אשת השבוע

[דפנה מי]

בוקר טוב../images/Emo42.gif

אני מאחלת שהשנה הזו תהיה מאושרת ומהנה עם שלל התפתחויות והשתוללויות של עדי ובריאות לכולם

.

 

[דפנה מי]

ושכחתי את השאר../images/Emo163.gif...

השם עדי היה יפה בעיניי מאז ומעולם

אני הייתי אחראית על בחירת השם (והבעל היה לאישור סופי

)-ניסיתי כל מיני שמות אחרים (היות ויש לנו במשפחה גם עדה וגם עידו) והרגשתי שאצטער על כך שלא קראתי לה עדי-וכך היה ואני מרוצה מאוד

. בעניין התכונות-כבר עניתי בתגובות קודמות

 

[אמא של פילפילון]

../images/Emo49.gif דפנה ושאלה ../images/Emo35.gif

ליום ההולדת

שאלה רומנטית: איך פגשת את האיש והאם החיבור קשור לסרט האהוב על שניכם (אני אשאיר לך לגלות איזה סרט)

 

[אמא של פילפילון]

../images/Emo163.gif שכמוני, כבר שאלו...אז אחרת

בתקווה שלא שאלו (אני בתחרות על המחשב עם 3 ילדים, אד מהם חובב במיוחד את כפתור הESC...) מה את מעדיפה, סרטים או ספרים? מה הנבחרים שלך?

 

[דפנה מי]

טוב שאת גם מנצחת בתחרות../images/Emo47.gif

לפעמים

את שניהם אני לא ממש מחבבת.

סרטים-רצוי בבית (לא מתלהבת נורא מקולנוע) ובעיקר: אנימציה (כדוגמת שרק, עידן הקרח...), מתח ואקשן עם פן מחשבתי(הנמלט-סרט מופת

).

ספרים: היתה תקופה שהייתי גרופי של אביגדור דגן, וכחובבת חיות-ג'ראלד דארל, כיום זה יותר על החיים ובכלל-מה שתופס. ובעיקר סדרות טלויזיה: E.R., חוק וסדר, זירת הפשע (CSI-ללא כל הקטעים המבחילים שם), גם קומדיות-נני, כולם אוהבים את ריימונד.

 

[גורבי]

הי דפנה ../images/Emo142.gif

כמה טוב לקרוא אותך (ומקווה שייצא לנו אפילו להתראות יום אחד). תוכלי לספר קצת, איך השתנתה הזוגיות שלכם אחרי הלידה - הבנתי מתשובות אחרות שבעלך לא ממש הבין בהתחלה את הקושי שלך. איך גרמת לו להבין? וחוץ מזה, מאיפה בא הכינוי שלך? את הדפנה אני מבינה

, אבל את ה"מי" לא.

 

[גורבי]

ואיך יכולתי לשכוח ../images/Emo163.gif

יומולדת שמח! הרבה הרבה אושר עם עדי והאיש והיצירות שלך.

 

[דפנה מי]

שלום לך../images/Emo13.gif

אנחנו באמת צריכות להצליח להיפגש מתישהו..... נראה לי שהזוגיות השתנתה בעיקר באופן שדברים יותר יצאו החוצה, בעיקר מחלוקות ודעות שונות הודגשו סביב נושא הטיפול בעדי, וגם שנינו מגיעים למצבים של חוסר סבלנות ועייפות ועדיין צריך לתפקד ויש "מלחמה" למי מגיע קצת שקט ומי עובד יותר קשה. גרמתי לבעלי להבין בהרבה סבלנות ודוגמאות וחלק העמדתי אותו בפני עובדות ושיחות בינינו ששנינו הרגשנו שיש תקופות של ויכוחים של הזמן וזה לא נעים ולא מקדם לשום מקום ומעכיר את האווירה בינינו וצריכות לשנות משהו וכל אחד משתדל להקשיב לשני ולהגיד מה יקרה ובאיזה דרך זה יכול להקל ולעשות יותר טוב ולשתף יותר ולתכנן ביחד זמנים מוגדרים (גם בשבילי, שבהם אני יכולה לצאת ולהשאיר את עדי איתו) של כל אחד בשקט. אנחנו עדיין עובדים על זה, כל יום ומשתדלים ללכת לקראת השני ולא להתווכח על כל דבר (כולל על הדלקת מיזוג - לי חם כל הזמן ולו לא, וכל פיפס הכי קטן שכל אחד חושב ונראה לו אחרת) ודברים ש"צריך" לעשות לעדי (מקלחת, אוכל, לישון...) ולעיתים קצת לוותר גם איתה ולרווח את לוחות הזמנים שלא יהיו כ"כ מוקפדים ולא להיעלב (הוא מאוד אוהב להקניט ולהרגיז אותי

). יש דברים שהוא עדיין לא מבין-אבל לומד לקבל אותם ולחיות איתם וההסתגלות לזה קשה ולא תמיד נעימה.

