אשת השבוע
- פותח הנושא אפרת12
- פורסם בתאריך
אמא של פילפילון
New member
דרך פורום "אובדן הריון"
שהומלץ לי על ידי חברתי תמי ס, שהכרתי דרך נסיבות חיינו העצובות. לאינטרנט בכלל נחשפתי כשהתחלתי לחפש חומר על CMV, כך שיש לי "וותק" שלש לוש שנים וקצת ברשת.
שהומלץ לי על ידי חברתי תמי ס, שהכרתי דרך נסיבות חיינו העצובות. לאינטרנט בכלל נחשפתי כשהתחלתי לחפש חומר על CMV, כך שיש לי "וותק" שלש לוש שנים וקצת ברשת.
אני ../images/Emo23.gif אותך
אמנם לא מכירה אותך "באמת" אלא רק את האישיות הוירטואליות שלך, אבל זו אחת הנפלאות שיצא לי לקרוא בשנה האחרונה. הכוחות שלך, העצות שלך, הנתינה הזו פשוט מדהימים אותי בכל פעם מחדש. תמיכה הבלתי פוסקת במיליתו ריגשה אותי שוב ושוב עוד ב"הריון ולידה" והייתי חייבת להוציא את זה, אני
אותך. זהו, אמרתי את זה, אבל אין לי שאלות
אמנם לא מכירה אותך "באמת" אלא רק את האישיות הוירטואליות שלך, אבל זו אחת הנפלאות שיצא לי לקרוא בשנה האחרונה. הכוחות שלך, העצות שלך, הנתינה הזו פשוט מדהימים אותי בכל פעם מחדש. תמיכה הבלתי פוסקת במיליתו ריגשה אותי שוב ושוב עוד ב"הריון ולידה" והייתי חייבת להוציא את זה, אני
אמא של פילפילון
New member
../images/Emo9.gifתודה. אחרי כל זה אין לך שאלה../images/Emo35.gif
הייתי שמחה לענות לך. בכל אופן, תודה רבה על המחמאות.
הייתי שמחה לענות לך. בכל אופן, תודה רבה על המחמאות.
יש לי כל כך הרבה שאלות
שאני אפילו לא מצליחה לבודד אותך למחשבות מסודרות. שאלות מבולגנות על האובדנים: האם את חושבת שיש משמעות לעיתוי של אובדן הריון (כשיש כבר ילדים, או הריון ראשון)? איך התמודדת כזוג עם הנושא הזה? האם הרגשת פעם המהלך החיים שלך שמשהו כזה יכול להתרחש בחיים שלך? האם העובדה שדבר כזה קרה, גורמת לך להרגיש מוגנת יותר? להפך? ואחרי שהגזמתי....(מתנצלת, זה נושא שמאד קרוב לליבי. את מוזמנת בחום להתעלם, או לקחת לכיוון שמדבר אלייך יותר). ולשאלות קלילות: איך את חושבת שדמותך הוירטואלית מצטיירת לעיניי שאר הקוראות/ים? האם את עושה מאמץ "לעצב" את הדמות שלך (נגיד, ע"י בחירה מכוונת של הנושאים שאת עוסקת בהם) או שזה בא טבעי?
שאני אפילו לא מצליחה לבודד אותך למחשבות מסודרות. שאלות מבולגנות על האובדנים: האם את חושבת שיש משמעות לעיתוי של אובדן הריון (כשיש כבר ילדים, או הריון ראשון)? איך התמודדת כזוג עם הנושא הזה? האם הרגשת פעם המהלך החיים שלך שמשהו כזה יכול להתרחש בחיים שלך? האם העובדה שדבר כזה קרה, גורמת לך להרגיש מוגנת יותר? להפך? ואחרי שהגזמתי....(מתנצלת, זה נושא שמאד קרוב לליבי. את מוזמנת בחום להתעלם, או לקחת לכיוון שמדבר אלייך יותר). ולשאלות קלילות: איך את חושבת שדמותך הוירטואלית מצטיירת לעיניי שאר הקוראות/ים? האם את עושה מאמץ "לעצב" את הדמות שלך (נגיד, ע"י בחירה מכוונת של הנושאים שאת עוסקת בהם) או שזה בא טבעי?
