עד מתי חפירות על עורבני חקיין?!

[N o R i K o]

אני אחסוך לך קריאה של אינספור הודעות

ואסביר לך למה כולנו כל כך שונאים את הסוף הזה. קודם כל אני אפתח בכך שאני אישית אהבתי את הספר. הבעיה היא שמהשניה שבה פרים מתה... ביי כל הגיון בספר. בתכלס זה התחיל בכל המיתות שציינת... נראה לך הגיוני שפיניק, האחד והיחיד, המיועד היחיד מהגמול שקטניס כל כך התחברה אליו ומצאה בו מעבר לחבר, ימות פשוט... ככה? כנ"ל לגבי בוגס. על פרים אני בכלל לא רוצה לדבר, המוות שלה היה מבזה, קטניס לא עיכלה אותו, לא ראתה את הגופה והסיקה מסקנות, לא הייתה בלוויה, בקבורה, לא התאבלה עם אמא שלה... במקום פריקת עצבים נוראית כמו שהייתה לה בסוף CF, כשהיא שרטה להיימיץ' את הפנים, היא פשוט הופכת למשותקת, יושבת בבית החולים ושותקת, לא מנסה להבין מה הלך שם, מה ההשלכות, מה קרה. קטניס הקיק-אס, הזאת שגם כשהיא הרגישה חסרת אונים תמיד קמה ועשתה, גם אם בצורה הכי מטופשת ואימפולסיבית (שוב, ראי ערך השריטות של היימיץ' והעובדה שהיא כמעט הרגה את פיטה במזרק), פשוט מתנוונת. אותי אישית זה הכעיס. עוד יותר הכעיס אותי שעד שהיא הולכת ורואה את סנואו, כשהוא מסית אותה נגד הצד שלה היא אשכרה נופלת בפח שלו במקום להרוג אותו, לפגוע בו, לעשות לו משהו. גם אם הוא צודק, מבחינתה הוא היה צריך להיות האשם. לגבי המוות של קוין אני לא מסכימה. קטניס מבינה במוות הזה שקוין אשמה לא פחות מסנואו, שהמטרה שלה לא הייתה להושיע את פאנם אלא נטו להפיל את הקפיטול. אני כן חושבת שקטניס הייתה צריכה להרוג את סנואו גם כן אבל המוות של קוין זה הדבר הטוב היחיד שהיא עושה בסוף הזה. הבחירה שלה לעשות משחקי רעב לילדי הקפיטול היא בעצם ההבנה שלה שקוין אשמה לא פחות מסנואו וברגע הזה היא מחליטה לרצוח אותה. ואמנם אנחנו לא יודעים חד משמעית שהמורדים באמת אשמים במוות הילדים ופרים אבל זה די ברור כי גייל וביטי מדברים על תכנון הפצצה הזאת מוקדם יותר בספר. ומכאן לנושא הבא שלנו- את באמת יכולת להיות שלווה בסוף הזה כשאנחנו לא יודעים כלום לא רק על גייל, אלא גם על אמא שלה, על ג'והאנה, על ביטי, על כל כך הרבה דמויות נוספות? על הפאקינג עתיד של פאנם?! אז יופי שפיילור הנשיאה עכשיו. מה זה אומר לי? קיבלתי ספר פוליטי ואני רוצה סוף פוליטי. למי אכפת שקטניס ופיטה מתמזמזים ב-12? לא רציתי את זה, רציתי לדעת מה הולך בפאנם. ועזבי את זה שהיא וגייל לא חברים בסוף... כל דבר שקטניס שאפה אליו בסוף לא קרה. קטניס נכנסת למשחקים מלכתחילה כדי להבטיח חיים שלווים לפרים, לאמא שלה ולגייל. השאיפה שלה במשחקים עצמם היא לצאת -כדי- לחזור לפרים, לאמא שלה ולגייל. ומה קורה בסוף? פרים מתה, אמא שלה תקועה במחוז 4, גייל תקוע במחוז 2 והיא תקועה עם מה שהקפיטול סידר לה במהלך המשחקים, פיטה. יאיי, איזה כיף. כמו שנתתי כאן הרבה פעמים את הדוגמה הזו, אני אתן אותה שוב- כשקטניס יוצאת מהמשחקים הראשונים, בתחילת CF, היא אומרת "אני צדה, פיטה אופה והיימיץ' שותה וככה אנחנו מנסים לחיות את החיים שלנו ולשכוח מהמשחקים למרות שזה לא עובד והכל חרא." בסוף MJ יש בדיוק את אותו משפט, רק בטענה שעכשיו היא בסדר עם זה. באמת קטניס, את בסדר עם זה?! לא נראה לי. אני לא מאמינה שקראתי שלושה ספרים בשביל שלדמות הראשית שלי יהיה חרא בסוף. אז כן, זה הרס לי שלושה ספרים וזה שבר אותי. סיימתי את הסדרה בשוק רחמים על קטניס. בקיצור - לא, הסוף הזה נורא מדי בכדי שאני לא אזדעזע קשות

 

[shoham95]

אוף, את צודקת

יש כאן דברים שלא חשבתי עליהם בכלל. ויש דברים שכן, ושבאמת עצבנו אותי. אבל כל זה לא משנה- אני לא אתן לסוף הזה להרוס לי את שאר הספר. מבחינתי, עדיין, הספר הזה כ"כ מעולה שזה כואב. וסוף שמנוגד לציפיות שלי ושקורים בו דברים שהייתי מעדיפה שלא יקרו, ושלא מסופר בו על דברים שהייתי רוצה שיסופר בו עליהם- לא יהרוס לי אותו. מה שאני מנסה להגיד זה שאולי פשוט עדיף להתעלם מהדברים הרעים בסוף. וזה כנראה מה שאני מנסה לעשות

בכל אופן- גם עכשיו, אני לא מזדעזעת קשות מהסוף. הוא אמנם מעצבן, אבל לא ברמה של זעזוע ממנו (מבחינתי).

