MJ אז קראתי את הספר
רציתי לכתוב פה חפירה ענקית על דעתי על עורבני חקיין, אבל האמת היא שבכל החפירות הקודמות (שטרחתי לקרוא כמעט את כולן, כן!) אמרו פחות או יותר את מה שאני רציתי לומר. בעיקר שהספר הזה היה די גרוע, בלשון המעטה. מה שכן, היה לי דבר אחד להוסיף, בקשר לסוף של ע"ח- מהרגע שפרים מתה, יש ירידה חדה ברמת המתח של הספר, לפחות לפי מה שאני הרגשתי. נכון, קטניס הורגת את קוין וזה נורא נחמד ומפתיע (אחד הדברים היחידים שאהבתי בספר, האמת), אבל חוץ מזה, ואני אצטט פה את חברה שלי: "יש תחושה של בלבלבלדלדלבלבל"
וב"בלבלבלבדלבלבלבל" אני מתכוונת לתחושה עייפה, נגררת. פחות או יותר כמו שקטניס מרגישה. נמנמנות כזאת
וזה ממש הפריע לי בעיקר בגלל שמשחקי הרעב זאת סידרה שאני רגילה שהיא מפציצה עוד מהספר הראשון. כל הזמן שינויים בעלילה, וקולינס עם היד על הדופק. כשעשרים העמודים האחרונים של הספר מלאים בקטניס-מנסה-להרוג-את-עצמה-ומסתכלת-על-הצלקות-שלה-חצי-מהזמן, זה פשוט אכזבה. חוץ מזה, כמו שאמרתי, הפריעו לי ההתייחסות המטומטמת לגייל ואמא של קטניס (שדרך אגב, לאורך כל הסדרה אפילו לא יודעים את השם שלה!
), המוות של פיניק, האפילוג, ובערך כל מה שכתבו פה האחרים. אחת הסדרות שהיה לה פוטנציאל ענק אבל הסתיימה פשוט רע, וכל זה רק בגלל שלסוזן קולינס לא היה כוח
