אין דבר שהמדינה מונעת מדתי, לעומת זאת החילוני
אני לא כל כך רוצה להיתווכח
אבל אני חושב שבדברים שלך אתה רק מסתכל על הצד שלך כנפגע.
אבל אם נסתכל בתמונה הכוללת וננתח את המצב ,נראה שדווקא המצב של החילוני בסטטוס קוו טוב מזה של הדתי.
אם נניח שכל העיקרון של הסטטוס קוו הוא שהדתי רוצה שתהיה מדינה דתית ואילו החילוני רוצה שתהיה מדינה חילונית, הרי שהמצב משחק באופן מחוץ לטובת החילוני.
שבת:
אמנם אין תחבורה ציבורית בשבת אבל יש מליון דברים אחרים שפועלים בשבת ,וזו רשימה חלקית:
אתרי טבע, מוזיאונים, מרכזי קניות ,פארקי שעשועים, בתי קולנוע, הצגות ומופעים ,כדורגל, מסעדות ואפילו טיסות.
אפשר לומר שבגדול החילונים נצחו כבר ממזמן ויש רק שני דברים שהם הם לא ניצחו את הדתיים וזה נישואין ותח"צ בשבתות.
אז אני חושב שבמשקפיים "חילוניות" המצב לא כ"כ גרוע לחילונים ואפילו די טוב. מי שאמורים לכאורה להתבכיין אלו הדתיים.
אין דבר שהמדינה מונעת מדתי, לעומת זאת החילוני
מחוייב ללכת דרך ערוצים דתיים או לבצע דברים דתיים (כמו לא לנסוע בשבת) מאונס.
אם נקודת המוצא שלך היא דתית-לאומית ולא חרדית הרי שאין דבר שדתי-לאומי שפוי ירצה לעשות במסגרת אמונתו שהמדינה מנסה להגביל או לא לאפשר. באשר לחרדים - יש להביא אותם למצב של הדתיים-לאומיים מבחינת השתתפות בחיי המדינה בזרמים משלהם אם צריך. לגבי הרבנות - אם יוציאו אותה מידיים אנטי-ציוניות אני מאד בעד שהיא תהיה ברירה שניתן לבחור בה.
אני מאמין בחופש דת, כפי שהגבתי לך (באנגלית מהפלאפון, הייתי ליד הבריכה) אינני רואה באופן חיים מסורתי "שטויות מספר אגדות" אלא צורת חיים מסורתית שהיתה קיימת במשך דורות ויש לאפשר למי שמאמינים בה לקיים אותה. הסוציאליסטים של מפא"י לא רק שמכרו את זכויות החילונים תמורת הסכם הסטטוס קוו, הם גם "גזזו פאות" והכריחו אנשים לעברת שמות משפחה אם רצו לעבוד במשרדי הממשלה בשם אותו אתוס קולקטיבי המנוגד לזכויות הפרט. אבל - אינני מחוייב לדת כפי שאינך מחוייב לטבעונות / דיאטה / ספורט - אלו הן בחירות אישיות.
אבל - מול מצב בו לי אין דבר נגדך אם תקיים את אורח חייך, ואין אף חוק או בדל חוק שמונע מיהודי אורתודוקסי ציוני לחיות את חייו לפי אמונתו, אתה תומך במצב בו המדינה מונעת ממני בפועל לקיים את אורח חיי ע"י מניעת שירותים חיוניים ממני.
מבחינת חיי היום-יום החילוני חופשי 6 ימים בשבוע, חופשי כל עוד הוא לא רוצה להתמסד, אך פעם בשבוע ובצמתים מרכזיות בחייו הצד הדתי מכריח אותו לבחור בין שתי ברירות: שירות ציבורי לפי הדת, או אופציה פרטית / זרה לעקיפת חוקיה - שנקנית בכסף.
כליברל אינני רוצה מדינה חילונית או דתית, אלא מדינה שבה כל אדם חופשי לחיות את חייו לפי ראותו, כל עוד הוא לא פוגע פיזית באחרים או בזכויותיהם. כמי שגדל על הקו ירושלים-לונדון אני מודע היטב שיהודים אורתודוקסיים מסוגלים לחיות בשיוויון זכויות אזרחי וללא צורך בכפיית דתם על אחרים - בתוך הקהילה היהודית או מחוצה לה, ושהשקר לפיו מעשה חופשי של אדם אחר איכשהו "פוגע" בכם פשוט אינו נכון כי עובדה שקהילות יהודיות בחו"ל שגילן קודם לגיל המדינה או הציונות מסוגלות לחיות בשלום עם כל הדברים שאתם טוענים שלא תוכלו לחיות איתם בארץ מבלי שחופש הדת והפולחן שלהן יפגע כהוא זה. דרך החשיבה הליברלית היא שכל ציבור צריך שיוכל לחיות כראוי בעיניו בין אם יהיה מיעוט (כמו הדתיים כיום) או רוב, מבלי שיקשה על ציבורים אחרים לחיות כפי שהם רוצים.
מבחינתי הדברים הדתיים שתמיד יהיו במדינת ישראל הם: חגי ישראל בלוח השנה, התאריך העברי לצד הלועזי, יום כיפור כיום היחיד בשנה עליו אפשר לוותר כ"רק יום אחד", הרבנות - למי שבוחר בשירותיה - כל עוד המשתתפים בה אוכלים את ההכשר שלה ומאמינים במדינה אותה היא משרתת, מערכת כשרות אובייקטיבית (אם המזון בושל לפי כללי הכשרות, ללא שיקולים זרים) כי מרבית הציבור הישראלי רוצה לאכול אוכל כשר - לצד מערכת פיקוח הגיינה של משרד הבריאות שאין לו הקשרים דתיים, חוק השבות שחוקים דומים לו קיימים גם במדינות אירופאיות כמו פינלנד וגרמניה. מדינת ישראל צריכה להיות כשם סיפרו של הרצל - מדינת היהודים, כולם, חילונים, מסורתיים ודתיים, עם כבוד ושיוויון זכויות למיעוטים הלא יהודיים שבה. היא לא אמורה להיות מדינתו של מיעוט דתי שהוא מיעוט בחברה הישראלית מול החילונים והמסורתיים, מיעוט ביהדות העולם לעומת הזרמים הלא-אורתודוקסיים, או גרוע מכך - מדינה בה מיעוט אנטי ציוני המתנגד לעצם קיומה מכתיב נגזרות מאורח חייו לרוב הציוני.
