנטה קלאוסים, ועל כל מה שאנו לומדים על אודות הנפש מאלה המאמינים בהם. בניגוד לכך, כריתה שיטתית בלבד מתוך הנפש של הדמיון המקרין אלים וגיבורים על קיר המערה איננה מקדמת את ידיעתה של הנפש; היא רק כורתת ממנה חלק, מטילה מום בכשריה”. (אלן בלום, "דלדולה של הרוח באמריקה", עמ' 43-44).

 

[מאי261]

גם אני קראתי, ואני בכלל לא היסטוריונית

אבל עשיתי כמה גרדואט קורסים בהיסטוריה והיסטוריוגרפיה של המזרח התיכון המודרני ב-UCLA (כוכב, מניחה שאת מכירה כמה מהחבר'ה שם?) ומדובר בביליוגרפיה בסיסית לשנים א' וב', ספרים מוכרים ויסודיים. (מה שלא אומר שהם לא טובים או חשובים, להיפך - פשוט שהייתי מקווה שיש עוד מקורות מעניינים לקרוא חוץ ממה שמופיע בסילבוסים כגון אלה...) ועתה אני פורשת מהדיון הזה, כי אני לא סובלת ניים-דרופינג...

 

[NorthernStar]

מכירה, אבל לא אישית

אני לא עותומניסטית, אז קראתי קצת גבי פיטרברג כמובן (גם באתי לשמוע כשהיה כאן בשנה שעברה) וכמובן כמו כל אחת אחרת קראתי את ניקי קדי ואת ג'יימס גלוין. אגב, קרלו גינצבורג עדיין מלמד או שפרש? באחד השיעורים האחרונים היה לי מה לומר על הגמוניה באקדמיה וטקסטים שהופכים להיות הגמוניים למרות שהם טוענים להיות קאונטר-הגמוניים. נדמה לי שדי חיזקת בדיוק את הנקודה שלי בעניין הזה בדיוק, איך שטקסטים כמו Provincializing Europe או Habitations of Modernity (לא סגורה לגבי Against History Against State, או לפחות לא באותה מידה) הופכים להיות פריטי חובה בסילבוסים של לפחות Grad courses ומה זה אומר (אבל אולי אני לא אכנס לזה כאן, אלא אם מישהי תבקש, אבל זה בהחלט קשור לאקדמיה כמבנה של כוח).

 

[dhome]

עזרה

אני מתנצלת מראש אבל לאחר שקראתי את מה שכתבת חשבתי שאני חייבת לבקש את עזרתך אני סטודנטית שמסיימת את התואר כותבת עבודה סימינריונית על הפלגלנטים כתבתי כבר חצי אני זקוקה למנחה שיעבור על העבודה עד כה ויבדוק וינחה אותי להמשך במידה ואת אינך יכולה אשמח באם תפני למי שכן בתודה מראש הדס [email protected]