המערכת החיסונית, סרטן ומדיטציה

[deep ocean]

אינקה, התרגיל הזה טילטל גם אותי

אבל אני לא יודעת איך זה מתקשר ליכולת שלי להתרפא....

 

[deep ocean]

בעצם

אני בטוחה שזה משהו מהותי לריפוי שלי, רק אני עדיין לא רואה את ההקשרים

 

[אינקה]

../images/Emo20.gif ההסבר ההוליסטי הוא פשוט

האדם הוא שלמות אחת הכוללת גם את הגוף הפיסי על מערכותיו וגם את אישיותו, אופן תגובתו והדימויים שבתוכו. אני טוען כי הגוף הוא "משפחה" של איברים. ל"משפחה" זו המתפקדת יחד יהיו דפוסים הקרובים/משתקפים למשפחה האמיתית שלך, כאשר ההורים, האחים הדודים וכו´ משחקים תפקידים של איברים, מערכות ואנרגיות בתוך הגוף. כך האיבר המייצג את האם עלול להיות פגוע או פוגע מפאת מערכת יחסים בעייתית עם האם. איך יודעים איזה איבר מייצג את האם? בכל משפחה קיימים קשרים ותפקידים שונים, על כן אצל כל אדם איברים שונים מתייחסים לתפקידים שונים במשפחה, והמערכת מסתבכת עוד בקשרים האספציפיים של כל אדם ואדם. רק האדם עצמו יכול לפתור את הסוגייה ולהבין את האופן האסוצייטיבי בו הוא מתייחס לתיפקוד הפנימי של עצמו. הסבר זה אינו חייב להיות בעל הגיון לוגי, העיקר שהוא מסתדר אצלך בראש! פתירת ה"חידה" הזו גם אם באופן תחושתי בלבד עשוייה להיות המפתח להבנת הדינמיקה הפנימית הגורמת לך שלא להתמודד ביעילות עם תאים סרטניים, הם תאים "קרובים" אך מאיימים... בנתיים ממה שכתבת על אימך נראה כי את כועסת עליה מאוד אך גם מעריצה אותה, חוששת מפניה ובעיקר משתדלת שלא להתקל בה ולהתעמת איתה. זוהי אסטרטגיה של אי התמודדות. אז מה את מצפה מן המערכת החיסונית שלך? בדקי מה מונע ממך להתמודד ביעלות עם אימך והתמודדי עמו. שאלה: אם זו הייתה אישה אחרת לגמרי בתפקיד אימך היית מגיבה כלפיה אחרת על אותה התנהגות בדיוק. אז מה ביחס שלך אל אימך גורם לך לדפוס התנהגות זה?

 

[אינקה]

../images/Emo20.gif הצעה לתרגיל

שבי בשקט, התרפי, עצמי את עינייך... ודמייני את אימך. מה התחושה שלך? מה את מרגישה? מה הרגשות שלה? האם הינך בטוחה ברגשות שלה כלפייך? אם לא - האם יש רובד של אי-ודאות בתחושה המוקרנת ממנה? התמקדי בחוסר ודאות זו. אמצי את התחושה לזמן מה - אל תברחי ממנה. עכשיו, מה אימך מרגישה כלפי עצמה? האם היא שמחה? האם היא כואבת? האם היא חוששת? האם היא אוהבת? שלווה? מוטרדת? משהו אחר? התמקדי ברגשות שלה לזמן מה. הרגישי אותם. עכשיו עברי שוב לתחושת אי הודאות בינכם. מה הרגשות שלה עכשיו. מה הרגשות שלך עכשיו? יש שינוי?

בצעי את התרגיל מייד בפעם הבאה שתפגשי אותה פנים אל פנים וחוסר הודאות יעלה שוב. עשי זאת כלפי כל אחד מבני משפחתך.

