זה לא מדוייק
לביטלס לא היה שום קשר לפרוג, גם אם אתה מנסה לייחס להם חלוציות. הקינקס הם שהכניסו כלים הודיים לרוק, עוד לפני הביטלס - וגם הם לא היו "פרוג". מה שהפך פרוג לפרוג זה לא צלילים הודיים או כלים "נוספים". פרוג, כמו כל תת-תרבות ברוק, הוא קודם כל תרבות, ורק אחר כך מוסיקה. ואותה תרבות עלתה עם דעיכת הפסיכדליה, וכתגובת-נגד לה. לפסיכדליה הבריטית היו שתי תגובות-נגד: הבלוז-בום, והפרו (והפולק-רוק, בעצם, גם כן).. שניהם הוצגו באותה תקופה כהתקדמות וכפריצת דרך. למעשה הם היוו רגרסיה, ודחיה של הקידמה והאופטימיות שעמדו בבסיס הפסיכדליה. הרגרסיה של הבלוז-בום הוא ברור: היתה כאן "חזרה לשורשים", טהרנית ברובה. מלומדים מודרניים - ג'ון האריס, לדוגמא - מצביעים על האלבום הראשון של The Band - כבעלי השפעה מכרעת בכיוון הזה. Music from Big Pink, כזכור לך, הולחן הרחק מהעיר, בטבע, והוא ספוג בצלילי המורשת האמריקאית. החזרה לטבע, דחיית העירוניות והמודרניזם, נהיו אבני היסוד של הבלוז-בום הבריטי, כמו שהיו גם אינהרנטיים להיפיות הבריטית, מאז ועד היום. לא ממש מפליא שג'רמי ספנסר הצטרף לכת דתית משונה, ופיטר גרין ודני קירוואן התחרפנו. לא מדובר בקונספירציה. כמו כל זרם תרבותי שהוא, מדובר בטרנד, רעיונות מסויימים, שהתקבלו אצל קבוצה מסויימת, אשר יצרה יצירות על פיו. בדיוק כמו אימפרסיוניזם בציור, או באוהאוס בארכיטקטורה, או כל זרם אחר. לכולם - כולם - יש בסיס רעיוני, קודם כל. הביצוע בא אחר כך. הפרוג היה אף הוא תגובת-נגד לפסיכדליה. הפסיכדליה הבריטית היתה אופטימית מטבעה: העולם שייך לצעירים. אם רק ניקח LSD ונראה את העולם כמו ילדים, נוכל להבין את סודות הבריאה וליצור עולם טוב יותר, ללא אלימות או ניצול או כיעור. הפסיכדליה העלתה על נס את ההשתטות והנסיינות המוסיקלית והלירית. אבל אני לא צריכה לומר לך את זה - אתה מכיר היטב את פועלו של סיד בארט, האיש שהניח את התשתית לכל הנ"ל. דעיכת הפסיכדליה היתה גם דעיכת האופטימיות. זו הסיבה, להערכתי, שהפסיכדליה נשארה מרתקת עבור רבים עד היום: לא היה ז'אנר נוסף, אחריה, שהיה כה אופטימי לגבי העתיד. אבל נחזור לעניינינו: בסוף שנות השישים המונח "רוק מתקדם" התייחס לאמנים מסגנונות שונים, שדחו את התפישות הרווחות בבסיס הרוק, וניסו ליצור משהו אחר, חדשני. מי אמר ששירים חייבים להיות בני שלוש דקות? מי אמר שהמשקל של שיר חייב להיות 4/4?. עיתונות הרוק באותם ימים ייחסה את הביטוי "רוק מתקדם" לכל הרכב, כמעט, שפעל בשנים 68-69, לרבות האחים אולמן והבי ג'יז. "פרוג", כפי שהוא מוכר לנו, הגיע קצת לאחר מכן. זה היה זרם בריטי במהותו, ושייך לגמרי למעמד הביניים. זה היה זרם שקיבל את חלק מהתפישות האנטי-רוקיות שהיו נחלת הדור המבוגר, באותה תקופה, לפיו פופ (ורוק שהוא חלק ממנו) הוא שטחי, רדוד ונחות. מוסיקאים "אמיתיים", כפי שפאנקי אומר, מנגנים יותר משלושה אקורדים, והם בזים למצעדי הפזמונים. מוסיקאים "אמיתיים" הם קומפוזיטורים, הם וירטואוזים. הם יושבים במגדל-שן, ועוסקים בדברים שברומו של עולם, לא שטויות ילדותיות. המסר שהפרוגיסטים ניסו להעביר, ראשית כל להוריהם וקובעי-האג'נדה התרבותית, ואחר כך לבני דורם, הוא שרוק יכול להיות מכובד, כמו מוסיקה קלאסית, אם יאמץ אלמנטים מתרבות קלאסית זו. כך, שירים הוארכו לכדי צד שלם של אלבום ולא נקראו עוד "שירים" אלא "סוויטות" ו"סימפוניות". האמנים לא עוד נגנים אלא "וירטואוזים", הלהקות הופיעו באולמות קונצרטים, לא עוד במועדונים צפופים. אגב, כפי שכתבתי מקודם, השאיבה של מוסיקה קלאסית