אשת השבוע

[עינבלית]

../images/Emo7.gifקראתי ובכיתי

 

[תנועת החסידות]

שבוע מצוין לאשה והאגדה

איזה יופי שזו את! בטוח יהיה מרתק. ושאלותי: - מה פירוש השם "פילה סגולה" (אם יש כזה)? - מדוע בחרת ללמוד פסיכולוגיה, ואם היתה ניתנת לך הברירה היום, האם היית בוחרת שוב באותו מסלול לימודים? - הפכת להיות אמא בגיל שנחשב קשיש למדי לפני שלושים שנה, אבל בדורנו את בין המקדימות. האם יש לכך משמעות מבחינתך? האם אין לך תחושה ש"לא הספקת" לעשות את כל הדברים האלה, שאנשים טוענים שאי אפשר לעשות עם ילדים? (אגב, מבחינתי זו דוקא הצלה - סוף סוף יש לי תירוץ לגיטימי לא לרצות לצאת לדיסקוטקים או לקפוץ באנג'י). - וקצת דומה לשאלה הקודמת, אבל יותר מורכב - האם את או בן זוגך חשים לפעמים קושי (או לפחות צביטה) בשל העובדה שאתם נמצאים יחד מגיל צעיר כל כך, ובעצם כמעט לא מכירים "משהו אחר"? אם כן, האם זה נושא שיחה לגיטימי ביניכם? אני תמיד מרגישה נורא חטטנית בשרשורי "אשת השבוע", אז אני מציינת את המובן מאליו - שאת יכולה להתעלם מכל שאלה שלא מתחשק לך לענות עליה. ואני מנצלת את השרשור כדי לומר לך שוב "יישר כח" על העזרה והתמיכה שאת מעניקה לכל כך הרבה נשים בפורומים השונים.

 

[אמא של פילפילון]

../images/Emo9.gif איזו כותרת מוגזמת

"פילה סגולה" כי פילות הן החיות האהובות עלי (ליתר דיוק פילות אפריקאיות). הן האמהות הגדולות והטובות של הטבע (והן כנראה גם יותר חכמות מאיתנו, עובדה שהן חיות בעדרים של נקבות

). סגול (יחד עם כחול) הוא הצבע האהוב עלי. אחרי שבחרתי בכינוי חברה הסבה את תשומת ליבי לכך שהוא עובד בדיוק על העקרון של פרויד לשמות בדויים. פרויד היה מעניק למטופליו כינוי שעוקב באות אחת אחר האות המקורית של שמם (למשל, למטופל ושמו אברהם, יהיה כינוי המתחיל באות ב', למשל בנימין). מאז, אגב, אני פוגשת הרבה איורים של פילים דווקא בצבע סגול. מוזר. לגבי תחום הלימוד, בעבר ניבאו לי דווקא את תחום המשפטים או היחסים הבינלאומיים. בעקרון, אני תמיד בעד ללמוד מה שאוהבים ולא על סמך אופנות או שיקולים כלכליים. כך היה בתיכון בו יכולתי ללמוד כמעט בכל מגמה, אבל בחרתי ללכת עם נטיית הלב ולמדתי היסטוריה וספרות (5 יחידות בכל אחד) וכך באוניברסיטה. למעשה, למדתי לתואר ראשון במדעי ההתנהגות וזה בעיני שילוב מצויין שבוחן את האדם בכל המעגלים: תרבותי, חברתי ופסיכולוגי. במקור התכנון שלי היה להמשיך לתואר מתקדם בפסיכולוגיה אירגונית. במהלך הדרך, משהו קצת השתבש (אני עדיין לא יודעת מה בדיוק) ולמדתי דווקא פסיכולוגיה קלינית. תחום מרתק בפני עצמו, אבל כיום לא הייתי רוצה לעסוק בו באופן ישיר ועיקרי. הייתי רוצה ללמוד כמעט הכל. אני מהאנשים שנובלים כשהם לא לומדים. אומנם, לא הייתי מתקבלת (או שורדת) בתחום הפיזיקה הגרעינית, אבל כן הייתי רוצה להבין יותר בתורת הקוונטים (אני מוצאת שהתפיסה של יקומים מקבילים ממלאת אותי סוג של נוחם). מעניין אותי חקר המח (שהוא מדע בין תחומי המערב נוירולוגיה, בלשנות, פסיכולוגיה, בינה מלאכותית ועוד) אבל אני בהחלט לא ברמה של לימודים אקדמאיים בתחום. מצד שני, וזה משהו שאני יכולה לעשות היום ולא הייתי מסוגלת לבחור בו בצומת ההחלטה של גיל עשרים, הייתי רוצה להתפתח בתחום של הדרכת נשים לסוגיו (לקראת לידה, המעבר להורות וכו'). זה נכון שהפכתי לאם בגיל צעיר יחסית (25 וחצי) אבל זה היה אחרי הבשלה ממושכת בקשר ביננו ובעיקר על רקע זה שתמיד הייתי "ילדה זקנה" כלומר, קצת מבוגרת מכפי גילי. לנו זה באמת היה הזמן הנכון. עד אז הספקתי לעבור שירות מעניין ומאתגר בצבא, טיול של שמונה חודשים בעולם (דרום אמריקה וקצת ארה"ב) כולל כמה חוויות מסמרות שיער שהן בהחלט יחודיות בשביל אדם כמוני וירח דבש של חודש בקניה. פורקת עול במסיבות ממילא לא הייתי גם קודם, כך שלא הפסדתי משהו...אנחנו כן מטיילים הרבה ולא הפסקנו בגלל הילדים, פשוט קצת שיננו את אופי הטיולים. אני חברה של האיש מגיל 17, עד אז תמיד היו לי חברים או ידידים (כבר בגן טרום חובה היה לי חבר בכיתה א'. תמיד העדפתי גברים בשלים...). מגיל 16 פלוס עד כמעט גיל 17 היה לי חבר, אבל אין בו שום דבר מיתולוגי. נכון כי יש לי סוג של "חסך" בהתנסות בזוגיות אחרת, אבל מה שהיה לי לפני האיש נתן לי מספיק פרספקטיבה כדי להבין במה זכיתי. היינו חברים בתקופה שהיא מאוד סוערת אצל צעירים רבים ולמעשה, לאורך כל תקופת הצבא (שאת חלקו ביליתי ביחידה הורמונלית במיוחד) היו לי מספר מחזרים, חלקם מקסימים ביותר. למעשה, מבחינתי, בחרתי כל פעם מחדש באיש ואני חושבת שבחרתי טוב. איך שהוא, גם אם צצות לעיתים רחוקות מחשבות על ה"משהו האחר" המוחמץ, אני חושבת שבסופו של יום, די "קר שם בחוץ" ואני זכיתי במשהו נדיר שאין להרבה אנשים. ולמען האמת, אנחנו כמעט לא דנים בנושא, אולי פעם בשנה בערך, וגם אז בעיקר בהומור. אני די משוכנעת שאת האיש זה מטריד עוד פחות ממני. ותודה על המחמאות