 

[deep ocean]

תודה על התרגיל

אני הולכת ל-

אני מתכוונת לבצע את התרגיל בגירסה קצת שונה. תודה על הכלים. חיברת אותי למקומות הכואבים, ואני מעדיפה להמשיך לבד כרגע

 

[אינקה]

../images/Emo20.gif../images/Emo24.gif../images/Emo29.gif

 

[אינקה]

../images/Emo20.gif תרגיל הפרדת הרגשות

אינו תרגיל "החזרת כוחות" רגיל ואין זו מטרתו, למרות שהוא גם מחזיר כוחות ופותר את ה"פלונטרים" הרגשיים המפריעים בתהליך. מטרת התרגיל לעשות את ה"עולם" ברור ולמנוע מצבי אי-ודאות ביחסייך עם מושא התרגיל. אי-ודאות כזו היא אבן הנגף ביכולתו של האדם לזיהוי מצבי האיום וקבלת החלטות בריאות בכל הרמות. לכן חשוב להתמקד ברגשות שיש לכל אחד מן הצדדים ובמיוחד לבדוק את תחושת אי-הודאות והעמימות שעולה ביניכן. תחושה זו מבטאת את הבילבול הפנימי ואת הנטייה להתעלם ולהדחיק הנובעת מחוסר הבהירות הרגשית. יש להתמודד עם תחושות אלו ישירות, בלתי נעימות כמה שיהיו, אחרת אי-הודאות נשארת כאבן נגף המטרפדת כל התייחסות נקייה וברורה. מטרתנו כמובן גם לשחרר את האנרגייה הרגשית הכבולה ביחסים אלו, אך גם (ובעיקר) לבטל את חוסר ההחלטיות ואי-הבהירות המושלכים בתורם אל המערכת החיסונית ויחסה אל התאים הסרטניים (מאיימים) בגוף.

 

[blg]

לא בטוחה שבאופן ממוקד

הדיון הזה שפתחת השבוע עושה לי בלגן. אני מנסה לברר לעצמי, וגם ניסיתי לענות לשאלונים שהצגת לא כל כך מצליח לי. יש לי בלגן בראש. ראשית המון המון המון כעס על אמא שלי. היא סבלה מאיזו שהי התעללות בבית הוריה (לא ברור לי איזה) אבל היא הורישה לי דפוסים של התעללות. חוסר אמון בסיסי שלה בעולם (אני דווקא הפוכה) אבל כמו שסוזנה כתבה אמא שלי ביטלה תמיד את האינטואיציות / הבנות / רגשות שלי. אני אדם נותן אמון - הפוך ממנה והיא אומרת לי דברים כמו "את נחמדה מידי, זה מציק לאנשים" ובגדול מבטלת את הפרשנות שלי למצבים חבתריים. לא זה המקום לדיון בסוגית המיניות שלי - שם היא בפירוש מתעמרת בי בהרצאות איןסופיות לגבי המראה שלי, הטיפוח העצמי וכו´ כמה שאני מוצלחת בכל היבט אחר של חיי (אני משכילה, חכמה, מרוויחה, מאלו שמצליחים בכל מה שהם נוגעים, יש לי המון(!) חברים, השפעתי באופן חיובי על הרבה אנשים שפגשו בי) אני מרשימה אבל בעיניה (ובעיני?) אני בחורה לא מטופחת שכל הקיום שלי מתנקז לשם, לחוסר הטיפוח ולהעידר בנזוג. בבסיס יש התחושה שלא מגיעה לי אהבה - אני יכולה לומר שהסרטן נתן לי המון אהבה - כבר כתבתי את זה כולם סביבי הפגינו אהבה וקיבלו אותי כמו שאני (גם במקומות שבהם היה פחות נעים בחברתי) החינוך היה בפירוש "אל תקטרי" "אל תתלונני" "אנשים לא אוהבים מדוכאים" התוצאה? אין לי מושג איך להשען על אחרים, אני נעלמת כשקשה לי - כי אסור להראות את זה (ניסית להיות בזוגיות בלי להראות אף פעם שקשה לך? - זה לא עובד). ואני מגנט לכל מדוכאי העולם, אנשים דכאוניים מתים עלי - אני מעודדת, עוזרת, אכפתית, פותרת להם את הבעיות ובגדול סוחבת את שק הצרות שלהם עלי. מודה שהסרטן שיחרר אותי חלקית מהנטיה הזו - "נפטרתי" משתי חברות של שנים שהבנתי שזה הדפוס איתן ומעוד כמה קשרים כאלו ואפילו הצלחתי לא להכנס לקשר רומנטי עם בחור שכזה. עכשיו אני בעצם חושבת שזה מתאים עם הקשר עם אמא - אני אחראית לאושר שלה כשקורה לי משהו רע היא מייד לוקחת את זה לעצמה - כשחבר עזב אותי היא בכתה (לא נשאר לי מקום להשבר, וכל כך אהבתי אותו... חצי שנה אחרכך איבחנו את הסרטן - אולי הכרחתי אותה לתת לי מקום? והמחשבות הכי סמויות שלי? אני חוששת שהבאתי עלי את הסרטן כי אני לא באמת רוצה לחיות, יש הרבה ימים שאני ממש מקוה שהוא יחזור - והפעם בגדול. וממש לא ברור לי שאם הוא יחזור אני אטפל בו/בי. לא זרקתי את התרופות נגד כאבים שנתנו לי. ואף אחד !!!!!!!!!!! מהסובבים אותי לא מעלה את זה על דעתו!!!! אני "הכי אופטימית שיש", "חזקה" "מדהימה" "החזקת אותנו - בלעדייך היינו מתפרקים" הלוואי שהייתי כמוך", אני מצחיקה את כולם -"אולי תעשי סטנד אפ סרטן" (יש לי האמת כמה סיפורים ממש מצחיקים) איבדתי את המחשבה וממילא הארכתי כלכך, ואיבדתי מיקוד בעצמי. לתרגיל שהצעת - לעצום עיניים ולהרגיש את אמא? כעס עצור, שנאה כבושה, תסכול, עלבון, אשמה (שלי) אני לא יכולה להפריד בינהם. ושוב מתנצלת על האורך.