 

[N o R i K o]

אני אגיד לך מה

הארי פוטר קראת? עשינו את ההשוואה הזו איפשהו באיזה דיון פה למעלה

אני שוב אחסוך לך קריאה, אבל... גם בה"פ היו מיתות מיותרות לחלוטין שנעשו בצורה מבזה ונעשו נטו בכדי לומר "הנה, הייתה מלחמה, יש הרוגים". וגם בה"פ האפילוג קיטשי להחריד ובמקום לספר לנו על מה המצב הפוליטי ומה עם כל אוכלי המוות פשוט מספרים לנו שוולדמורט מת ואיזה יופי. אבל בה"פ הארי מגיע לנקודה שהוא שאף אליה, עם האנשים שהוא שאף להגיע איתם אליה. קטניס מגיעה למחוז 12 וכאן הכל נגמר. מה שהיא רצתה ושאפה אליו כבר לא קיים. קיים רק העולם המכוער שהמשחקים יצרו עבורה. והיא תאלץ לחיות אותם יום אחר יום. כתבתי כאן הרבה פעמים שאני בסדר עם זה שפרים מתה ואני אפילו חושבת שהיא צריכה למות כי יש בכך 'קלוז'ר' מסוים, הרי קטניס נכנסה למשחקים כדי להציל אותה ממוות ובסוף היא בכל זאת מתה, ובכך אנחנו מבינים שהמטרה האמיתית של הכניסה של קטניס למשחקים היא להושיע את פאנם כולה. אבל עצם העובדה שקטניס עצמה לא הגיעה למסקנה הזו והיא נתנה למוות הזה להפוך אותה לסמרטוט רצפה פשוט מרתיחה. זה לא שקורים בסוף הזה דברים שלא רציתי שיקרו. זה שקורים בסוף הזה דברים לא הגיוניים, שלא הוגנים לא כלפיי הדמויות ובטח שלא כלפיי הקוראים. אם נהנית מהספר ומהסדרה- תבורכי. מן הסתם שאם אני כחולה כאן כנראה שגם אני נהניתי מהסדרה מאוד.

הסוף שלה פשוט כל כך שבר לי את הלב ואכזב אותי, שלא יכולתי להיות אדישה אליו. לא יכולתי לומר לעצמי "לא נורא, הספר הראשון כל כך מעולה וגם רוב השלישי סבבה!" (השני לא משהו.

). פשוט התבאסתי. אשכרה אמרתי לאנשים- "אני חוזרת בי, זה לא מדהים כמו שאמרתי.

" וכמו שאמרתי כאן כבר בעבר- אני לא פשרנית, ואני לא יכולה לומר "טוב נו, אז לא נורא...". זה או הכל או כלום, וקולינס לחלוטין עשתה חצי עבודה.

 

[shoham95]

דווקא אני התרשמתי שקטניס בסדר

לא לחלוטין, כי אי אפשר להיות בסדר לחלוטין אחרי שמשתתפים (ועוד פעמיים) במשחקי הרעב, ואחרי כל הקרבות שהיא עברה. אבל יחסית למה שהיא עברה- היא בסדר. נכון, אמנם לא מספרים לנו מה קרה בסוף עם אמא שלה ועם גייל, ופרים מתה, אבל לפחות מבחינות מסוימות היא בסדר- זה לא שלגמרי רע לה. היא התרוממה והתחתנה וילדה ילדים... זה די מדהים בשביל מישהי שעברה את מה שהיא עברה, לא? ובכל זאת, לגבי הדברים שמעצבנים אותי בסוף- אני לא רוצה לתת להם להרוס לי את הספר. ולגבי קולינס- לדעתי היא גאונה ואני לא רואה את זה כחצי עבודה. סתם כפשלה בסוף. וחוץ מהקטע הזה- הטרילוגיה הזו קרובה מאוד ללהיות מושלמת

 

[Mrs Wing]

אז, עורבני חקיין..

