אשת השבוע

[אמא של פילפילון]

לכל שאלה תשובה

אכן, למדתי פסיכולוגיה קלינית וזה תחום מרתק, אבל הרגשתי שבשלב זה של חיי אני לא יכולה לעבוד בו. אני אומנם מתגעגעת לשעות הטיפוליות ןלחלק מן המטופלים עצמם, אבל לחלק ניכר מן המסביב לא ממש. בלימודים היה משהו מעצים, אבל גם משהו מאוד מערער, מעבר לערעור הראוי לסוג זה של לימודים. זו הייתה התקופה הכי חסרת בטחון בחיי ולא רציתי להכנס לעוד ארבע שנים כאלו בהתמחות (בלי קשר לזה שיש מקומות נפלאים להתמחות) ובעיקר, זה סוג עבודה שכמעט לא משאיר פנאי (רגשי) לחיים האמיתיים. כך זה היה אצלי לפחות. בשלב זה של חיי אני רוצה את המשפחה שלי במקום הראשון. בפועל, מתמיד שאיפתי הייתה לעסוק עם בעיות חיים של אוכלוסיה נורמאלית והדרך לשם נראתה לי ארוכה מידי. זה בקצרה, בלי לפתח דיון מעמיק מידי בכמה מן הקונספציות השגויות שאני חושבת שיש לאנשים שמלמדים את התחום וחונכים את דור העתיד בו. על רגל אחת אומר, שלא סביר שיש שיטת טיפול אחת ראויה ואין בילתה. מה קיבלתי מה

? הכל

ראשית, אהבה גדולה. עם השנים והנסיון המקצועי למדתי שאהבה כזו היא דבר נדיר שאינו מובן מאליו. זה לא שגדלתי בבית בו אמרו לי "אני אוהב/ת אותך" (אולי ההפך), אבל ידעתי והרגשתי שאנחנו אהובות ורצויות, ומסתבר שזה נכס שלהרבה אנשים אין (ומשום שאני מאמינה שרוב מוחלט של ילדים הוא אהוב ורצוי להוריו, מעציב אותי לחשוב שלמרות זאת, ילדים רבים מאוד גדלים בתחושה כה עמוקה של חסך. מעציב אותי במיוחד להבין שיתכן שיום אחד, למרות כל מאמצי, ילדי ירגישו חסוכים.) בכלל, גדלתי במשפחה "סופר נורמאלית" ואלי זו הסטיה העיקרית שלה... למדתי (מאימי) שהדרך הטובה ביותר לגדל ילדים היא לא להפריע להם יותר מידי. להיות בשבילם, אבל לא "לשבת להם על הוריד". ממנה גם למדתי שילד רעב אוכל, כך שבניגוד לסבתי (אימו של אבי) שטרחה (ועדיין טורחת) על פיטומינו, אנחנו פשוט אכלנו, בלי טעינות יתר של העניין וכך אני גם נוהגת עם ילדי. ממנה למדתי גם אהבת ספר ואני תולעת ספרים רצינית ביותר. מן הבית קבלתי גם הכרה בחשיבות המתינות ואת מה שלומד כמעט כל ילד סנדוויץ': להסתדר עם כולם. אני מבינה שאת מתכוונת ליום מושלם היפוטתי...אז לפני היום, לילה רצוף שינה. אחריו כל יום יכול להראות מושלם. אחר כך, כמה בנאלי, בילוי עם המשפחה בחיק הטבע (אבל עם דרישות: מעונן אך נעים, 24 מעלוות ו-50 אחוזי לחות, רוח נעימה מלטפת...), ממש בילוי שגרתי, רק בלי המריבות הקטנות באמצע. את חצי היום שני הייתי מקדישה לעצמי: טיפול ספא וקריאת ספר ולקינוח מסעדה טובה. תודי שלא מסעיר במיוחד, אבל אני קונה יומיים כאלו בכל שבוע. הכי חשוב: בלי טלפונים מיותרים (לא כאלו של חברים) ובלי בירוקרטיות מעצבנות. שלווה נטו.