 

[דפנה מי]

וההסבר של ה"מי"../images/Emo45.gif

שם משפחתי הקודם היה מילשטיין, הנוכחי מילון (כן, במקרה). כשהגדרתי את שם המשתמש כתבתי "דפנה מ" וזה היה תפוס - חשבתי דפנה מיל' - אבל זה סתם מצחיק

אז נשאר "דפנה מי". ותודה על כל האיחולים והברכות

 

[מ ת י ל ד ה]

מזל טוב רטרואקטיבי ../images/Emo65.gif../images/Emo20.gif../images/Emo141.gif

עבודותייך מקסימות, אני עוקבת אחריך באומנות שימושית... והשאלה הקבועה שלי: מהו האירוע (או כמה) בחייך שתרמו בצורה משמעותית לעיצוב אישיותך, או לשינוי מהותי בה?

 

[דפנה מי]

איזו שאלה רצינית../images/Emo24.gif

אני מאמינה בראייה לאחרו שעזיבת אמא שלי והמעבר לחיות ולגור עם אבא שלי שינה אותי 180 מעלות. מילדה ביישנית, מופנקת, תלויה, בכלל לא עצמאית, סגורה - התחלתי להתפתח ולצמוח ולגדול מחדש. במידה מסוימת זו היתה גדילה והתפתחות מחדש. באופן כללי אני מאוד מושפעת מאנשים ומהסביבה שאני נמצאת בה וקרו הרבה מצבים שהתאכזבתי מהמערכת-בשירות הצבאי, למשל, באוניברסיטה - אפילו בעולם הפורומים שבו ציפיתי לפתיחות ולהיותו מקור ליצור קשרים וחברויות וגיליתי דברים אחרים והתייחסות שונה של אנשים שהובילה אותי להיזהר ולהיות חשדנית יותר. גלי הפיטורים שעברתי (שאחד מהר סחף אותי) הראו לי איזו טלטלה ומהפך אפשר לעבור והפסיקו את המצב המסירות הטוטלית לעבודה (בהתאם לעקרונות הפרפקציוניסטיים שלי) על חשבון שחיקה עצמית-כך שלאחר זמן מה הבנתי שבמידה מסוימת זה עשה לי רק טוב ובכלל לא עוול

 

[אביטלתל]

רוצה רק

לאחל לך מזל טוב

ולהגיד שהיצירות שלך מהממות

 

[עינבלית]

מזל טוב../images/Emo65.gifדפנה../images/Emo24.gif

מאחלת לך שמחה וסיפוק שלווה ואהבה ושכל מה שתרצי- יתגשם!

 

[דפנה מי]

../images/Emo51.gifרבה על כל הברכות והמחמאות

אני מסמיקה מגאווה ומאוד מרוגשת

תרגישו חופשי לשאול אותי כל שאלה שעולה לכם ואני אענה

 

[פשושולה]

הי דפנה. קודם כל מזל טוב מאוחר.

חוץ מזה, אני מבינה שגם לך יש "סיפור אמא". גם לי יש משהו דומה, אם כי לדעתי קיצוני וחולני יותר. לדעתי הפרפקציוניזם שלי נובע מהעובדה שאף פעם לא הייתי מספיק טובה בשביל שאמא שלי תאהב אותי. למה את פרפקציוניסטית? נשמע כאילו אמא שלך גוננה עליך, אולי מידי, אבל לא דחתה אותך חלילה. את יכולה לשחזר את הסיבות? מה היה ו/או עדיין "מקום המפלט" שלך? (כוונתי היא המקום שהרגשת בו בטוחה יחסית. יש כאלה שקוברים עצמם באומנות, מוסיקה, ריקוד וכו', יש כאלה שנתלים באדם אחר, יש כאלה שקוראים ומתנתקים מהעולם...) ציינת שאת אוהבת חיות. האם את מגדלת חיות כיום? אם היו מציעים לך עכשיו עבודה בהיי טק, שמשלמים בה טוב מאד יותר מאשר שילמו לך קודם, עבודה עם סיפוק מקצועי גבוה (ראש צוות/מחלקת פיתוח באיזו חברה מדהימה), אבל כמובן עם השעות המטורפות הרגילות בהייטק, האם היית חוזרת לעבודה, אפילו שאת חושבת כיום שזה לא התחום שמתאים לך? האם יש בך חרטה על היציאה מהתחום? או להבדיל, על בזבוז השנים בלימודי מחשבים?

