Zen Arcade
כתבתי פעם סקירה על הלהקה. http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=648&msgid=45799850 הסקירה בשרת היא יפה, הייתי מוסיפה לה כמה פרטים: ראשית, לפינת הפדנטיות: שם הלהקה מבוטא הוסקר דו ולא האסקר. זה ביטוי בנורבגית, כאמור, לא באנגלית. אחוז נכבד מתושבי מינסוטה הם צאצאי מהגרים מסקנדינביה, כזכור. שנית, מולד לא גדל בסיינט פול, אלא בצפון מדינת ניו יורק. הוא הגיע למיניאפוליס ללימודים באחת המכללות היוקרתיות שם, לאחר שקיבל מלגה. הארט ונורטון הם מקומיים. מולד היה, אמנם, הדמות הדומיננטית בלהקה. כמו ווטרס, הוא דרש קדימות בכתיבת שירים, ודיכא את יצירתיותו של הארט. כך, לדוגמא, דרש מולד שמרבית השירים בכל אלבום יהיו שלו. למרות כשרונו הברור, ההיסטוריה לא שפטה את מולד כ"כ לטובה; דווקא שיריו של הארט הם הטובים יותר מבין שניהם, לטעמי ולטעמם של רבים. אלבומו האחרון של הארט, אשר יצא בשנת 1999 בלייבל קטנ(ה), טוב יותר מכל מה שמולד עשה בקריירת הסולו שלו, מאז התפרקות הלהקה. כשהייתי בארה"ב בתחילת השנה, ראיתי את שניהם בהופעה - כל אחד בנפרד, אמנם, אבל באותו שבוע ממש!. בהופעתו של מולד היו יותר אנשים - הוא מפורסם יותר - אבל הארט היה זה שנתן את ההופעה המרגשת יותר והוכיח, שוב, איזה כשרון גדול הוא. לגבי האלבום, אחזור על הדברים שכתבתי עליו בליגת הפורום: בשנת 1984 היתה השלישיה ממיניאפוליס על פרשת דרכים אמנותית. הם הרגישו שהם מיצו את סצינת ההארדקור פאנק ממנה באו. הסצינה, על הקודים החברתיים והמוסיקליים הנוקשים שלה, חנקה אותם ומנעה מהם לבטא עצמם, הן מבחינת נושאי השירים, והן מבחינת הגיוון המוסיקלי. התוצאה היתה התנתקות מסצינה זו, בצעד שנראה היום כנועז למדי – אלבום כפול, המשלב התחרעויות פאנק קיצוניות, נאו-פסיכדליה (לופים, קטעים המנוגנים בכיוון הפוך, שימוש בפעמונים וכלים "היפיים" אחרים), קטעים אקוסטיים, בסיס מלודי חזק מתחת לרעש גדול. הטקסטים הבלתי-מתפשרים עסקו, באופן רופף, בסיפורו של נער מבית הרוס, העוזב את מקום הולדתו ומנסה את מזלו בעיר הגדולה, רק כדי להתעמת עם מפח נפש. מולד והארט (שני כותבי השירים בלהקה) עסקו כאן, כל אחד מנקודת המבט שלו, בהתעמתות עם מה שנקרא "התבגרות": הצורך שלנו למצוא את מקומנו בעולם, את זהותנו, והחרדה מפני הכשלון, הדחיה והבדידות. שיריו של מולד עדיין (בשלב זה של יצירתו) אוצרים בתוכם זעם עמוק, כמעט חסר גבולות, כלפי הבית, המשפחה, העולם העויין. הארט, הלירי והעדין מבין השניים, כותב על ניכור, על אהבה המסתיימת בטרגדיה, ואחראי במידה רבה לקטעים היותר הזויים מוסיקלית, החלומיים של האלבום. אפשר להגדיר את האלבום כ"טריפ רע": אמריקה התיכונה ברגעיה המכוערים, כפי שהיא נראית דרך עיניהם של שני אמנים צעירים, מיוסרים אך גם נאמנים לאמירה האישית שלהם, ללא פשרות.