 

[אדר שלי]

שלום אמא של פילפילון!../images/Emo141.gif

היה שווה לחכות לשרשור אשת השבוע שלך. אני עוקבת אחרי התגובות הוירטואליות שלך עוד מ"הריון ולידה" וקראתי כבר אז בשקיקה רבה את סיפור האובדנים ואת סיפור הלידה של המופלטה (המתוק מאוד, דרך אגב). זוכרת שהתגלגלתי מצחוק משרשור שהיה כאן בנושא גידול יותר משני ילדים, על סדר היום שלך ועל הכלב שנשאר בחצר למרות שיצאת איתו לטיול... את יודעת גם לרגש בתגובותייך והודעותייך וגם להצחיק וכבר אמרו כאן שאת כותבת בחסד. עד כאן לביטויי ההערצה. ומכאן לשאלות: (יש לי כמה קבועות כאלה):

מה הטיפים שלך לשילוב בין אמהות, זוגיות וקריירה? איך את מקלה על עצמך את חיי היום יום בתחומים האלה?

אילו תכונות את אוהבת באנשים ומאילו את סולדת? שיהיה לך שבוע נפלא!

וכמובן: מזל טוב לסופגנייה וגם למופלטה ליום הולדתם!

 

[אמא של פילפילון]

טיפ טיפה טיפים ../images/Emo18.gif ארוך

ראשית, אני לא יכולה להתעלם מן המחמאות. חברה טובה שלי (תמי ס) לימדה אותי שבמצב כזה התגובה הראויה היא "דיייי, תמשיכי."

וברצינות: תודה

טיפים לשילוב משפחה, קריירה וזוגיות: ראשית, לדעת מה יותר חשוב. פעמים רבות כל כך אנו נשאבים לעבודה, כי יש בה משהו מובנה תובעני יותר ומסדרים את כל המשפחה סביב זה בבחינת אילוץ. זה, לדעתי, הפוך ממה שצריך להיות. אני, אישית, לא מרגישה מאוד בקונפליקט כי תמיד תמיד (למעשה, עוד טרם היווסדה של משפחתי עם בן זוגי וילדי) ידעתי שמשפחה חשובה יותר מהכל. ויחד עם זה, בתוך עמי אני חיה (חחחחחח, כתבתי כי זה נשמע ממש מצחיק עד מופרך) ואני מוצאת את עצמי מתרוצצת במטרה לרצות את כולם, כולל אותי, אז הנה מספר טיפים:

צמצום הפער בין הרצוי למצוי, ומכיוון שלא תמיד אפשר לשפר את המצוי, לפעמים פשוט צריך להנמיך את הסטנדרט של ה"רצוי". כולנו רוצות את הכל מושלם, אבל לפעמים פשוט צריך לדעת, מראש, לא לצפות לו. זה חוסך אכזבות. אי אפשר לנצח כל הזמן בהכל, לבחור מה חשוב (למשל, לי חשוב שיאכלו אוכל טרי וביתי. פחות חשוב לי נקיונו הסטרילי של הבית. אם יש לי צורך לערוך סדרי עדיפויות כי הזמן קצר, אבשל ואוותר על הנקיון).

ללמוד לבקש עזרה או לקנות אותה. לי היה קשה מאוד לבקש עזרה, עד כדי כך, שהייתי מעירה תינוק כדי לקחת את אחותו מן הגן, למרות שיש לפחות 4 שכנות שיכלו להקפיץ את הסופגניה הבייתה. זה טמטום שנובע מהרצון לרצות את כולם, להיות אמא מושלמת ובעיקר, מן הצורך לעשות את זה "לבד" "בלי עזרה". כשלמדתי להשתחרר מזה נהיה יותר פשוט.

לתת לאחרים לקחת חלק בגידול הילדים. זה קשה מאוד בילד הראשון (האמינו לי זה עובר, כשיש שלושה, כל אורח שנכנס מקבל ממני פיקוד על ילד...) אבל זה חשוב. בהקשר הזה, אם משאירים ילד עם סבתא/ דודה לתת לה מנדט. אני חושבת שאמהות רבות משקיעות המון אנרגיה בלקטר על חמות/ אמא/ דודה שהלבישו את הילד לא לפי הסדר או חרגו ממנהג כל שהוא. אם סומכים על מישהו שישמור על ילדינו, לעשות את זה בלב שלם. כל עוד לא מסכנים, חלילה, את הילד, יש דרכים רבות לרחוץ/ להאכיל/ לשחק/ לבדר ואומנם לא כולן הן הדרך "שלנו", אבל רובן טובות.