 

[אינקה]

../images/Emo20.gif מצויין!

עכשיו תחזיקי חזק את התחושות הקשות הללו כלפי אמא שלך... חזק חזק ואל תעזבי. כמה שהן קשות, התוצאה של ההתעלמות מהן וההדחקה שלהן קשה עוד יותר. השארי איתן כמה זמן שאת יכולה. פשוט תהיי שם - ותנשמי. תחציני אותן - תבכי, תצעקי, תבעטי, תשתוללי, אולי תשברי כמה דברים לא חשובים שבמילא רצית להיפטקר מהם בבית... תראי ששום דבר לא קורה. הכל בסדר. רק אל תשמרי את התחושות הללו בשום אופן בתוכך - כל הסיכויים שהן ירקיבו, יעלו עובש ויתחילו להתנפח... אולי אפילו תקבלי מהן סרטן חס ושלום

ואחר כך כשכבר תהיי נקייה יותר מרגשות קשים כאלו תנסי לבצע שוב את התרגיל של הפרדת הרגשות.

נ.ב. האורך מצויין! כן תרבי!

 

[blg]

אני לא יודעת לבכות

לצעוק אולי עוד אפשרי לי אך לא במקום שאני גרה בו - השכנים, השכנים, ישר מישהו יבוא לבדוק אם הכל בסדר... וניסיתי לענות גם: ממה אני חוששת / פוחדת - כעס של אחרים, מול זה אני הכי ילדה בת 3 שאמא שלה חוטפת ת´ג´ננה... מניע אותי - צורך לקבל אישור מאחרים שאני בסדר מכאיב לי - אני לא אהובה / אני לא אוהבת אותי אני חושבת שאני בסדר אבל אני לא אוהבת אותי. ממה אני הכי פוחדת - להחשף, לגלות את החלקים הלא מוצלחים שבי, שמי שיפגוש אותם לא יאהב אותי... הבנתי השבוע שזה גם עוצר את השינוי כי אני לא מעיזה ללכת בנתיבים לא קונבנציונליים מהחשש שמא לא יאשרו אותם החברים הרציו-קונבנציונליים שלי יחשבו שהתחרפנתי... אתה יודע, הוליזם... תורות לא מערביות....