חברה יקרה
האמת שעד אתמול לא ידעתי כלל על קיומו של הפורום הזה, נכנסתי לכאן רק על מנת לקרוא את השרשור הזה לאחר שסיפרת לי שאת אשת השבוע. היה מרתק, אין ספק שאת דמות מרתקת (וזאת אני תמיד אומרת לך גם פנים מול פנים). אמנם דבר לא חדש לי ואת מהלך חייך אני מכירה אך למרות זאת היה נפלא לקרוא זאת. אוהבת אותך המון המון חברה שלי, (את יודעת את זה כבר מזמן, לא?)
האמת שעד אתמול לא ידעתי כלל על קיומו של הפורום הזה, נכנסתי לכאן רק על מנת לקרוא את השרשור הזה לאחר שסיפרת לי שאת אשת השבוע. היה מרתק, אין ספק שאת דמות מרתקת (וזאת אני תמיד אומרת לך גם פנים מול פנים). אמנם דבר לא חדש לי ואת מהלך חייך אני מכירה אך למרות זאת היה נפלא לקרוא זאת. אוהבת אותך המון המון חברה שלי, (את יודעת את זה כבר מזמן, לא?)
אמא של פילפילון
New member
../images/Emo23.gif../images/Emo23.gif אהובה שלי, טוב שבאת
ואני מחכה איתך לימים שבצד ה
יתווסף
ותבקרי כאן יותר (אם כי, את כבר שייכת לכאן, בתור אמא ותיקה ומנוסה
) ואני אתקשר אליך, יש לי משהו מעלה חיוך לספר לך
ואני מחכה איתך לימים שבצד ה
אמא של פילפילון
New member
ידעתי שיהיה שווה לחכות לשאלת לוליק
אני אענה בשני תשלומים. הנה הראשון: אל תתנצלי על השאלות על האובדנים. אחת המשימות שלי, מבחינתי, היא להפוך נושא שתוק לנושא מדובר. 25-30% מן הנשים חוו אובדן הריון מסוג כזה או אחר. מי כמוך יודעת כמה זו חויה קשה, משמעותית ומעצבת ועדיין, הנושא הוא כמעט בגדר טאבו. צר לי מאוד שחויתי את הנושא באופן אישי, אבל מכיוון שזה כבר קרה, חשוב לי לתת לגיטימציה לאבל ולאפשר לנשים לדבר עליו ולעבד אותו בסביבה תומכת ומכילה. אני בטוחה שיש משמעות לעיתוי האובדן במהלך החיים. מחד, אין ספק שהעובדה שאובדן מתרחש כאשר כבר יש ילדים בבית מחייבת התמודדות מסוג אחר ומחזירה מהר מאוד לשיגרה, כי גם אם אישה שואלת נפשה למות או רוצה רק להתחבא במיטה במשך חודשיים, אין לה את האפשרות לעשות זאת. מאידך, ישנו קושי גדול הכרוך בכך שכאשר אישה מאבדת הריון והיא כבר אם, היא מבינה באופן מוחשי יותר מה המשמעות של ילד, של חיים שמתפתחים וזה מעצים מאוד את הכאב. וכמובן, קיימת הסוגיה שתלויה בגיל הילדים ובגיל ההריון שאבד והיא התמודדות עם הילדים, תחושותיהם ושאלותיהם. אני יודעת מנשים שאיבדו הריון ראשון שהשבר הוא גדול. חלק מן השאלות שעולות אחרי אובדן מקבלות עוצמה מאיימת הרבה יותר : "האם אהיה אי פעם אמא" (אצל אישה שכבר ילדה, זה "האם אזכה שוב?"), "מה אצלי לא בסדר?" והשבר והחלל עמוקים מאוד. חברות סיפרו לי, כי רק לאחר שילדו תינוקות חיים ובריאים הן הבינו בכלל מה הן איבדו, ויש שלב חדש ונוסף בתהליך האבל. זהו שלב שנשים שהן כבר אמהות עוברות אחרי האובדן ולפני הלידה הבאה. ההתמודדות הזוגית היא סוגיה טעונה מאוד אצל 99% מן הזוגות שאני מכירה, ואני לא