באופן דומה: אם האיש עושה עבודות בית, לשבח ולשמוח, גם אם אצלו "נשארים הפסים של המגב" או "אני משתגעת, הוא מנקה רק מלמעלה" (לא ציטוטים שלי, אצלנו האיש מנקה טוב ממני...), אחרת הם (בצדק) יפרשו בשיא.

לא לגרור ריבים ולטפח טינות: גם אם כעסנו (בצדק) על הילדים, לחתוך את זה בחיבוק- נישוק ושיחה אם צריך. על אחת כמה וכמה אם כעסנו שלא בצדק. צריך לבקש סליחה.

גם אם היה יום איחס במיוחד, מחר יום חדש, לא להפוך יום מגעיל לתקופה מעיקה.

להעזר ב"קיצורי דרך": אני לא תולה כביסה, רק מייבשת (אז עכשיו צוואר הבקבוק הוא בקיפול

), מקפיאה אוכל וכו'.

והכי חשוב: להרים ראש מעבר לשיגרה ולזכור שקושי של כל גיל הוא זמני. יום אחד מאוד נתגעגע לתלות המוחלטת שלהם בנו, לביחד הדביק, אז כדאי להנות מזה עכשיו. ואחרי כל זה, להשאיר פינה קטנה שהיא רק אנחנו ובן הזוג ורק אנחנו לבד. לגבי תכונות: אני לא ממש מאמינה ב"תכונות" אלא מעדיפה את המילה העברית "מידות". אני חושבת שבכל אדם יש מהכל, השאלה באיזו מידה. אני אוהבת באנשים פתיחות, כנות, צניעות (מידה נדירה בימינו), התחשבות בזולת וכמובן אמפתיה. אני גם מעריכה מאוד תבונה (קשה לי מאוד עם אנשים טפשים ומביך אותי שנראה לי שנסיונתי להסוות זאת לא מצליחים). מאוד לא אוהבת אנשים מושחתים, מנופחים ומטיפים למינהם. והכי מרגיזים אותי, אנשים מושלמים. אוף.

 

[סוס של נייר]

טיפים משובחים, ויש לי פטנט

למצב כעס שלא בצדק על הילד (דוד שלי המציא, ונהג ככה עם ילדיו, וזה ממש עבד מעולה). כעסנו על הילד שלא בצדק. הוא נורא נעלב, ובשיחה גילינו שלא נהגנו בהגינות. נותנים לילד פתק "זיכוי" או "פטור" מכעס אחד מוצדק. בפעם הבאה שהוא יעורר כעס, וגם אם בצדק, זכותו לשלוף את הפתק, וחובתנו להירגע מיד ולוותר על הצעקות/שטיפה/סנקציה/פרצוף נוזף וכו'. זה מכניס מימד של חוש הומור גם למצבים שאנחנו כועסים בצדק, עוזר "לרדת מהעץ" ומלמד, שגם הורים הם בני אדם וטועים בשיקול הדעת לפעמים. כשעודד יהיה בשל להבין את הקונספט, אני אנסה את זה.

 

[אמא של פילפילון]

באמת טיפ מקסים../images/Emo70.gif

והומור הוא מצרך חשוב בהורות. גם אני מאמינה שאין רע בטעויות (לא פאטליות, כמובן) כי גם מהן הילדים לומדים. כך גם אין רע בלריב (בקטן) מול הילדים, כל עוד הם נחשפים גם להתפייסות ולהתנצלות, זה לימוד חשוב בחיים.

 

[ornaok]

אז יש לי שאלה...

נהנית מאוד מהשרשור! הבטחתי שאחשוב על שאלה, והנה אני מתייצבת - עם כמה שאלות! מה התכונה שלך האהובה עליך ביותר? ומה השנואה ביותר? מה היית משנה בעצמך?