 

[יחפנית]

אני חייבת לציין שאת מופלאה

נגיעת האמת שלך מסעירה אותי ונותנת בי השראה ...... תודה את נשמעת שאת עוברת תהליכים מהותיים השבוע ....... מדהים . אפשר להציע תרגיל ? תציירי מה שעולה לך או תרגמי את התחושה שעולה לך כילדה בת 3 שאמא שלה חוטפת את הג´אננה , לציור . נסי להביע את התחושה בצורה קו וצבע . חיבוק לך .. וחץ כיוון ....... את בדרך הנכונה . במסע הסרטן שלי ..... התהליך היה של קבלה עצמית . הלכתי לעשות להכיר לעשות שלום ואז לאהוב את החלקים הפנימיים שלי שלא אהבתי שאותם ניסיתי להסתיר מכולם , התברר לי שכולם חושבים כמוני ...... כשאיני אוהבת משהו בי .... מיד הם מגלים ומה זה עושים קולות שינאה נסתרים . ואיך שאני אוהבת משהו בעצמי ...... מיד כולם אוהבים את זה ....... חחחחחחחח מה שמוביל אותי למסקנה = שאולי אנחנו בעצם הבמאים השחקנים המפיקים והמקרינים של הסרט הזה שנקרא = חיינו ...... יום מופלא ..... תהליך הגילוי הפנימי הינו מסע מפואר של הנפש .... בינות מילותייך נשמע לי שאת כרגע צועדת השבוע בתוך מסע חייך המפואר ...... קחי חיבוק את נפלאה באמת שלך . תודה אני

 

[blg]

wow אני (עוד) לא יודעת מה להגיד...

 

[אינקה]

../images/Emo20.gif את לא חושבת שהגיע הזמן

לשלוח את כולם לאלף עזאזל ולעשות את מה שאת רוצה ולא מה שאחרים מצפים ממך? תעבדי על התרגילים עד שתצליחי להוציא מעצמך בכי בריא, מכאיב ומשחרר. הבכי הוא מנגנון חשוב לניקוי מערכת העצבים - אם אינך מאפשרת לעצמך לבכות חייך אינם חיים. קחי חופשה או משהו, ניסעי למקום מבודד ובטוח, קחי סרט עצוב, או סתם תשלחי את כולם, תסגרי חלונות ותריסים ותכנסי למיטה - ותבכי, תבכי תבכי. בהתחלה זה יהיה קשה, אבל תמשיכי לדמיין ולהשתדל. אחר כך הסכר יפתח. הסוד הוא להבין כמה זה חשוב ולא להפסיק לנסות.

 

[blg]

אנסה, אשדל ואני מקווה אצליח...

ואגב זו מנטרה ידועה לומר - לשלוח את כולם לעזזל הבעיה היא שלא תמיד אני יודעת להבחין - אני כל כך רגישה למה שרוצים ממני ול"צריך" שאני לא תמיד יודעת אם זה "אני" רוצה או "אני" החברתי רוצה. ראובן, האם חלית בסרטן? חשבת על הפוזיציה המתגבשת שלך פה בפורום - תומך ועוזר ומכוון (ואין לי מילים להודות לך על כך!!!!!!!!!!!!!!) איפה אתה? האם (כמוני גם) אתה יכול להיות (רק) במקום של כוח (=נתינה) ולא במקום של קבלה (=חולשה?) כן, אני חושבת שאסע לי ומרגישה צורך לחדד, אני לא אף פעם לא בוכה, דווקא בכיתי לא מזמן במרץ (החודש) רק ברוב הפעמים עולה לי הבכי אבל נעצר עוד מעט יהיה עלי ללכת - סוגרים מוקדם את המשרד...