 

[דפנה מי]

כל אחת עם סיפור אמא קיצוני וחולני

משלה

. יש בעיה קטנה עם שיחזור והיא שכחלק ממנגנון ההדחקה-אני ב 99% לא זוכרת דברים שקרו לי במהלך חיי עם אמא שלי. רוב הצלקות הן רגשיות ונפשיות וזה הרבה יותר מסובך

. אמא שלי לא דחתה אותי אלא "חנקה" אותי והיא בעצמה (וגם שידרה אליי וניסתה ללמד אותי) שלא צריך להתאמץ יותר מדיי, כל דבר הוא קשה-ללמוד באוניברסיטה, בתיכון במגמה ריאלית, צבא, עבודה, המחזור הוא דבר מלכלך וכואב וכמה שאפשר להיות כמה שיותר פסיבי ולא יעיל ולהתפלח מדברים (ועוד ועוד ארועים ומעשים שאני מתביישת אפילו לכתוב אותם). דוקא בגלל זה והרצון כ"כ לא לדמות לה והחיים עם אבא שלו וזוגתו שהיא אישה עצמאית שהשיגה את הכל בעבודה ומאמצים - גרמו אולי לעשות "דוקא" כל דבר הכי טוב שאפשר וכך להפוך לאט לאט לפרפקציוניסטים: בתיכון למדתי במגמה פיסיקלית-מתמטית ואנגלית 5 יח"ל, הייתי עתודאית ולמדתי תואר ראשון במתמטיקה ומדעי המחשב (ללא שום ניסיון קודם בעניין), עשיתי קורס קצינות וסיימתי שירות צבאי לאחר 5 שנים בדרגת סרן, עבדתי כמו מטורפת גם 12 שעות ביום. למדתי לשרוד ולמתוח את הגבולות שלי (אולי גם הלידה ללא אפידורל, זה יצא ככה אבל תיכננתי מראש לנסות בלי). אני צריכה ללמוד להיזהר עם זה כי מכאן הגבול מאוד דק לשחיקה עצמית. ומכיוון שכבר נהיה ארוך-בתגובה הבאה

 

[דפנה מי]

מקום המפלט העיקרי שלי

הוא כמה שיותר רחוק מאמא שלי-לא לחשוב עליה, לא לדבר איתה, לא לזכור שהיא קיימת, לא להסתובב בסביבת מגוריה-ואז כל מקום אחר אפשרי הוא בטוח. "לברוח" ממנה מכל האזור שהיא נמצאת בו. בגלל זה גם עולה בי פחד נוראי כשקובעים מפגש במקום הקבוע של הורים ותינוקות ואני חוששת רק אם בטעות אולי ניפגש. בכלל באופן כללי אני אוהבת לחלוק ולדבר על מה שמעיק עליי ואני משתדלת לפרוק את ה

על בעלי ואבא שלי ולעיתים גם לשמוע אישור מקצועי מהפסיכולוג שלי. יש כאלה שמפרשים זאת כתלות שלי בהם, ולעיתים קורה שאני נסחפת

, אבל זו לא הכוונה

. בעיניי חבר אמיתי צריך גם לדעת לשמוע דברים כאלה שבשבילי הם שיגרת חיים ולא להתייחס אליי ולרצון שלי לחיזוקים מהסביבה כנטל.

אני מגדלת כיום

ה בת שנתיים. בעבר-פחדתי מכלבים-פחד מוות

. המנהל שלי ביסודי המליץ לקחת כלב כדי שאצא איתו ואקבל אחריות ועצמאות ואתרחק מהכבלים של אמא שלי. היתה כלבת זאב שנפטרה בגיל 5 וכלב רידג'בק (אפריקאי מדהים בצבע חום דבש, כמעט כמו בוקסר)שהרדמנו בגיל 11 עקב סרטן-ומכיוון שלא יכלתי בלי-אז כעת יש את ליבי הלברדורית השובבה. העבודה בהיי טק|דגש|-העלת נקודת מחשבה מעניינת ובכנות ע יד על הלב-נראה לי שמבחינה חברתית אני לא מתאימה למרוץ המטורף הזה והאנשים והאווירה שאיתם אני עובדת הרבה יותר חשובים לי מהסיפוק המקצועי-ואם זה לא יתקיים, אז אני לא אחזיק מעמד ואקמול שם תוך זמן מה בלי יכולת להפסיק את זה בעצמי ואסבול. אני חושבת שבזמנו לא חשבתי על משהו אחר שאני יכולה ללמוד ושמושך אותי-אכן החיים והזמן עשו את שלהם והיום תחום הפסיכולוגיה הרבה יותר מעניין אותי (אולי בשילוב עם ילדים/אומנות/בע"ח) ואני מצטערת שלא למדתי את זה והיום עוד אין ממש סבלךנות להושיב את הישבן ולהתחיל תואר מחדש...אני חושבת שזו היתה תקופה שלמדתי בה רבות ולא מצטערת על קיומה ובמידה מסוימת אני לא מתחרטת על היציאה מהתחום ואם אני אחזור-אז למשהו הרבה יותר יצירתי ופורה ומהנה שכל יום (כמעט) יהי לי כיף לקרום בבוקר וללכת לעבודה. וכמו שבעלי אמר-הוא לא מרשה לי ללכת לעבוד היום עם ילדה קטנה בבית 12 שעות ונטל הגידול ייפול עליו

