אמשיך להסביר את עצמי...
כי את בוודאי עסוקה ועל כך אני מודה לך, וגם כי השעה מאוחרת ומגוון האפשרויות באשר לתעסוקה העומדות בפני הן דלות למדי. במצב הנוכחי, מתקיימים כאן שני עמים שאף מקום אחר לא יקבל אותם, ובנוסף, שניהם גאים מאוד ולא יהיו מוכנים לוותר על הארץ שהם חיים בה - כל אחד מסיבותיו הוא. אנחנו, היהודים, חיינו כאן לפני 2000 שנים - זה נכון, זו עובדה היסטורית שאי אפשר להתווכח איתה. אבל אני חושבת שהעובדה הזאת לא עוזרת לנו באופן פרקטי. אנחנו לא נוכל לשכנע אותם שיצאו כי היינו כאן קודם, זה בוודאי לא יעבוד - ובמצב הנוכחי, הויכוח הזה הוא ויכוח סרק לטעמי, כי הוא לא תורם בשום אופן למציאתו של הפתרון. שנינו מעוניינים באותו הדבר, שנינו נלחמים בעדו, ובחיי, איך אנחנו נלחמים בעדו. אנשים איבדו המון משני הצדדים, כן, גם נשים וילדים נפגעו ונהרגו אצלם ואצלנו. אני לא מכירה אותך, אבל אני יכולה לנחש שגם את או קרובים לך שילמו גם הם מחיר אישי. אני לא מאמינה גדולה באלוהים. אני לא מאמינה בו כפי שאני לא שוללת את קיומו - אני אגנוסטיקנית. אבל אני מאמינה בערכים היהודיים שגדלתי עליהם מגיל 0. בני האדם שווים בערכם. בחירה חופשית. You know the song... אני משתדלת שלא להעדיף אף אחד על פני אף אחד, אף על פי שכמובן יש לי באופן טבעי קצת יותר סימפטיה לבני העם שלי מאשר לבני העם האחר (אבל איך זה הלך? "מה ראית שדמך שלך אדום יותר - ומה ראית שדמו שלו אדום יותר?"). אי אפשר להבטיח שוויון בתנאי מלחמה, ואנחנו צריכים להבין את הקונפליקט הזה. הם לא יוותרו על כל הארץ וגם אנחנו לא, ושנינו נמשיך להילחם - אלא אם יהיה פתרון אחר מלבד מלחמה תמידית. נלחמנו כל כך הרבה לפני שהגענו לכאן, ומאז אנחנו ממשיכים לעשות את זה. אנחנו צריכים פתרון אחר. מגיעה לנו שנה של שקט, חודש. אשמח ליום אחד. אני אוהבת את המקום הזה מאוד. אני רוצה שיהיה כאן טוב יותר. אני רוצה שיהיה פתרון אחר מלבד מלחמה מתמשכת. בינתיים אני לא רואה פתרון אחר... כן, זה כואב, מאוד. לפנות אנשים זה צעד דראסטי, זה צעד קשה, זה לא הוגן כלפיהם. אבל אני לא יודעת איזו ברירה אחרת נותרה לנו. מהי הברירה האחרת?