 

[אמא של פילפילון]

כאמור לעיל, מעדיפה "מידות"

ולא "תכונות". קצת קשה לבחור ממש אחת, אז כמה: אני אוהבת את חוש ההומור שלי ושמחה מאוד שיש לי יכולת אמפתית ובעיקר חשוב לי שאני אדם שמסוגל לאהוב ולהביע אהבה, כי אחרת אנשים נידונים לחיים מרים מאוד. אני גם חושבת שאני אגם נדיב. אני מאוד לא מסמפטת, בלשון המעטה, את הדחיינות שלי. פשוט זוועה. היא גם המקור לשאר הדברים שאני לא מאושרת מהם בעצמי (קושי מסויים עם סופי דברים, נטיה לבלאגניסטיות) הייתי ממירה את נטייתי לדחות את נושא הסדר לנטייה קלה להפרעה אובססיבית קומפולסיבית המתבטאת בניקוי הבית. אני ממש מקנאה באנשים שקל להם לסדר דברים (לי זה תמיד נראה פרוייקט) ויחד עם זה, לא מתרגשים מבאלאגן (אני מאמינה שילדים חייבים קצת באלאגן יצירתי. סולדת ממש מבתים שנראים כמו מוזאון מעוצב, למרות שבסתר מקנאה קצת...) אפילו בהריון לא קיננתי...

 

[אמא של פילפילון]

חזרתי../images/Emo70.gif מתחילה במשימה

אתן מוזמנות להמשיך לשאול.

 

[אמא של פילפילון]

../images/Emo41.gif תולה את השלט "תיכף אשוב"../images/Emo70.gif

ושמה עלי את כובע הנהג והטבח, אחזור בקרוב, מבטיחה תשובות לכולן.

 

[משוש30]

יקירתי ../images/Emo24.gif לצערי עוד לא הספקתי

לקרא את כל השרשור אז בינתיים אני לא שואלת כלום. אבל אני ממש מחכה לרגע שיהיה לי זמן להתענג על השאלות והתשובות ואין לי ספק שזה הולך להיות מרתק. אני כבר מחכה לזה כמו לספר טוב... ואל תדאגי לא תמלטי מכמה שאלות ממני

 

[פשושולה]

קראתי הכל בשקיקה, ואין לי שאלות...

פשוט כלום לא עולה לי. אני חושבת שאני קצת בהלם מהסיפור על אובד ההריון עדיין. כל הכבוד על האומץ, האופטימיות והנחישות.

 

[מ ת י ל ד ה]

גם אני שייכת לקבוצת מעריצותיך ../images/Emo47.gif

קוראת בענין ובהנאה את ההודעות שלך, ומתפעמת כל פעם! (גם מהידע הרב. אם את זוכרת, במפגש פורום הנקה שאלתי אותך אם את רופאה...). והשאלה הקבועה שלי: האם את יכולה להצביע על ארוע או ארועים, שגרמו לשינוי מהותי בחייך? ועוד אחת: מהם התחביבים שלך? (ראיתי שהצגת בפורום "אומנות שימושית" עבודות מקסימות!!!)

 

[אמא של פילפילון]

טוב, זה שקוף

הארועים המעצבים שלי היו הלידות, המעבר לאמהות לראשונה, השינוי שמביא ילד שני למשפחה וכמובן האובדנים שהיה בהם משהו מטלטל וסוג של אובדן תמימות שקשה ללהגזים בעוצמתו. האובדנים הביאו אותי לתהומות של עצבות, אבל גם לימדו אותי שיש לי כח להמשיך הלאה, גם אם חלק ממני נשאר לנצח בעבר. למדתי על סדרי עדיפויות, על חברות (וגם על אי חברות. אני שמחה לומר שכתוצאה מן האובדנים השכלתי לחתוך מחיי אנשים שלא עושים לי טוב). מהמקום של קבלת החלטות כה קשה למדתי לקחת אחריות על החלטות קשות וללמוד להשלים עם מה שנראה בלתי ניתן להשלמה. וכמובן: זה הבהיר לי עד כמה בריאות היא נכס, כמה חשובה המשפחה והאהבה וכל רגע שעובר בריב הוא רגע מיותר. תחביבים: קריאה, שינה, גלישה ברשת ואכן, אומנות שימושית, אם כי זה קשה עם ילד בן שנה בבית, אז עכשיו אני בהפוגה. אני אוהבת לעשות דברים עם בידיים, מבישול ואפיה ועד קופסאות, אבל ממש לא מגיעה בזה לרמות של מקצוענית. תיכף אצרף קצת תמונות. אני גם אוהבת לכתוב, אבל לא עושה את זה באופן מסודר (זו טעות, כנראה) ומאוד אוהבת לטייל.