 

[אינקה]

../images/Emo20.gif מחזיקים לך אצבעות

חשוב שתוכלי לבכות, אבל לא סתם לבכות - אלא לפרוק את הרגשות שלך כלפי אימך באופן ספציפי ולבצע את התרגילים. זהו אך שלב ראשון של דרך שבה תלמדי מחדש להתייחס אל עצמך ואל העולם, והפעם מתוך עצמך ובאופן ישיר ונקי.

בקשר אלי: אכן נוח לי בתפקיד ה"תומך", אך אני מודע בחריפות לעובדה שגם אני עובר תהליכי ריפוי תוך הדיון. רשמית ומעשית איני "חולה סרטן" או מחלה אחרת (חוץ מאיזו שפעת כרגע) אבל כבר למדתי על עצמי כי התת מודע שלי מערב אותי בתחומים רלוונטיים לצורך ההתפתחות/ריפוי העצמיים, ולא מן הנמנע כי אני זקוק לחשיפה לידע ולרגשות שעולים כאן לא פחות מכל אחד אחר בפורום. יתר על כן - יחסי עם הורי מתאימים היטב לקטגוריות הרגשיות המתוארות כאן - אי-ודאות והדחקה רגשית תוך שאיפה להציג מצג חיובי כל הזמן. לא מן הנמנע כי באישיותי הבסיסית אני נמצא בקבוצת הסיכון, וכי בחרתי לגעת בנושאים אלו דווקא ברגע של המחלה (החלשות המערכת החיסונית) מתוך צורך פנימי עמוק וקיומי. עכשיו אני גם נזכר כי הסרטן העסיק אותי לא מעט, ואף כתבתי לפני כ 12 שנה סיפור על ילד המתרפא מסרטן באופן "אלטרנטיבי". הסיפור לא הוקלד למחשב, אבל אנסה למצוא את הדפים...

 

[blg]

אמא בכי ושאר ירקות

אירועים של התפרקות היו (ויהיו?!) אבל נדמה לי שצריך לשנות את השגרה - ההתנהלות היומיומית מולה לא? אגב תרגיל דימוי הגוף? אבא שלי יצא כולו מוח... (האיבר המייצג, האיבר הדומיננטי, תפקידו בגוף) האיבר הבולט אצלו - בטן (איש שמן) אין לי מושג מה זה אומר!? על אמא - האיבר המייצג - פשוט לא הצלחתי להחליט אבל התחברתי לתשובה שהיא כולה פה (בעיקר בגלל ההסבר)- אבל לא אני חשבתי על זה. איבר דומיננטי ציצי - וזה מדהים כי מתחבר גם להיותה אמא לא מ(ע)ניקה וגם לתסביכי מיניות שלה - שלי. מה האיבר שהיא? - מערכת חיסון תפקידה במשפחה? _ מע´ חיסון עם כשל אוטואימוני... ואני חליתי- במערכת הלימפה, מעל הלב, מתחת לציצי?!?

 

[אינקה]

../images/Emo20.gif מדהים!!!

אם לא "יפית" קצת את הדימויים כדי שיתאימו לתאורייה, הרי מוצגת בפנייך כל התמונה הפסיכו-רפואית שלך, הכוללת את הסיבות להתפתחות המחלה והקשר בינה לבין הדפוסים הרגשיים שלך במערכות היחסים הקרובות לך. עכשיו את יודעת (כמעט) הכל על עצמך, נשאר לך להכיר ברגשות הכואבים כלפי הורייך ולהתמודד עם תחושות ומצבי אי הודאות המונעים ממך להגיב נכונה מולם.