 

[תנועת החסידות]

איזה יופי של תשובה!

ואיזו שלמות. שיהיה לכם תמיד טוב.

 

[נעמולה]

שלום ובוקר אור לנבחרת השבוע

אתההיסטוריה שלך אני מכירה מהסיפורים ואת שלי את מכירה כי היית שם בשביל לתמוך, לעזור ולעודד ואכן יש תוצאות. רציתי לדעת איך את מתמודדת עם הסיפורים הקשים האלה של אחרות, כי אני לא מסוגלת, כל סיפור של מישהי אחרת מחזיר אותי לאובדן שלי ואני שוקעת לתוכו בחזרה ולא מסוגלת לתמוך. האם יש קשר בין מה שאת עוסקת בו ולימודי הפסיכולוגיה לתמיכה שלך או שזו דרך להתמודד עם השדים הפרטיים? ולא שכחתי -

לסופגנייה!!!

 

[אמא של פילפילון]

שאלה קצת מורכבת

והתשובה לה משתנה בימים שונים. ראשית, אין לי ספק שחלק מהעיסוק באובדן קשור לשדים האישיים שלי ולצורך למשיך לעבד אותם. ברור גם שזה קשור לסוג ההשכלה שלי (בעיקר במובן שבחרתי דווקא בה כי אני אדם שהפוקוס שלו על אנשים). אני מוצאת שהתמיכה באנשים מעניקה לי סוג של חוסן, כך שיותר משאני מעניקה להם, הם מעניקים לי. קצת מוזר, אבל בעבר היו לי חיים די נטולי דרמות (וטוב שכך, אני בהחלט מתגעגעת לזה. לא סתם המשפט "שיהיו לך חיים מעניינים" הוא קללה) וחלק מן הדברים חייתי דרך אנשים אחרים או דרך ספרים. אחרי האובדן וההכרות עם פורום "אובדן הריון" נחשפתי למסה לא סבירה של סיפורים, שחלקם הולידו חברויות אמיצות. בשלב מסויים באמת הרגשתי שזה מציף וקשה וידעתי שזה הזמן לקחת צעד אחורה. זה היה לפני ההריון החמישי, במהלכו כלל לא נכנסתי לפורום, אבל הייתי מעודכנת באמצעות חברותי הטובות. אני חושבת שהסוד הוא לתת מה שאפשר כשאפשר. עכשיו, ב"ה, אני בתקופה אחרת. האובדנים עדיין צורבים. אין יום שאני לא חושבת עליהם והם חלק מגדיר ביותר של האישיות שלי, אבל יש לי גם פרספקטיבה של זמן וגם ילד חדש שנותן להכל משמעות מורכבת יותר. מתוך העמדה הזו (וזו עמדה שמבשילים אליה, תראי בעוד זמן) קל יותר לתמוך. ןעדיין, את צודקת, זה קשה ולעיתים רבות אני צריכה להזכיר לעצמי את הגבול ביני לבין האחרים (כמו שצריך כל מי שעוסק בסוג של מקצוע טיפולי) ולפעמים אני פשוט מרפה מן העניין.