MJ

חפירה בדרך! אהבתי את הספר השלישי. הוא ריתק אותי יותר מהספר השני, פחות מהראשון כמובן. הוא הפתיע אותי יותר מהספר השני, פחות מהראשון כמובן. הוא ספר אחרון מצוין לסדרה מצוינת. הוא היה פוליטי במידה הנכונה, מרגש במידה הנכונה, רומנטי, מפעים, מותח. קולינס לא אכזבה אותי בשיט. דבר הניע דבר, קטניס הייתה קטניס. מההתחלה של הביקור ב-12 ועד שפרים מתה- הספר היה פשוט פנומנאלי*. *עם הסתייגויות: ויתורים לקטניס לגבי החלטות קשות מידי- (בהמשך הביקורת). פיטה יוצא מדעתו כי משהו היה פשוט חייב לקרות עם הכלבלב הבלונדיני הזה או שאנחנו נרדמים- עם כל האהבה שיש לי לבחור הזה, ויש, אי אפשר שלא לתהות מה עובר לו במוח בשני הספרים הראשונים. אני אישית רואה זאת כסיעור מוחין- שמש שבמרכזה קטניס וממנה יוצאות קרניים של "שלמות" "אומץ" "הקרבה" "יופי" "שמלה אדומה ושתי צמות, ילדה קטנה יחידה ותמה... בקיצור, נדמה לפעמים שכל מה שמעניין את פיטה הוא האהבה האבסולוטית שלו אליה. וזה, איך לומר, קצת שטחי. אפילו את רומיאו אי אפשר היה לפתח ליותר מידי מקומות ובסוף הוא עלה לשייקספיר על העצבים וההוא הרג אותו בלי לחשוב יותר מידי. אז מה עושים כדי לעגל לפיטה את הצורה (מצחיק, כי פיתה היא המאכל אולי הכי עגול שיש..)? מסובבים אותו מספיק כדי שהאבסולוטיות תעשה אחורה פנה לכפר השנאה. שאפו. לא ראיתי את זה בא. אבל זהו שכן ראיתי את זה בא, כי היינו חייבים לקבל צד אחר באישיות שלו, וקיבלנו בדיוק את הצד ההפוך. עכשיו לך תשבור את הראש ותתאהב בה מחדש, והפעם אנו הקוראים באמת נהיה עדים לתהליך הזה. עד עכשיו היה עלינו פשוט לקבל את זה כאקסיומה- פיטה כאן כדי לאהוב את קטניס עד שזה כואב. אנו מקבלים כעת פיטה בלי הניואנסים שגרמו לנו להתאהב בו. הוא עוקצני, הוא מפקפק בכל דבר, הוא מחבר את החלקים של עצמו מחדש כדי לנסות לחזור להיות הוא. אני אוהבת לקרוא על זה, אבל שוב, אם הסופרת צריכה לעשות "ריסטרט" לדמות כדי שנלמד להכיר צדדים אחרים בה, אולי מההתחלה היא לא הייתה כתובה כמו שצריך. רק אומרת. ועוד נקודה קטנה שיצא לי לחשוב עליה לא מזמן- נגיד וגייל היה נחטף לקפיטול והם היו מתחילים לשנות לו את הזיכרונות כדי שיהפוך כולו ל"שליחות קטלנית" נגד קטניס, הוא היה מתחיל לראות שמישהו מתעסק לו במחשבות כלפיה והיה פשוט מתאבד. הוא היה מוצא דרך. הוא היה מעדיף למות כאן ועכשיו אם יש סיכוי שהם מעוותים לו את המוח. אני מרגישה שמערכת היחסים האיתנה, המבוססת על שנים של אמון מלא וחברות אמת, שיש לקטניס עם גייל הייתה מביאה אותו לנהוג כך. בניגוד לפיטה, שאמנם מאוהב בה אבל מערכת היחסים ביניהם אף פעם לא הייתה יציבה/כנה/קיימת. אבל זו רק נקודה למחשבה. שתי מילים וחצי על המוות של פיניק- ואז זה נגמר. קטניס רואה את עצמה בתוך הראש של מה-שמו, ואז זה נגמר. היא פונה לעיסוקים אחרים, כנראה יותר דחופים כרגע מלהתאבל על החבר שלה שנקרע לגזרים. מה עם רגשות אשם על אשתו שהתאלמנה? מה עם התמוטטות עצבים קטנה שאנחנו כבר רגילים לראות אחרי כל דבר קטן שקורה לקטניס? לפיניק מגיע יותר. קולינס לא נתנה לאבל של קטניס במה, וזה נתן תחושה שפיניק הוא עוד אחד מיני רבים שמתים בספר. וזה קורה גם במוות של בוגס. ובערך בכל מוות שקטניס לא הוזה כאילו היא על קוקאין אחריו. עד כאן ההסתייגויות. ואז הזקנה מתפצלת לשתיים. פרק 24 נגמר ואנחנו (אני לפחות) רוצים לעשות שני דברים: 1. למות 2. מהר מהר להמשיך לקרוא כי וואו וואו וואו אין מצב שזה קרה. אבל בקטע טוב! סצנת המוות של פרים הייתה גאונות קולינסית צרופה שמוגשת קר לפרצוף ההמום שלנו. מה שבא אחריה לא שווה התייחסות, אבל אני אתייחס. מה לעשות שזו ביקורת על ה"ספר השלישי" לא ביקורת על "24 הפרקים הראשונים של הספר השלישי". קטניס נכנסת למעין הזיית עורבני חקיין גדולה, שנועדה לשכנע אותנו שעכשיו, זהו. הרגו לה את האחות ומכאן לאברבנאל. שם, רופא הקוקואים מאשר שהכול בסדר והחיים ממשיכים הלאה. רגע, מה? מגיע לנו יותר מזה. מגיע לנו התייחסות לעיקר- המוות הנורא של פרים. במקום זה נראה שקטניס הולכת סחור וסחור סביב הנושא העיקרי, נוגעת לא נוגעת בו. וזהו. אני מרגישה שקטניס של הספר הראשון הייתה מתנפלת על סנואו בהזדמנות הראשונה- המפגש שלהם בחדר הורדים. במקום זה היא נותנת לו לדבר, להסביר את עצמו. נמשיך. קטניס הורגת את קוין. בסדר, את זה עוד הצלחתי להבין. אחרי זה מגיע עוד קטע קולינסי מאוד לדעתי- המוות של סנואו. לערום מגדל של דרכים וסיבות לחנוק ממנו את החיים כך שיעדיף למות ולא להמשיך לסבול, ואז פשוט לתת לכמה זוגות רגליים לדרוך עליו ובדרך להרוג אותו בלי כוונה. זה מקסים באירוניות שלו. אבל אחרי זה, מגיע קצת שמזכיר את ההזיה אחרי המוות של פרים. קטניס לא מסוגלת להתמודד עם המציאות אז היא מנסה לברוח ממנה? להתאבד? לא הצלחתי למצוא נקודות דמיון לקטניס שאנו מכירים להיאחז בהן, קולינס גם לא טרחה להסביר לנו למה היא עושה את מה שהיא עושה, היא פשוט נתנה לה לצאת מדעתה ולהתחיל לשיר. ברצינות? מה לעזאזל קורה כאן? למה? איך? לא מספיק לסובב את פיטה עכשיו גם קטניס (בצורה מאוד לא קטניסית) הולכת לנו לאיבוד? מקובל עלי שתחת הנסיבות קטניס משתנה ומתפתחת בספר השלישי, אבל אני לא מצליחה לעקוב אחר התהליך שהיא עברה שהביא אותה להתנהג איך שהיא מתנהגת. קולינס בוחרת להתעלל בדמות הראשית שלה, מקובל, אבל מכאן ועד לקטניס שרה ומנסה להתאבד?! אני מרגישה שאחרי כל מה שעברנו ביחד עם הנערה הזו, איך שכולנו הכנסנו אותה לנפשנו והיינו איתה ברגעים הקשים, מגיע לנו יותר. אני לא אומרת שהיא לא מתנהגת כמו עצמה לאורך כל הספר, עד המוות של פרים היא קטניסית גאה עם משפטים כמו ""ברור. והמיועדים היו חשובים למשחקים. עד שהפסיקו להיות," אני אומרת. "ואז לא הייתה בעיה להיפטר מאיתנו - נכון, פלוטארך?"", אבל הניצוץ הזה, שהופך אותה להיות הנערה העולה באש שכולנו אוהבים, הוא לדעתי נעלם לקראת הסוף. מחזירים את קטניס למחוז 12. באותו זמן קולינס עושה לנו תרגיל מאוד לא נחמד ומאוד לא מקובל עלי- היא מרחיקה את גייל מקטניס. למה? כדי לגרום לה להבין שפיטה הוא האחד בשבילה? נראה שהיא חשבה כך: ~ טוב, צריך לגרום לה לבחור במישהו, המ, "רחוק מן העין רחוק מן הלב"? אהא! נשלח את גייל למחוז רחוק, ואז נשתמש באיזה קשקוש עם אש וחרציות כדי לתרץ את הבחירה שלה באיש הלחם. גאוני. ~ אז זהו, ששוב מגיע לנו יותר מזה. אני בעד פיטה, אבל לא מחוסר ברירה. - עוד החלטה שקטניס אל ממש צריכה להתמודד איתה פנים מול פנים. והתופעה הזו חוזרת על עצמה לאורך שלושת ספרים. לא צריך לוותר לה. תנו לנו לראות איך קטניס מתנהגת תחת לחץ. תחת מצבים שאף אחת מהבחירות לא תוביל למצב טוב יותר, אבל אחת מהן, הקשה יותר, הכרחית. המצפון של דמות ראשית פשוט לא יכול להישאר נקי. קונפליקט הוא חיוני לסיפור. בלעדיו הוא לא שלם. להיות העורבני החקיין או לא להיות זה לא באמת קונפליקט. תנו לקטניס ללכלך את הידיים.

