עדיין, לא כולן צריכות לסבול
חשוב לדבר על הבעיות בקבלת הורמונים, ואם יש צורך גם להזכיר את הדרכים החלופיות. סך-הכל היום כשנוטלים הורמונים באופן לא חוקי, אפשר בקלות רבה יותר להשיג את המרשם החוקי והמעקב הרפואי. הקלת ראש בחשיבות של מתן נוגדי-הורמונים במינון נמוך עבור נערות טרנסקסואליות, היא בעוכרינו. אם הנושא לא יתקבל כמספיק חשוב, לא נוכל להקל על סבלן של טרנסקסואליות בגיל ההתבגרות הקשה. בנוסף, המצב הנוכחי, שבו מטפלת כמו ד"ר אילנה ברגר יכולה לדחות את מתן ההפניה לאנדוקרינולוג ככל שתחפץ (יש לה רק מינימום של 10 פגישות, אבל לא מקסימום!), הוא מצב בעייתי. זה לא שהיא אומרת - את לא ראויה לטיפול הורמונלי, לא משנה כמה תבואי. היא מציגה את הדברים כך, שאם יימשך הטיפול, כשהיא תרגיש שאת "מוכנה", תקבלי את ההפניה. אילנה בעצמה אינה מעוניינת להיות "השומר על הסף", היא רק רוצה לעסוק בטיפול נפשי. אבל היא סבורה, שבכך שהיא אינה מעוניינת בתפקיד הזה, היא גם לא ממלאת אותו. אז יש בתי מרקחת שמספקים הורמונים ללא מרשם, ויש אינטרנט שמספק את ההורמונים למי שיש כרטיס אשראי בינלאומי, ויש את נורה גרינברג, שעוזרת להרבה בחורות בנושא, ולפעמים גם אפשר למצוא חריצים במערכת הבריאות האטומה, ולהגיע לטיפול מסודר אצל אנדוקרינולוג. עד שלא תתקבל העמדה, שמי שמעוניינת בטיפול הורמונלי - גם זכאית לו, ימשיכו להיות הדרכים האלה רלוונטיות עבור הרבה טרנסקסואליות.