 

[אמא של פילפילון]

../images/Emo77.gifקופסתינוק שהכנתי

 

[אמא של פילפילון]

קופסא "עתיקה"

שהכנתי לחברה של הורי שאני מאוד אוהבת

 

[מ ת י ל ד ה]

עבודותיך מקסימות! ../images/Emo77.gif

ותודה על התשובות מה

!

 

[משוש30]

טוב אז הנה השאלות שלי

מה את באמת חושבת על פסיכולוגיה? השאלה נובעת מחוסר היכולת שלי לגבש דיעה. מצד אחד זה נורא חושב ועוזר מצד שני מההכירות השטחית שלי עם התיאוריות שום תיאוריה לא באמת מצליחה להגדיר או להסביר בן אדם (קצת כמו תיאוריות פיסיקליות אין ממש את התיאוריה המאחדת) האם זה יתרון או חסרון מבחינתך?

האם לפעמים זה מתסכל אותך שאי אפשר לדעת הכל? האם זה מרפה את ידיך או ההיפך?

מה היית לומדת אם לא פסיכולוגיה? האם נראה לך שתלמדי עוד דברים בעתיד?מה?

הזכרת כבדרך אגב חוויות מסמרות שיער מדרום אמריקה אולי תספרי כמה מעניינות במיוחד? (משהו מברזיל אולי

) ועכשיו כשכבר קראתי את השרשור אני יכולה להצטרף לדעת קודמותי שאת מרתקת חכמה ומקסימה.

 

[אמא של פילפילון]

רצית ברזיל../images/Emo35.gif קיבלת../images/Emo70.gif

לאיש שלי הייתה נתינות ברזילאית (אמא שלי מברזיל. פולניה, אבל מברזיל.) וכשנכנסנו לברזיל הוא עמד בתור של "דרכונים מקומיים" ואני השתרכתי בתור ה"זרים". נגמר התור שלי והאיש פשוט איננו. חיפשתי בכל מקום והוא פשוט נמוג. כך גם הציוד שלי (שלו דווקא הסתובב על המסוע). ממש לא ידעתי מה לעשות. בסוף יצאתי החוצה, אל המשפחה שלו והסתבר שהוא גם לא שם. אחרי חיפוש מורט עצבים הסתבר שהוא עצור

לטענת משטרת הגבולות, הוא השתמט משירות צבאי בצבא ברזיל (למרות שבשגרירות בארץ הבטיחו שאין בעיה) ויש לו שתי אפשרויות: או להתגייס (דווקא שקלנו, אבל הם לא היו מוכנים להכיר בדרגות הקצונה שלו...) או להיות מגורש מברזיל אל מדינה אחרת. בסוף טסנו במטוס מט לנפול (כזה עם מסיכות חמצן משוחררות באויר ועם חריקות מוזרות בכנפיים) לאורוגוואי והגענו לשם באמצע הלילה בלי מילה אחת בספרדית ובלי חצי מן המטען (שפשוט טס בטעות לארגנטינה). ככה, במקום להיות בקרנבל, ירדנו דרומה אל ארץ האש. היו עוד כמה, אבל הסופגניה חזרה הבייתה ופרצה בשאגות שבר "שוב את על המחשב?" אז אני אתפנה אליה ומבטיחה לעננות על השאר בהמשך.

 

[אמא של פילפילון]

וממשיכה...בתקווה שיתנו לי להשלים

את התשובה...

בדרום אמריקה היו עוד כמה חויות כמו הנחש שפגש אותנו בג'ונגל הגבעי, השוטר שכמעט עצר אותנו בבולביה רק כדי לקבל שוחד (לא קיבל

) והרגע בו כייסו אותנו (זה לא היה נעים, אבל לא נורא, כייסו ממני את הגלולות

). דווקא בצבא היו לי חויות יותר קשות כמו בקבוק תבערה שנזרק על המשרד שלי או בלוק שניפץ עלי ועל החיילת שלי חלון של מכונית. מזל שזה נגמר טוב.