 

[Mrs Wing]

המשך

MJ

וכעת, לאפילוג. אולי זה לא הכי פייר שאכתוב מה דעתי עליו. כי מאוד קל לגרום לי לשנוא אפילוגים. בעצם, אני באה לאפילוג בגישה שהוא הולך להיות גרוע ולהשאיר אותי עם טעם רע מהספר. אתן דוגמא- הארי פוטר. בשביל מה היינו צריכים את זה? כל המוסיף גורע כשהסיפור נגמר. סתם להאכיל אותנו בכפית של סוכר שהכול בסדר וורוד עוד 19 שנים. שישה עמודים של פרטים טכניים. מעטים המקרים שהאפילוג הצליח להמשיך את ההצלחה של הסיפור ולהוסיף מידע שבאמת היינו זקוקים לו. אתן דוגמאות- סופו של מיסטר Y, מצרפי המקרים. לא אהבתי את האפילוג של משחקי הרעב. לא יצאתי ממנו עם איזושהי תובנה על הספר. זה נראה שלקולינס עלה בשלב מסוים של כתיבת הספר המשפט "אבל יש משחקים גרועים בהרבה." ואין, היא הייתה חייבת להכניס את פיסת הגאונות הזו לאיפשהו. אז היא בנתה עליה אפילוג. אמנם אפשר להבין שהילדים הקטנים והטהורים המתרוצצים באחו הם אנלוגיה מזורגגת לחזרה לחיים. אני פשוט לא מצליחה לראות את זה. אבל שוב, אולי זה כי מההתחלה באתי עם הרגשה חרא מהסוף המוזר, ועם גישה שאפילוג = מוות. את הספר הזה, בניגוד לאחרים, קראתי קודם באנגלית. הם לא באמת ציפו ממני לשבת ולחכות חצי שנה כדי לדעת מה קרה למחוז 12 שהוא כבר לא קיים, נכון? אז בנוגע לשאלת המיליון, האם עדיף לקרוא באנגלית או בעברית, התשובה מורכבת קצת. הגרסה האנגלית טובה בהרבה מהעברית. בואו נתחיל עם זה. אוצר המילים העברי מתגמד לעומת האנגלי. התיאורים דלים וחוזרים על עצמם בניגוד לאנגלית. ובכלל בשפת המקור אתה תמיד יודע שהמילים של הסופר, הסיפור כמו שהוא צריך להיות, הם אלו שאתה קורא. אתה סמוך ובטוח שאם קולינס רצתה לומר X, אתה מבין Xולא Xאחרי עיבוד של יעל אכמון. אבל אם אתם כמוני, התחלתם את הסדרה בעברית, תדבקו בזה. קטניס באנגלית היא לא אותה קטניס. אי אפשר ממש להסביר את זה במילים, אבל הרגשתי שאני קוראת ספר מסדרה אחרת לגמרי (ואת זה אני אומרת גם אחרי שקראתי גם את הגרסה בעברית כמובן). בנוסף, רק עכשיו אני מבינה איך תרגום אחר של ביטויים יכול להרוס לך את אותו ביטוי לנצח. אני מתכוונת, אמיתי או דמיוני? מה לעזאזל? אמיתי או לא אמיתי, התרגום כמו שהוא אמור להיות, הוא לא משהו שאני יכולה להחליף ככה סתם כי זה מה שהמתרגמת החליטה. גם מילים כמו "ניצוד" במקום "Hijacked" שאמור להיות מתורגם לנחטף, אבל כאן באמת שורש הבעיה היא בביטוי האנגלי המוזר. בשורה התחתונה, משחקי הרעב הם משחקי הרעב בשפה אחת, ומשחקים אחרים לגמרי בשפה אחרת. לגבי הכריכה של הספר, יפה שהם זרמו עם מוטיב האש שיש גם על הכריכה בגרסה המקורית. אבל מה באמת עובר על האף של נערת הכריכה? אין לי שמץ. כנראה המסכן קרא את הסוף של הספר, הזדעזע, והתעוות כולו..