 

[אדר שלי]

הי דפנה! מזל טוב (באיחור)../images/Emo140.gif../images/Emo65.gif

איזה כיף שאת אשת השבוע! בפגישתנו האחת והקצרה, גם את וגם בעלך הייתם מאוד חמים וחביבים ויצרתם סביבכם אוירה נעימה ונראה שטוב לכם ביחד ועם עדי (ללא ספק ילדה מהממת וכובשת!). כבר ראיתי את הטבעות שאת עושה בפורום "הורים לתינוקות" והתלהבתי מהן. מהמוביילים התלהבתי אפילו יותר (בעיקר מהאדום!). גם אני אשת "יצירה" ומאוד אוהבת אמנות ואומנות. אה, כן! שאלות... באיזה גיל נפרדת מאמך ועברת לגור עם אביך? איך את מגדלת את עדי והכלבה יחד? גם הכלבה בתוך הבית או בחוץ? תני קצת טיפים בנושא (לדוגמא: מה קורה כשהקטנה מתחילה לזחול עם השערות של הכלבה וכו') אשמח לשמוע גם טיפים שאת יכולה לתת של היום יום שלך. איך את מקלה על עצמך? סליחה על מבול השאלות. את פשוט מעניינת.

 

[דפנה מי]

אנחנו גם מאוד נהנינו אז

אולי אפשר שוב איכשהו?|

. העזיבה והמעבר היו בגיל 12-רגע לפני/תחילת גיל ההתבגרות. הכלבה (ליבי) ועדי גדלות ביחד לגמרי

, בתוך הדירה. את ליבי הבאנו קודם כדי לסיים את החינוך והאילוף שלה והסדרת הקקי/פיפי לפני שתהיה תינוקת בבית, וכתנאי שלי לבעלי שהוא רצה ילד ואני רציתי כלב-זה היה ההסכם: ילד כלב-תחילה. עם הולדת עדי והשייה שלה בביה"ח-הבאנו לליבי בגדים שהיא לבשה (של ביה"ח, ברשותם) שתרחרח ותכיר. אני שוחררתי הביתה ועדי נשארה עדיין בביה"ח-אז ליבי קיבלב ממני חזרה את תשומת הלב אחרי שהלכתי לה (ואני קיבלתי חיזוקים ממנה). הלכתי שוב למלונית (תה"ש) לעוד יומיים. בל הזמן הזה הבעל טיפל בכלבה ודאג לה והעריסה הוכנה בחדר שלנו עם המעים וליבי התרגלה שיש עוד חפצים בחדר. גם החדר של עדי התמלא במיטה, שידה ולהכל נתנו לה להתקרב. כששבנו הביתה עם עדי-אני נכנסתי קודם לקבל את פני ליבי-הבעל אחריי עם הסלקל-הניח על הרצפה ואני הייתי ליד ליבי, כמו שהיא באה ממול לסלקל ונתתי לה להריח בהשגחה רק שלא תתלהב יתר על המידה ותדחוף רגליים בטעות ו/או תשטוף אותה בליקוקים-בטח לא בפנים. בקצות האצבעות נתנו לה, בהמשך ומכיוון שעוד היה חורף-אז דרך הבגדים. הראנו אחת לשנייה מי זאת מי וערכנו הכרות. במקביל לימדנו את ליבי לא לעלות יותר על הספות-ויש לה ספה ומזרון משלה. הרשנו גם לליבי לעלות עם פלג גוף עליון על המיטה שלנו כשעדי עליה לידינו ולהתחיל לרחרח ולהכיר קצת יותר מקרוב ושעדי תישלח אליה ידיים. הפסקנו את הנסיעות המשותפות של שתיהן במושב האחורי עד שממש יכירו וידעו להגיב זו לזו. בעניין השערות זו בעיה רצינית-בהתחלה נבהלנו וטאטאנו כל הזמן וניסינו לנקות את עדי כל 10 דק'-אבל ראינו שאין סיכוי והיא לא נחנקת מהשערות ולא ממש אוכלת אותן-אז עזבנו את העניין. אנחנו מטאטאים כל בוקר ולעיתים גם אחרי המקלחת-אבל עדי הכי אוהבת את המזרן של ליבי והצעצועים שלה-אנחנו גם מלמדים שלכל אחת צעצועים משלה ולכבד ולהחזיק ולא לקחת. למשל כך גם עם העוגיה שנותנים לעדי וליבי יודעת לא לחטוף לה. עדי גם לומדת לא להציק לליבי ולא למשוך ולא לעשות לה דברים לא נעימים. כן משחקים עם שתיהן ביחד עם הרצפה-עדי עם הצעצועים שלה וליבי במסירות עם הכדור/צעצוע שלה. כשבעלי היה במיל' התחילה בערך תקופת הנשירה הגדולה. מכיוון שזו היתה הפעם הראשונה עם שתיהן יחד לבד ולא ידעתי איך תהיה תגובת חסרונו של אבא (ליבי לוקחת את זה מאוד קשה) לא סיפרנו אותה. להבא נערך בהתאם