עצמה לתוך הרוק היתה רק אלמנט אחד, ולא עיקרי, של הפרוג. אך הוא היה קיים. כך, גרג לייק, בראיון שנתן לא מזמן לאחד מעיתוני המוסיקה על תולדות אמרסון לייק ופלמר, סיפר על איך הוא חיפש, במודע, נגני רוק אחרים שהתעניינו כמוהו במוסיקה קלאסית, ורצו ליצור תוצר-כלאיים של שני הסגנונות. אבל האלמנט הקריטי, לטעמי, היה היומרנות, השאפתנות, של הפרוג - ליצור משהו שהוא יותר מ"סתם רוק". ניתן לראות את זה בראיונות שנתנו אמני פרוג באותה תקופה, כאשר עוד לא היתה פרספקטיבה היסטורית: הרצינות התהומית שבה הם לקחו את עצמם, חלקם בצורה כמעט-משיחית, כאילו הם מביאי בשורה מוסיקלית ורעיונית גדולה. דמויות המופת עבורם היו קומפוזיטורים קלאסיים, או אמני ג'ז (או פילוסופים וסופרים)- לא אבות הרוק. ושוב, לא מדובר בקונספירציה, אלא בזרם תרבותי, כמו כל זרם תרבותי אחר. בניגוד לפסיכדליה, שיריהם עסקו בצדדים היותר אפלים, בפסימיות, ובחלקם באלימות. חלק מהפרוג עסק באסקפיזם, בפנטסיות נקמה של בנים בגיל הנעורים - אלמנטים שאח"כ עברו מוטציה למטאל. בכלל, פרוג, כמו הבי מטאל, היה נחלתם הכמעט בלעדית של בנים בגיל העשרה, מקסימום סטודנטים בני 20. הבנות המעטות שהאזינו לפרוג או הגיעו להופעות, עשו זאת בד"כ מתוך נסיון להרשים בנים בהם התעניינו. עיתונות המוסיקה העויינת עשתה מטעמים מזה, כמובן, וכינתה את חובבי הפרוג בשמות לא מחמיאים, שהתייחסו לאי-הצלחתם בשטח הרומנטי, ואי בגרותם באופן כללי. אבל גם אם לא נהיה עויינים, אלא נסתכל על הדברים עניינית, נראה שסופו של הפרוג היה בעצם בלתי נמנע: ככל שהפרוג נהיה יותר נוקשה בדרישותיו ל"מהוגנות", ויותר אדוק בתבניות המוסיקליות אליו הכניס את עצמו, כך הוא התרחק מחדשנות ומקידמה. הפרוג לא "התקדם" לשום מקום. ההפך, הוא נסוג. לבסוף, לא היה עוד לאן ללכת. המבקרים לעגו - ובצדק - ליומרנות, לסולואים הארוכים והמשעממים (שעודדו אמנים לחשוב שהם "סטארים" בפני עצמם, ולא זקוקים, בעצם, ללהקה), לאלבומים הכפולים-משולשים-מרובעים, לקונספטים המופרכים, לחוסר האחידות והקוהרנטיות בתוך האלבומים ולעיתים קרובות בתוך השירים (ה"סוויטות") עצמן. לחוסר הבגרות של הכל. כיום, עם הפרספקטיבה ההסטורית שיש לנו, אפשר להיות סלחנים יותר כלפי השאפתנות של הפרוג. הבאתי כאן בעבר (פעמיים, כמדומני) קטע חמוד שכתב סיימון ריינולדס על הפרוג, קטע שמגלם את הסלחנות הזו. אני ממליצה לעשות חיפוש ולמצוא אותו. ריינולדס אומר שם, שדווקא חוסר-הבגרות של הפרוג, הוא האלמנט ש"הציל" אותו, שהשאיר אותו "בתוך" תרבות הרוק: התאטרליות האקסטרווגנטית של ההופעות, האגואים המנופחים של ה"וירטואוזים" ושאר השטויות, היו נאמנים למקור - לתרבות הרוק. לא היה הבדל מהותי בין קית' אמרסון לבין ג'רי לי לואיס, גם אם קית' אמרסון מאוד מאוד היה רוצה להבחין בינו לבין הקלידן השני. שניהם נתנו "שואו". גישתו של ריינולדס קרובה לגישתם של מרבית המבקרים כיום, ובעצם זו גם גישתן של הנפשות הפועלות עצמן. עכשיו לא 1977, ואף אחד לא בא "לירות" בפרוג. אפשר לבחון את האלבומים והלהקות אחת לאחת, לבחון עניינית מי מהם ראויים לתשומת לב, ומי לשכחה. רק בישראל, כך נראה, יש עוד מי שחיים בעבר, כאילו הזמן עצר מילכת: פאנק ודיסקו חיים ונושמים, והם אוייב נוראי שיש להזהר ממנו ולהשמיץ אותו. וכמובן, הסירוב המוחלט להודות בכך שזמנו של הפרוג עבר. כמו כל זרם תרבותי אחר שהיה וחלף, הרעיונות שבבסיסו אינם מקובלים כיום, ולא יחזרו עוד. אבל את כל הדברים האלו כבר כתבתי מקודם, פעמים רבות. ויש לי הרושם שעוד אחזור עליהם בעתיד.