 

[N o R i K o]

האחרית דבר רק זורה מלח על הפצעים

אולי עדיף לדלג עליה XD

 

[רורי115]

אני דווקא אוהבת את האפילוג

חסר שאולי רשום מה קורה עם שאר הדמויות המרכזיות ובכלל במדינה אבל יש שם קטע חשוב - הילדים של קטניס ופיטה משחקים באחו בטוחים. זה בדיוק מה שקטניס איחלה לו בספר השני היא חולמת על מקום בטוח שבו הילד של פיטה ישחק באחו כמו האחו שבשיר ערש שהיא שרה לרו. וזה מתגשם! עם כל הכאב והמוות האפילוג נותן תיקווה לעתיד.

 

[רורי115]

ל-3 מעליי סליחה

 

[ellendili]

MJ

זהו בדיוק. הילד של *פיטה* מאוד מצאים לשם. מה קטניס קשורה אבל..?

 

[N o R i K o]

 

[רורי115]

דעתי על הספר

ל-3

טוב אני חושבת שהוא מדהים. נדיר למצוא ספרים שמחזיקים אותי ערה עד שאני מסיימת לקרות ואת כל הסדרה הזאת אין אפשרות אחרת חוץ מלקרוא הכל בפעם אחת. גם לפי דעתי הסוף היה בסדר המוות של פרים אכן קורע את הלב וחבל שלא הראו כלל מחשבה של קטניס שהכל בכלל התחיל כדי להציל את פרים ובסוף זה גם ככה נגמר במותה. היה חסר אז שקטניס תחשוב מה הטעם בזה ותבין אולי ( לא מהר אבל עם השנים) שהעתיד הטוב שכעת הוא היה המטרה אל פי שבאיזהו אופן קטניס בכלל לא רצתה ולא כיוונה להוביל מרד היא לא התחילה אותו. כפי שסנואו אומר שהמרד כבר התחיל קודם רק קטניס הייתה הניצוץ והסמל שאנשים ראו. נכון קטניס בתחרפנה בסוף אבל מי לא היה מתחרפן אם היה רואה את האות שלו נשרפת מול העיניים בנוסף לשלל זוועות ומיתות שונות שקטניס ראתה מתוך ידיעה שהכל למענה/ בגללה.( לפי דעתי המוות של פיניק היה מאוד עצוב). לגבי זה שקטניס אומרת כן למשחקי הרעב זעזע אותי שהיא אמרה כן ואני חושבת שהיא ממש התכוונה לכן הזה- היא רצתה לנקום במותה של פרים (אני לא מאשימה אותה אם מישהו היה פוגע במשפחה שלי סביר להניח שהייתי רוצה שיקרו לו דברים יותר נוראים ממשחקי הרעב) ובאותו רגע שהיא אומרת כן היא עדיין לא מאמינה לסנואו על מה שאמר על קוין שהיא שלחה את הפצצה ולכן חושבת שסנואו והקפיטול אשמים בכך ורוצה לנקום בהם. אבל כשהיא את סנואו שוב לפני שהיא באה להרוג אותו היא מבינה שהוא אמר לה את האמת ושקוין אשמה ולכן היא הורגת אותה. רק חבל שלא הייתה התייחסות לכך שבאיזשהו אופן פיטה הזהיר את קטניס מלכתחילה לגבי מחוז 13 כאילו סנואו אמר לו משהו על זה שמחוז 13 גם נורא ופיטה ניסה להזהיר את קטניס בראיון שלו בטלוויזיה עמוד 108 הוא אומר " קטניס הם הפכו אותך לכלי במשחק שלהם... תשאלי את עצמך אם את באמת בוטחת באנשים שאיתם את עובדת. האם את באמת יודעת מה קורה? אם לא כדאי שתבררי" . זוהי בפירוש אזהרה מפני מחוז 13 שהוא לא פחות נורא מהקפיוטל עם קוין הפשיסטית הזאת זה גם מה שבוגס הזהיר אותה - רק שאני לא מבינה למה הוא אמר לקטניס להרוג את פיטה? קראתי בתגובות שלכן שחלקכן מאוכזובת מכך שאמא של קטניס נטשה אותה בסוף. זה לא נכון אמא של קטניס נטשה אותה מזמן ביום שהיה את הפיצוץ במכרות עוד לפני שמצאו את הגופה של האב. מתואר שקטניס הייתה צריכה ישר להבין שמשהו לא בסדר באמא שלה כי היא לא חיפשה אותן אלא הן אותה. מאותו רגע אמא שלה הפסיקה לתפקד וקטניס דאגה לעצמה ולמשפחה. ככה שאני לא רואה בזה ממש נטישה. נכון כל ילדה צריכה את אמא שלה ברגע כזה אבל קטניס באיזשהו אופן איבדה מזמן את אמא שלה. ולגהי אלא שחושבות שפיטה היה ברירת מחדל זה ממש לא נכון מתואר בעמוד אחרון 0לפני האפילוג) שכקטניס נזכרת ברעב על החוף היא מבינה שהיא הייתה בוחרת בפיטה בכל מקרה שהיא לא צריכה את אש הזעם והנקמה של גייל כי יש לה מספיק מזה בעצמה- היא צריכה את התקווה לחיים טובים שיש אצל פיטה (כמו שן הארי שהיא רואה כשהיא רעבה שניה אחרי שהיא רואה את פיטה ברחוב ומבינה אני אהפוך לציידת וכך אאכיל את משפחתי). גם בספר הראשון והשני מתואר תמיד המראה של גייל וקטניס כזהה שניהם שחומים עם עיניים אפורות כל כך שונים מפיטה הבלונדיני עם העיניים הכחולות, אבל בסוף הספר השלישי חל שינוי פיטה וקטניס נראים זהה בעור השתול שלהם וזה רמז שהם שייכים אחד לשני. לפני המשחקים העולם של גייל וקטניס היה זהה אך המשחקים הרסו הכל ופיטה הוא כעת שייך לעולם של קטניס ואותו היא רוצה. מה שכן חסר זה שלא אמרו מה קורה עם גייל ובכלל מה קורה במדינה איזה משטר יש עכשיו איך החיים- למרות שמהאפילוג אפשר להבין שהחיים יותר טובים לפי זה שילדיה של קטניס משחקים באחו ושרים להם. טוב זהו בינתיים עד שאני אזכר במשהו נוסף.