הצעד הראשון הוא הכרה והבנה, - הצעד הבא הוא שינוי. השינוי נעשה דרך ניקוי הרגשות ויצירת תמונת עולם רגשית ברורה - ללא הדחקות ופחדים סמויים. רגשות ברורים בתוך המשפחה יאפשרו לך יכולת תגובה וישחררו את האנרגייה הרגשית המודחקת הפוגעת בך מבפנים. תוכלי להסתייע רבות על ידי תרגיל "הפרדת הרגשות" כאשר הוא נעשה בשלבים ראשונים בדמיון, ולאחר מכן במציאות מול אימך והקרובים לך - ובעצם מול כל אחד שיחסייך עמו מכילים רובד של אי ודאות רגשית ורגשות מודחקים. שינוי כזה בדפוסים הפסיכו-רגשיים שלך ישפיע כמובן גם ברובד החיסוני ויאפשר למערכת החיסונית לאתר, להבחין ולהגיב בהתאם ב"איומים מבית" - התאים הסרטניים. כאשר רגשותייך כלפי אימך (ואחרים) יהיו ברורים, וכך גם רגשותיה כלפייך - תוכלי לבחור בפעולה הנכונה בכל עת ולהגיב כלפי איומים רגשיים בדרך פעילה ובריאה יותר. כך כמובן תנהג גם המערכת החיסונית שלך. בהצלחה!

 

[blg]

לא נעים לי להגיד, אבל: מה????

לא ממש הבנתי, ואני גם לא בטוחה שהבנתי את התרגיל של הפרדת הרגשות וגם יש פשוט כמה סוגים של רגש אני גם כועסת עליה כי היא היתה אמא רעה כשהיינו ילדים וגם היום יש לה באגים שמשגעים אותי. וגם היום אני חושבת שהיא לא מבינה מה היא אהבה, ועושה דברים רעים בשם האהבה. מנגד יש המון דברים שהיא מאפשרת - הביטוי הוא בתמיכה כלכלית אבל זו מאפשרת מאוד (למשל את הלימודים שלי עכשיו) בקיצור יש בלבול שלא דווקא קשור בהדחקה כמו בזה שקיימים רגשות סותרים והמון רגשות אשמה על תחושתי הרעות כלפיה דווקא במקום שהיא בו בסדר (במסגרת המגבלות שלה) יש גם הבנה וסלחנות כלפיה, בקיצור בלגן!!!! את אבא שלי המשת"פ השקט נעזוב בצד בנתיים, אני פחות וידעת לנתח את העובדה שהוא היה ה"הורה האוהב" למרות שהיה הורה נעדר - פיזית, עבד כל הזמן. וחוץ

 

[אינקה]

../images/Emo20.gif הסבר

בלבול, רגשות סותרים... זה מה שבולם אותך מנקיטת עמדה ותגובה נקייה וברורה מול הורייך. המערכת החיסונית שלך מבולבלת בדיוק כמוך. תנקי ותסדרי את הרגשות כך שהתמונה הרגשית תהיה ברורה ותאפשר לך פעולה - וגם המערכת החיסונית תוכל להגיב נכון!

תרגיל הפרדת (או "הבהרת") הרגשות מיועד לאפשר הכרה ברגשות שלך (גם השליליים, הסותרים והמודחקים) וגם להכיר ברגשות שלה אשר אינם קשורים אלייך בהכרח. התרגיל מתואר כאן בשרשור, אך הדגש החשוב הוא להעלות את תחושת הבילבול הרגשי ולהשאר בה עד שתפסיק להפחיד ולשתק אותך. זהו אותו בלבול רגשי אשר בתורו מועבר אל המערכת החיסונית וגורם לה לשיתוק מול האיומים מצד תאים "קרובים" אך סותרים - התאים הסרטניים.

 

[blg]

לא יודעת אם ייפיתי אבל הדבר הראשון

שעלה לי בראש זה שהיא תוקפת אותנו כל הזמן גם כשהאיום הוא מבחוץ... ואז זה התחבר לי עם כשל אוטואימוני. ומזה יצתי לזה שהיא מערכת חיסון. וזה לא מפתיע שהיא לא יודעת לזהות איומים ולשייך אותם כי אצלה בבית היתה התעללות (כנראה באמא שלה) אוהב - אוייב? היא לא יודעת להבדיל בינהם ואת חוסר הידיעה הזה היא העבירה לי? היא אגרסיבית יתר על המידה ואילו אני פחות מידי - מצד שני המון שנים היתה לי אלרגיה? (גם לה)