שאר העולם - יום חמישי

[מזמר הצודקים2]

האצן אמריקאי מיצ'ל רץ עם רגל שבורה

והוביל יחד עם חבריו את האמריקאים לגמר השליחים 4*400, אפרופו הוכחת מחויבות אבסולוטית למשימה, בניגוד לתופעות הפוכות של "שתו לי", "אכלו לי" -המוכרות פה ושם..


http://www.london2012.com/news/articles/mitchell-ran-broken-leg.html

 

[pcper]

לצערי לא ראיתי את זה, אבל כל הכבוד לו!

 

[מזמר הצודקים2]

הוא דוגמה לאופן שבו רוב הספורטאים בצמרת

של הצמרת העולמית, רואים את המשימה שלהם באולימפיאדה - גם אם בהחלט לא כולם כמובן ירוצו עם רגל שבורה (הוא לקח כאן סיכון מחושב .- זה לקוח בפראפרזה, גם אם בהקטנה, מתוך המשפט שגם מוכר מתוך המורשת הקרבית של יחידות לוחמות- "למות או לכבוש את ההר", כלומר כדי לגרד את האולימפוס במיוחד באולימפיאדה, מקצוען אמיתי צריך אם צריך "גם לירוק דם".


בפעם הבאה, שנשמע ביקורת על זה שלמשל יעל ארד אומרת שג'ודאי כלוחם צריך להלחם גם שהוא חטף מכה חזקה מאו , בנוסח של משהו כמו "אבל ל X נקעה את הציפורן של האצבע לפני חודשיים וזה וזה וזה בכלל כאבה לה הברך וזה וזה.".. נבין שזה ביקורת שמגיעה מתוך עולם של ביצה בינוניות. כדי להיות באמת בטופ צריך להיות הרבה יותר מחוספס גם ביכולת לסבול כאבים וגם להיות עם "אינסטינקט קילר" מצד שני.

 

[uma cuica]

טוב ספידי גונזלס עשה דאבל-דאבל היסטורי

 

[uma cuica]

יושב לי על הלב

הקמעה של לונדון ממש מכוער

 

[טראח קטן]

נכון

אני לא רוצה להגיד מה הוא מזכיר לי

 

[מזמר הצודקים2]

אני חושב שזה די ברור...

עוד פראפרזה שבפה האנגלית על ה"ביג בן"

 

[uma cuica]

כמו יתוש כסוף וציקלופ ?

 

[pcper]

בולט הזה הוא פשוט -

ובכלל, כל הכבוד לג'מייקנים - שלושת המדליות שלהם...

 

[מזמר הצודקים2]

האלוף מייקל ג'ונסון- על הקשר בין גן "העבד"

לבין השליטה המוחלטת של אצנים צפון אמריקאים וקריביים בריצות הקצרות.



http://www.mako.co.il/Sports-olimpics2012/Article-80639d224735831017.htm

 

[trilliane]

המשיך לרוץ עם רגל שבורה (נשברה תוך כדי ריצה)

וכל הכבוד לו שהיה מסוגל להמשיך לרוץ כי לא כולם מסוגלים (ולא רק בגלל כאב) אם כי צריך להיות מאוד זהיר בדברים האלה כי אפשר גם לגרום לנזק בלתי הפיך (ולפעמים לא רק כזה שגומר את הקריירה אלא גם פוגע בחיים היום-יומיים).

 

[מזמר הצודקים2]

כפי שציינה יעל ארד לוחמי ג'ודו

שנמצאים בטופ של הטופ העולמי, במקרים רבים לא יכנעו גם אם הם מרגישים שנשברה להם היד במהלך הקרב.

וזה תקף כמובן גם ל"מלכת הספורט" אתלטיקה.

זה ההבדל בין שתי קבוצות.
מי שבא לתחרות החשובה בעולם לבציטוט של הקלשיאה "השתתף ולעשות את המקסימום " , לבין מקצעונים הגדולים באמת, אלה שמוכנים לקחת סיכונים מחושבים גם על הבריאות שלהם(גם כזו שתפריע להם ביום יום), כדי לבצע את המשימה שהיא תכלית הקריירה שלהם.

בסופו של דבר הראשונים גם אם מדי פעם גם יקחו מדליות, יפסידו ל"קילרים" הלוחמים שחיים - כמובן בתוך החוק..(בלי עזרים מלאכותיים) על "למות או לכבוש את ההר".

 

[trilliane]

אני לא יכולה לשפוט לא את אלה ולא את אלה

אני מבינה את שניהם, ואני ממש לא חושבת שיש פחיתות כבוד באדם שמכבד את הגוף שלו ולא מנסה להיות סופרמן. להקשיב לגוף זה חשוב ובריאות היא נכס יקר, יקר לא פחות ממדליה. אני מבינה מי שהמדליה חשובה לו יותר, אבל גם מי שלא מסוגל, בעיניי זה לא הופך אותו לספורטאי פחות טוב וראוי.

 

[מזמר הצודקים2]

לי קורזיץ למרות שלא זכתה במדליה

היא מהסוג הלוחם, מקצוענית אמיתית שלוקחת סיכון מחושב עם גבה השבור. כך גם היתה יעל ארד למשל.