 

[N o R i K o]

וואו, אני לא מסכימה עם כלום

1. המוות של פרים קורע את הלב? קטניס פשוט חוטפת שוק. נכון, היא רואה את אחותה נשרפת לה מול הפנים וזה מחרפן אותה, אבל תחשבי על כל הכעס והכאב והזעם שקטניס אוגרת בתוכה. התגובה הזאת, של התנוונות, היא פשוט לא קטניס. לא קטניס שנשברה מהמוות של רו ורצתה להוציא את זה על הקפיטול והיא שרה לה שיר וכיסתה אותה בפרחים. לא קטניס שכעסה על הקפיטול ופוצצה את כל זירת המשחקים בספר השני. לא קטניס שמרוב כעס מוציאה מזרק וכמעט רוצחת את פיטה!!!1 אני ציפיתי לקטניס זועמת וכועסת, צורחת, שבוחרת להאשים את כל מי שסביבה, ובמיוחד את עצמה. הקטניס האדישה שקיבלתי היא לא קטניס בפוסט-טראומה. היא קטניס טיפשה. וזהו. 2. אמא של קטניס לא נטשה אותה לדעתי. אמא שלה, כאישה חלשה, בניגוד לקטניס, פשוט לא ידעה להתמודד עם המוות של אבא שלה. אבל המון דברים במהלך הספרים הוכיח לנו כמה הן למעשה קרובות. כמה קטניס מעריכה במקומות מסוימים את אמא שלה, מקנאה בה אפילו. כמה היא כמהה לחום שלה, לאהבה שלה, כמה הם חסרו לה מאז שהיא הייתה ילדה. כשקטניס נמצאת במערה בספרים הראשונים ופיטה מלטף אותה היא מדמיינת שזו אמא שלה. לזה היא כמהה. הסוף הנכון היה לגרום להן לתקן את הכל. דרך המוות של פרים לגרום לקטניס להבין מה אמא שלה הרגישה כשאבא שלה מת, ולגרום להן להתאחד. זו הדרך היחידה לדעתי בה קטניס יכלה להירפא נפשית. לא עם פיטה ולא עם גייל. 3. לגבי פיטה- וואו, אין לי דרכים לתאר כמה אני לא מסכימה עם מה שאמרת

קטניס לא כמהה לפיטה לאורך כל הספרים לשניה אחת, חוץ מכשהוא לכוד בקפיטול ואז היא פשוט לא עושה כלום בכדי להחזיר אותו. ואז הוא מגיע וכל מה שהיא חושבת לעצמה זה "אוקיי, אז עכשיו אני אשכנע את עצמי שאני צריכה את פיטה ולא את גייל ואהיה מאושרת." העובדה שגייל צוין שם פשוט הוכיחה לי כמה הוא ברירת מחדל. כאן אני אומרת את זה מהתומכת גייל שבי- לכי לכל רגעי הגייל\קטניס ותראי שפיטה פשוט לא עולה למחשבותיה, שגייל הוא הזה שהיא בחרה באמת, היא גם אומרת את זה בספר השני. בספר השלישי היא ממש משכנעת את עצמה בכך שהיא אומרת "פיטה הוא שן הארי שלי". אז יופי, ראית את שן הארי, אבל בזכות הפרח הזה לא שרדת. שרדת כי הוא גרם לך לחייך ולהבין שיש עתיד, ואז הלכת ליער ופגשת את גייל והוא לימד אותך לצוד ולשרוד. וקטניס הרי מחפשת מישהו שהיא תוכל לשרוד איתו, לא? זה מה שגייל אמר בדיאלוג שלו עם פיטה, כשלהזכירך הוא מכיר את קטניס כמו את כף היד שלו. אז קטניס צריכה את פיטה לידה כידיד וחבר אופטימי, אבל כבן זוג היא צריכה את גייל. זה למה אני תמיד אומרת שקולינס הייתה צריכה להשאיר את שניהם בסוף, פיטה כידיד וגייל כבן זוג. ומהנקודה הפשוט-לא-תומכת-בפיטה שבי, לא מגיע לפיטה להיות עם קטניס כפויית הטובה שלא מבינה את האהבה שלו אליה. פיטה לא שייך לעולם של קטניס כי הוא לא מבין ולא יבין לעולם את הדברים שהיא כמהה אליהם באמת- אמא שלה, אחותה, גייל. הוא היה מוכן לנטוש את המשפחה שלו עבורה כשהיא תמיד שמה את המשפחה שלה מעל הכל. איפה ההבנה פה? אז יופי שהם דומים עם העור השתול שלהם... אולי משהו שאמור לומר נו "אויי רומנטי" אבל זה סתם הכעיס אותי. פיטה וקטניס לא יהיו שווים לעולם. הוא טהור, נקי, לא הייתה לו יד במלחמה מעולם. קטניס תכננה לרצוח את סנואו, רצחה את קוין, הייתה אשמה במותם של הרבה אנשים. גייל תכנן אינספור פצצות וגם הוא היה אשם לא פחות. לשניהם יש דם על הידיים שהם השיגו במטרה להגן על היקירים עליהם. 4. אני מצטערת, "הילדים שלי משחקים באחו ולומדים בבית הספר על משחקי הרעב" פשוט לא משכנע אותי. קראתי שלושה ספרי פוליטיקה, אני רוצה פתרון פוליטי. לא שטות לילדות בנות 10 שקראו את הספר כדי לדעת שבסוף פיטה וקטניס ביחד.