. איזה כיף לשמוע שאני מעניינת ואת יכולה להמטיר חופשי עוד שאלות

 

[דפנה מי]

../images/Emo41.gifטיפים והקלות

לפזר חיתול טטרה בחדר של עדי ובסלון ולא לרדוף אחריו בכל הבית. להשתולל עם עדי עם המיטה שלנו. להיעזר בליבי לבידור עדי (היא מתגלגלת מצחוק כשמשתוללים עם ליבי). לקרוא לליבי ללקק פליטות של עדי על הרצפה (מגעיל ויעיל). לקחת צעצועים של עדי שקצת נמאס לה מהם ולהעלים ממנה לאיזה שבוע-שבועיים-חודש (אפשר גם לקנות אחרים, רק לא שיהיה מבול צעצועים זמין) וכעבור זמן זה-לתת לה אותו ויש התלהבות מחודשת. לעשות כך רוטציה עם הצעצועים עד שהולכים לאיפסון ולא לעשות מאגר כללי בסלון. בתחילת אימוני הזחילה-לקנות שטיח רצפה מסול ולשים אח"כ במקום הכי אהוב של אימוני העמידה. אם יש בכי בספסל האחורי בנסיעות-לנסות להיעזר בשרוך שקושרים ועליו תלויים עם טבעות שיתנדנדו ועדי תוכל לתפוס ולשחק. לסלקל עשיתי בעצמי מובייל על 3 תלויים גדולים (פרפר, טיפות מפלסטיק) שעדי יכולה להחזיק ולהכניס חלקית לפה-בל תיחנק ובל ייקרע!!!!! עשיתי לזה אימוני חוזק. ללכת עם עדי לפארק ליד הבית לאיזה שעה-שעה וחצי בסביבות 7 בערב. מאוד נעים בחוץ, פוגשים שכנים ובכלל איוורור לעיניים. לקבוע זמן לעצמי לבד ולצאת-להליכה, לקניות, לסידורים-להתלבש נורמלי ולא רק בגדי בית ולשנות אוירה ושקט בראש מוסיף המון. כנ"ל טיול לילה עם הכלבה. להרשות לעצמי להשטתות ולהשתולל עם עדי ו/או עם הצעצועים שלה-הכי כיף בעולם. ללכת לחוג שחייה לתינוקת-כיף אדיר

. לא להניק בשכיבה באמצע הלילה במיטה שלנו!!!!!!! לשים את הטלפון במקום קבוע ולא להתחיל לחפש אותו כל פעם שמצלצל ועד שמגיעים אליו-הצלצול נפסק. להרגיל תינוק לבקבוק ולא לפחד מבלבול פטמות וכד'. כנ"ל לתחילף (כן אני גיבורה-נראה מה יהיה בילד הבא......) ללכת תמיד עם פדים לספיגת החלב-תמיד בשלב הכי בלתי צפוי הוא יכול להתחיל לדלוף. אם הולכים לחדר ליד ומאבדים קשר עין עם עדי ויש שקט מדיי-לבדוק במה היא מחבלת (עציץ?). להתרחק מאנשים שלא עושה לי טוב להיות איתם ולא לנסות לשכנע אותם שכדאי להכיר אותי-לא רוצים, הפסד שלהם. לא לחזר אחריהם, להיות קצת "קשה להשגה".