 

[נטע 123]

בוקר טוב ../images/Emo42.gif

אין לי שאלה כרגע, רק רציתי לנצל את ההזדמנות לומר שתמיד תענוג לקרוא את ההודעות שלך שהן שילוב של ידע וחכמה, סבלנות ונעימות, וכושר התבטאות

 

[אמא של פילפילון]

תודה רבה../images/Emo70.gif

זה באמת מחמיא לי. בקרוב אני אצטרך לפרסם הודעה דומה, כי מאחר הצהרים אהיה די עסוקה, עד שאתפנה שוב מחר בבוקר. בינתיים, יש לנו עוד כמה שעות חסד...

 

[lulyK]

וואו, זו התרגשות!

אני באמצע התארגנות לקראת קמפינג (!!!) אז אשאל שאלות כשאשוב, רק רציתי לספר לך בינתיים שמבחינתי את סלב פורומים ידועה (כזו שצריך לפרסם פוסטר שלה לקראת החגים...). תמיד נהנת לקרוא את מה שיש לך להגיד - בגלל הידע, ובזכות הזווית המעניינת שבה את רואה את החיים.

 

[אמא של פילפילון]

תהנו בקמפינג../images/Emo70.gif

שמחה שאת נוסעת לפחות משבוע, כי שרשור "אשת השבוע" ללא "שאלת לוליק" אינו ראוי לשמו. ואחרי שראו ב

איך אני נראית, החליטו לקחת מישהי אטרקטיבית יותר מפורום סבים וסבתות...

 

[שרון של לוטן]

די, שברת אותי לגמרי!../images/Emo7.gif

ישבתי וקראתי בבכי גדול את סיפור האבדנים, סיפור ההריון של אמיתי ואת סיפור הלידה שלו. אני כל-כך נסערת ובוכיה שאני לא מצליחה לחשוב על שום שאלה משמעותית במיוחד אלייך. רק רציתי לחבק אותך חיבוק גדול, ואם אפשר לשלוח חיבוק גם לאמיתי שהגיע לקנח את המסע הקשה הזה בצורה הנפלאה ביותר שיש. גם אני רק עכשיו הבנתי שאת פילה סגולה. הכינוי שלך זכור לי היטב מהזמן בו הייתי בהריון עם לוטן. מבטיחה להתאושש ולחשוב על שאלה ראויה בהמשך השבוע...

 

[יעל י]

מגורים???

איפה את גרה היום ולה שם? איפה גדלת בילדותך?

 

[אמא של פילפילון]

מגורים

אנחנו גרים בעיר קטנה במרכז הארץ. זה התגלגל ככה ובדיעבד זה כנראה המקום בו ממילא היינו בוחרים: לא קטן מידי ולא גדול מידי ועם נגישות נוחה. יש לנו בית משלנו, עם גינה וזה מתאים לנו מאוד. האיש מגנן להנאתו ואני רובצת על הדשא. לגבי הילדות זה קצת ארוך: עשו אותי בחיפה, נולדתי בפתח תקווה, גרנו בהרצליה ומשם עברנו לרעננה, אח"כ לחיפה (לימודים של אבי) ומשם עברנו לשכונה הצבאית ביבנה, כך שאין לי ממש תחושת שורשים כלפי עיר מסויימת.

 

[boringvered]

המממממ...

מה מנגן האיש? (יש לי גם איש מנגן

ואני רובצת... ללא דשא

)

 

[אמא של פילפילון]

מצחיקולה, מגנן, לא מנגן

הוא פועל הגינה שלנו (והבית, והחצר וכו'. בקיצור, צריך לדעת עם מי להתחתן). פעם, כמוני, הוא ניגן איזה רבע שעה גיטרה, אבל זה עבר לשנינו. ובגלל שאין לך גינה, את מוזמנת לרבוץ אצלי.

 

[אמא של פילפילון]

תודה על החיבוק

מצטערת אם העצבתי אותך. גם אני זוכת אותך מימי ה"שרונס". אני אמסור לאמיתי חיבוק גדול גם ממך. מצפה לשאלה.

 

[שרון של לוטן]

לא, ממש לא העצבת אותי!

כלומר, חלק מהסיפורים עצובים וחלקם עם סוף משמח מאוד. אבל הם בעיקר מרגשים ונוגעים עד מאוד. גם בגלל עצם הסיפור והחוויות שעברתם וגם בגלל הכתיבה הנפלאה שלך.

 

[עמית@]

בגדול? בענק!

מחר יש לי יום כמעט חופשי, אשב ואקרא לעומק וגם אשאל שאלות, איזה יופי, אישיות הולמת בהחלט

 

[אמא של פילפילון]

מחכה ומצפה../images/Emo70.gif

 

[new mermaid]

../images/Emo49.gifלמופלטה../images/Emo65.gifוגם למינוי החדש

"מופלטה" אומץ על-ידינו בחום (הכינוי, כמובן

) והמינוי - לא יכלו לבחור טוב יותר: גמני במתפעלות מעומק הידע והרצון הטוב לשתף ולתמוך. אין לי ספק שיהיה מרתק!