 

[ורדונה2]

מסכימה עם כל מילה

 

[מורי לנצח]

אין מילים לתאר כמה אני מסכימה

עם כל מילה ומילה שכתבת פה !

 

[רורי115]

MJ

קודם אני אתחיל בזה שגם אם אני לא חושבת כמוך אני כן מבינה את הדעות שלך ולמה את חושבת ככה- גם באיזשהו מקום אני מרגישה ברת מזל שאהבתי את סוף הספר כיוון שכל כך הרבה לא אהבו אותו וטוב שלא יצאתי מקריאה בתחושת החמצה או אכזבה וחבל לי שאת התאכזבת. 1. אבל זה בדיוק הקטע המשחקים במיוחד השניים שינו אותה בסוף הספר השני היא גם כולה סהרורית ומתמכרת למורפיום ולחוסר ההכרה. זה רק ממחיש כמה המשחקים האלה אכזריים ואיך הם לגמרי משבשים את שפיות הבן אדם (אנני). קטניס לא הייתה יוצא דמות אנושים אמיתית לפי דעתי אם הייתה נשארת בסדר לגמרי ולא נשברת כלל ומתנהגת קשוחה ולא אכפתית וממשיכה להוביל למרד כמו רובוט חסר לב. היא סבלה יותר מדי היא צריכה להתרפק. גם אחד הדברים היפים לפי דעתי שהיא מצליחה להתאושש ולהשתקם רק כשפיטה מגיע עליה.. רק אז היא מתקלחת ויוצאת מהבית לראשונה. 2. צודקת. אין ספק שהיא צריכה אמא זה גם מה שאמרתי בהודעה הראשונה.אבל נראה לי שהיא מבינה ולא כועסת על כך שאמא שלה לא שם כי באיזשהו אופן אמא שלה אף פעם לא הייתה שם בשבילה. ועל כך שפיטה עזר לה לשתקם רשמתי ב-1. 3. נתחיל בזה שפיטה לא ברירת המחדל של קטניס. היא עצמה אמרה שכשהיא נזכרת ברעב על החוף (של הזירה ה-2) כלמור בתשוקה כלפי פיטה כאשר הם התנשקו שהיא יודעת שבו היא הייתה בוחרת בכל מקרה. פיטה הוא התקווה שלה לידו היא מרגישה בטוחה ויודעת שלא תרעב. גייל לא לימד אותה לצוד היא החלה בציד שנה לפני שהכירה אותו וידעה לצוד קודם כי אביה לימד אותה. . העור השתול הוא רק מטאפורה כמו שהמראה הזה של קטניס וגייל לפני הספר השלישי הוא מטאפורה שהם שייכים אחד לשני אבל אחרי שני משחקים אכזרים הכל בינהם השתנה , הם השתנו לכן מקומה עם פיטה . לגבי דם על הידיים לכולם יש דם גם לפיטה אז זה לא מדד. 4. נכון גם לי חסר שאין קצת יותר הסבר על זה בייחוד שלפי דעתי העיקר בספר הוא הפוליטיקה ולא הרומנטיקה. אבל אפשר להסיק את זה מכך שרואים שהילדים משחקים כי ככה יודעים שהם בטוחים והמצב במדינה טוב. איזה ילדים שיחקו ושרו בתקופת הקפיטול ?

 

[N o R i K o]