אני בטוחה שאלמד עוד דברים בעתיד, כיום נראה לי שיותר בתחום האלטרנטיבי. הייתי רוצה ללמוד את "עוצמת הרכות" (אפילו אם לא ברמה מקצועית) ולהתמקצע בתחום הדמיון המודרך והביבלותרפיה. בעבר, אם לא הייתי לומדת פסיכולוגיה, הייתי נשארת, סביר להניח, בתחום מדעי החברה והרוח או פונה למשהו בין תחומי נוסח מדעי המח.

בהחלט מתסכל אותי לעיתים שאי אפשר לדעת הכל (מבחינת ידע צבור, לא מבחינת ידיעת העתיד וכו') ומאידך, זה תמיד משאיר את הדחף ללמוד ולהתעניין ובסופו של דבר זו ברכה גדולה.

מה אני באמת חושבת על פסיכולוגיה

קשה לתמצת והיחס שלי מאוד דו ערכי. מצד אחד, זה ענף כה מרכזי והידע בו מאיר עיניים ותרם לי רבות ומאידך, לפחות בחלקים ממנו יש קבעונות נוקשים מאוד וכמי שמתרכזת בתחום המדידה הפסיכולוגית, אני די מזועזעת משוק האיבחונים לסוגיו השונים ומחריצת הגורלות שנעשית לעיתים על סמך אבחון בודד. את צודקת שיש משהו חמקמק מאוד בתחום האישיות וקשה להגדיר באמת אנשים או לפחות לתאר אותם בצורה מדוייקת, אבל בתחומים רבים אני כן חושבת שיש קירוב טוב של המציאות והנסיון (גם אם הכושל, לעיתים) לתאר אדם או לשיים את מרכיביו מעניק לנו, לפחות, התבוננות ממוקדת וחדה יותר.

 

[טיפוטף]

סוף סוף התיישבתי...והבטן שלי מלאה

שאלות. כידוע הזכרון לא משהו אז אני מקווה שאצליח להעלות על הכתב את השאלות שמתרוצצות לי בראש מהבוקר, בו שמתי לב שאת אשת השבוע! קראתי את כל התשובות עד כה ואני חייבת לומר שאת אישה מאוד מרשימה וחכמה, וגם אני עומדת במאת האחוזים מאחורי הבחירה המקצועית שלך שמעידה על בשלות רבה מאוד. ניסחת יפה ונכון גם מחשבות נוספות שלי. 1. קודם כל אקדים ואומר שאני בדיוק בגילך, חישוב גס שלי העלה שאני גדולה ממך בכחודש ימים. גם אני עם אותו בן זוג מגיל צעיר, הילדים שלי בני כמעט אותו גיל (כמעט 8, 6 ושנה ו-9) וגם אני מתגוררת בעיר קטנה במרכז הארץ. כזכור הצלבו דרכנו בפורום קודם בעבר והיה גם "תקל" קטן אם את זוכרת בגלל אי הבנה קטנה. 2. אז הנה מתחילות השאלות: א. אשמח לשמוע משהו על הילדים שלך, מידותיו של כל אחד מהם, היחסים ביניהם, היחסים בינך ובין בן זוגך לבינם. ב. מה את אוהבת לאכול ולבשל? ג. איך את רואה את הילדות של דורנו לעומת ילדותם של ילדיך? ד. איזה שביל בחרת לגבי אופן גידול ילדייך, מבחינת גבולות, מטרות, שאיפות? על מה ויתרת? ה. מה את חושבת על הגירה לארץ אחרת? ו. באילו מקומות בעולם ביקרת ולאן את חולמת לנסוע? ז. ממה את פוחדת? כלומר, מהם הפחדים הקונקרטיים שלך? ח. בהמשך למה שכתבת בהקשר המקצועי, האם יש לך איזה רעיון בראש לגבי עיסוק בעתיד? מה הכיוון? מה החלום המקצועי? אסתפק בזה בינתיים, הקטנה צועקת לי "אמא, שב!" (כדי שאראה פינוקי איתה).