כלומר, הכוונה היא לא בהכרח שאם אתה כך בהכרח תזכה במדליה, אבל זה בדיוק החומר ממנו עשויים האלופים הגדולים של הספורט.
כך היה למשל מוחמד עלי, כך מייקל גורדן שקרע את עצמו ב-יותר מ 100 משחקים לעונה..

אפשר לכבד כל אדם, גם את מי שיושב בבית ומסתכל על הטלוויזיה, כמו גם אנשים שבאים "להשתתף בשביל החוויה ולעשות מה שאפשר ואח"כ לחזור עם קניות בדיוטי פרי"..
העניין הוא שבהנתן שמשאבים הם עניין מוגבל בכל מקום ומצב, אם מדינה צריכה לבחור במי להשקיע את ההשקעה המוגבלת של ספורט אולימפי, גם מבנה האישיות של הספורטאי, לבחינת רמת המחויביות שלו להצלחה.

 

[trilliane]

כל ספורטאי שהגיע לאולימפיאדה הוא מהסוג הלוחם

זה ממש לא קל להשיג את הקריטריון. ממש ממש לא קל. עבר עליהם הרבה והם קורעים את עצמם. כאמור, כשאדם מרגיש שמשהו בגוף אצלו נשבר אני לא יכולה לבוא אליו בטענות שהוא לא המשיך וחיכה שהוא יישבר לגמרי. אם הוא מרגיש שהוא הגיע למצב שהוא לא יכול (והאמן לי שהוא עבד קשה יום יום ורוצה את זה יותר מכל אחד אחר) אז אין לאחרים שום זכות לבקר אותו בעיניי. אין כאן שום קשר למי שיושב בבית, זו השווא דמגוגית ולא רלוונטית.

 

[מזמר הצודקים2]

יש הבדל עם כל הכבוד בין להשיג את רף המינימום

כדי להכנס בשערי האולימפיאדה ולהיות אחד מ ה 10,000 הספורטאים שלוקחים בה חלק (שגם לזה יש מקום) , לבין הכניסה ל"יחידה המובחרת" של הגדולים באמת.
ההבדל בין "טוב מאוד" ל"ממצוין".

אז זה לא אומר שאני מציע לאמץ את הקיצוניות של עמיר פלג בכתבה היום "רק 9 מבין חברי משלחת היו ראויים להיות בה". -כלומר רק את בעלי הפוטנציאל המיידי למדליה.
אבל כשצריך לברור במי ומה להשקיע את התקציב המוגבל למשלחות הבאות, צריך לתת משקל משמעותי גם לגורם של מבנה האישיות ומידת המחויביות של הנציג הישראלי, להשגת היעד.

 

[trilliane]

ומי שמגיע לאולימפיאדה לא רוצה מדליה? די, נו.

 

[מזמר הצודקים2]

גם את ואני רוצים מדליה

השאלה מה אתה מוכן להקריב לשם כך.
ולהשיג את המינימום זה לא נקרא עדיין שאתה מחויב לטופ.

בפראפרזה זה שעושה שירות לאומי כ"פקיד במרפאת שיניים" והן מי שעושה שירות ביחידה מובחרת -אפשר לכבד על עצם תרומתם..
אבל האחרון צריך לומר את האמת מחויב למשימות הרבה יותר קשות ותובעניות מהראשון כולל סיכון מחחושב של בריאות אישית, גם אם שניהם רוצים להצליח בתפקידם ולעשות את המקסימום..

יעל ארד, קורזיץ ואחוז מכריע וגדול מהטופ העולמי - מוכנים לסבול גם כאב פיסי לא פשוט, וגם לקחת סיכונים מחושבים כדי להשיג את זה.

יש כאלה שלא.
אז יכול להיות שאלה שלא הם אנשים נפלאים וטובים ביום יום, אבל בתקציב מוגבל(והוא תמיד מוגבל גם אם יהיה כפול 10 מאשר היום) מרכיב המחויבות למשימה צריך להיות אחד המרכיבים החשובים בהכרעה במי להשקיע יותר ובמי להשקיע כמי שבא לעשות משהו.

 

[trilliane]

כל ספורטאי שמגיע לשם חי עם הכאב מקרוב יום יום

ולכן אם הוא פורש ומוותר על החלום שעבורו קרע את עצמו כל השנים זה לא סתם ולטעון שהוא "לא רוצה מספיק" זה פשוט מעליב.

 

[מזמר הצודקים2]

א. רובם של משתתפי האולימפיאדה

אינם בעלי סיכוי ריאלי למדליה מראש. בלי קשר לישראל.

זו עובדה מוכחת שנובעת מהסטטיסטיקה של כמות המדליות לעומת מספר המשתתפים.

ב. לעומת רוב אלה שהם בעלי סיכוי מובהק מאוד לזכות במדליה ובדגש אפילו על זהב-כלומר העשירון העליון של המשתתפים, מורכב באחוז גבוה מספורטאים בעלי מחויבות אקסטרא לסיבולת כאב, סיכון מחושב ועוד. אפילו מוכנים לסבול שבר ביד/ ברגל במהלך התחרות ולא להשבר באמצע.


ג. זה שהחיים קשים, עדיין לא אומר שצריך אוטומטית לתמוך בכל אחד בגלל ש"הוא רוצה" ואפילו לא בכל אחד ש"עובד קשה", אלא גם לבחון פרמטרים כמו סיכוי ריאלי, מחויבות, עמידה בלחצים ועוד.