MJ

1. לא נכון, בסוף הספר השני, על אף שהיא "סהרורית" היא מחורפנת, צועקת על כולם, מנסה להרוג את פיטה... ככה קטניס הייתה צריכה להגיב. להתחרפן, לצעוק על כולם, לנסות לפגוע בעצמה, בגייל שאשם, בסנואו שאשם, בקוין שאשמה. בסוף היא באמת פוגעת בקוין וזה הדבר היחיד שאהבתי, אבל חוץ מזה זה פשוט לא היה קטניס. וזה שרק "בזכות" פיטה היא משתקמת לא שכנע אותי. זה יכל היה להיות כל אחד. מה שקטניס הייתה צריכה במצב המגוחך הזה שהיא נכנסה אליו זה מישהו שיעיר אותה ויזכיר לה שיש צלם אנוש בעולם, ופיטה כגרי סטו מושלם ומנצנץ תמיד היה עבורה כזה. זה גם למה היא ישנה איתו בלילות במשחקים, כי אז היא יודעת שיש עוד טוב ועתיד ועוד יש סיכוי שהיא תצא מהמשחקים. בתכלס, גם אם היימיץ' האלכוהוליסט היה מגיע ואומר לה "מתוקה, מה נסגר איתך" היא הייתה קמה בעיניי. כמו שכבר אמרתי, לדעתי לשיקום אמיתי היא הייתה מגיעה רק עם אמא שלה. ומכאן אני גם ממשיכה ל-2, שבעיניי קטניס כן אהבה את אמא שלה וכן באיזשהו מקום מאוד ציפתה מאמא שלה לדברים למרות הטענות שלה על כך שלא. לנטוש את הבת שלך אחרי טראומה זה מטומטם, ולנטוש את אמא שלך אחרי טראומה זה מטומטם. זה היה פשוט לא נכון ולא עשוי טוב. 3. ושוב אני אגיד- עצם העובדה שקטניס כל כך צריכה לשכנע את עצמה, להזכיר לעצמה את הרגע הרומנטי היחיד שלהם, לומר לעצמה למה לא גייל, מוכיח כמה הוא ברירת מחדל. כמה היא מבינה שאין לה אף אחד אחר אז היא צריכה להיאחז במה שיש להם ולחשוב שהיא מאוהבת בו. אם קטניס באמת הייתה רוצה את פיטה היא הייתה מגיעה למסקנה הזו כבר קודם. ואת יודעת מה, גם אם בדיוק אותו סוף היה עם גייל, ובדיוק באותה צורה היא הייתה נשארת איתו ונזכרת בנשיקות שלהם ביער ואומרת לעצמה למה לא פיטה, גם הייתי כועסת. למרות שאני כן מאמינה שאת גייל היא אוהבת, זה עדיין חוסר בחירה. זה לא שהיא הייתה צריכה להתלבט. זה לא שהיא הייתה צריכה לדחות מישהו. נטו ברירת מחדל. גייל אמנם לא בדיוק לימד אותה לצוד אבל היא החלה בציד כשהיא הכירה אותו, לפני כן היא הייתה תלויה מאוד באבא שלה ולא העזה ללכת רחוק מדי. הוא הכיר לה את המקומות ביער שאבא שלה לא הכיר לה, ליווה אותה שם, לימד אותה לתכנן מלכודות. היא לימדה אותו להשתמש בחץ וקשת ולשחות. עצם העובדה שגייל כל כך שייך ליער, המקום הטבעי שלה, בעוד שפיטה לא מסוגל לדרוך שם בלי להרעיש, פשוט מראה כמה הם שייכים זה לזו, גם המראה שלהם, כמו שאמרת. אבל אני לא רוצה ולא רציתי ולא ארצה את העולם החדש של קטניס. ששוב, כמו שאמרתי, זה לא חצי מהעולם שהיא רצתה או שאפה אליו. פיטה הוא בחירה של הקפיטול עבורה. אין לה אמא, אין לה אחות, אין לה את החבר הטוב. העולם החדש הזה הוא לא עולם שיעשה לה טוב. היא תחייה את המשחקים יום יום, אפילו כשהיא תקום בבוקר ותראה את פיטה לידה. זה לא האושר שהיא יכולה הייתה להגיע אליו. מתישהו בספר השני קטניס מנסה לתאר את החיים שלה אחרי המשחקים. היא אומרת- "אני צדה, פיטה אופה והיימיץ' שותה וככה אנחנו חיים, מנסים לשכוח מהזוועות למרות שאנחנו יודעים שזה בלתי אפשרי." היא מציינת שזה נורא ואיום ושהיא סובלת. ואז בסוף היא מקבלת בדיוק את אותו דבר!!!1 כמעט אותו משפט כתוב. "אני צדה, פיטה אופה, היימיץ' |הכנס כאן שקרכלשהו שאני לא זוכרת כי כביכול טוב לא אז הוא כבר לא שותה|." זה העולם החדש שאת מאחלת לה? אני לא. 4. יופי שהמצב במדינה טוב, אבל איך?! יש טוב כזה ויש טוב כזה. אני רוצה לדעת מה קורה, ושוב, אני לא רוצה שיאכילו אותי בכפית של "סוף טוב הכל טוב". את באמת ברת מזל על כך שאהבת את הסוף הזה. אבל אני לא פשרנית...

 

[רורי115]

אאני לא חשה שהתפשרתי

באמת אהבתי את הסוף ואת כל הספר הזה בכללי.

 

[sivan3004]

טוב אז סיימתי

MJ

פיניק

טוב לא אהבתי, התגובות של רובכם פה מסכמות את מה שאני חושבת, ולא יודעת הספר לא זרם לי כמו האחרים... כשאני מסתכלת בשעון כשאני קוראת זה אומר דברים לא טובים על מה שאני חושבת על הספר

ואולי עדיף עכשיו שאני אקרא שוב את הראשון כדי לא לחשוב על השלישי

 

[Black Stain]

טוב, סיימתי

MJ

סיימתי אותו לפני איזה שעה בנשימה עצורה ובדמעות שלא הפסיקו לזרום.. אז בואו נראה.. עדיין שום דבר לא מסודר בראש ודי מבולגן אבל מחשבות ראשוניות שמבוססות על רגש לבד 1. נתחיל במשפט שכנראה יגרום לי להחסם מהפורום - זה הספר האהוב עליי בטרילוגיה!! ממש ממש נהנתי ממנו בצורה שמילים לא יכולות לבטא, הוא היה מזעזע, מטלטל הצחיק אותי וגרם לי לבכות במשך.. בעצם מאז המוות של פרים עד הסוף העברתי בפרץ דמעות אחד גדול. 2 החלקים הכי מרגשים בספר היו כשפיניק ואנני נפגשו שוב.. וכשנורי וקטניס ניחמו אחד את השני.. 3. זה לא ספר קל בכלל.. הוא ממש טעון רגשית והוא הרבה פחות 'ילדותי' מכל שאר הספרים בסדרה 4. המשולש המטופש של קטניס גייל ופיטה לא עניין אותי יותר מידי אף פעם.. עם זאת הסוף היה ממש מגוחך.. זה שפיטה וקטניס ביחד בסוף זה סוג של טרגדיה יוונית.. הוא פיתח סוג של אובססיה לא מובנת וחסרת פרופורציות כלפי בחורה שכל מה שעיניין אותה הוא לשרוד, בכל מחיר ולא משנה מי או מה יעמוד בדרכה. זה לא הוגן כלפיו וזה לא הוגן כלפיה.. בכלל לדעתי מה שקרה לקטניס בספר הזה פשוט מזעזע.. בגלל זה ההתפרקות הנפשית כל כך גדולה שלה הייתה כל כך במקום.. בספר הזה יותר מתמיד העולם לא מפסיק לנחות עליה.. כמה בנאדם.. ילדה!! יכולה לשאת? זה היה ממש במקום שמה שגרם לה לרדת מהפסים באופן סופי ומוחלט זה המוות האחרון והכי גורלי (וגם הכל כך מתבקש) של אחותה, שבאמת היה קשה מנשוא. טוב קיצור חפרתי, אם לסכם בכמה מילים: אהבתי את הספר, לא אהבתי את הסוף.