יוצאת מן הכלל. כמו תמיד בהריון יש פער רחב מאוד בין תחושות האישה ותחושות הגבר. הפער הזה מועצם לאחר האובדן (וזה נכון בכלל: האישה מאבדת משהו שהיה כל כולה, האחרים מאבדים משהו שהם לא חשו, שהיה פנטזמטי מאוד, והדרך הקלה ביותר להתמודד עם זה היא פשוט להתעלם מכך שזה אי פעם היה. זה מובן ולא מגונה כי קשה מאוד להיות אבל על מי שכלל לא הרגשת ופגשת). בנוסף, לרוב הגברים יש תחושה שהם חייבים להיות כצוק איתן, כי האישה כה שברירית ברגעים אלו, עד שהפגנת חולשה שלהם תפרק אותה. אני הרגשתי כי ההפך הוא הנכון, שלו הייתי רואה כמה קשה גם לו (והיה לו קשה, למעני הוא העדיף לא להפגיןזאת) היה רווח לי קצת, הייתי מרגישה יותר נורמלית ובעיקר הייתי מרגישה פחות לבד. במאי האחרון, בגיל מבוגר ולאחר מחלה קשה, הרדמנו את הכלב האהוב שלנו, כתם. בן זוגי הוא זה שלקח אותו לוטרינרית להרדמה ונשא ברוב בנטל של האירוע. באופן שיראה מוזר למי שאינו חובב חיות, החויה הזו קירבה אותנו מאוד ועזרה לנו לפתוח פצעים ישנים וקצת לדבר עליהם. הנושא, מבחינתי, לא לחלוטין פתור, אבל אני חיה עימו די בשלום, כי אני יודעת שמה שהדפוס הזה אחרי אובדן די נפוץ בין זוגות, במיוחד כשאני בורכתי בבן זוג שתקן ומופנם. בסופו של דבר, החויה הזו גם קירבה ביננו, הראתה לנו שאנו יכולים להתמודד ולצמוח ביחד גם (ואולי במיוחד) אם איננו רואים את הדברים עין בעין. בעבר ידעתי בצורה מאוד תאורטית שדבר כזה יכול לקרות, אבל יש פער עצום בין הידיעה הזאת למציאות.כאשר האובדן מכה, השמייים בהחלט נופלים ויש חוסר אמון ממשי בעובדה שדבר כזה יכול להתרחש בתסריט חיינו. האובדנים גורמים לי להרגיש, מחד, פחות מוגנת, יותר חרדה מענייני בריאות ודאגנית קצת יותר (הריון שלו כבר לא יהיה מנת חלקי,כנראה) ומאידך, אני חושבת שכיום אני אדם מאמין יותר (לאו דווקא מן הבחינה הדתית) ואופטימי יותר.
אני אענה בשני תשלומים. הנה הראשון: אל תתנצלי על השאלות על האובדנים. אחת המשימות שלי, מבחינתי, היא להפוך נושא שתוק לנושא מדובר. 25-30% מן הנשים חוו אובדן הריון מסוג כזה או אחר. מי כמוך יודעת כמה זו חויה קשה, משמעותית ומעצבת ועדיין, הנושא הוא כמעט בגדר טאבו. צר לי מאוד שחויתי את הנושא באופן אישי, אבל מכיוון שזה כבר קרה, חשוב לי לתת לגיטימציה לאבל ולאפשר לנשים לדבר עליו ולעבד אותו בסביבה תומכת ומכילה. אני בטוחה שיש משמעות לעיתוי האובדן במהלך החיים. מחד, אין ספק שהעובדה שאובדן מתרחש כאשר כבר יש ילדים בבית מחייבת התמודדות מסוג אחר ומחזירה מהר מאוד לשיגרה, כי גם אם אישה שואלת נפשה למות או רוצה רק להתחבא במיטה במשך חודשיים, אין לה את האפשרות לעשות זאת. מאידך, ישנו קושי גדול הכרוך בכך שכאשר אישה מאבדת הריון והיא כבר אם, היא מבינה באופן מוחשי יותר מה המשמעות של ילד, של חיים שמתפתחים וזה מעצים מאוד את הכאב. וכמובן, קיימת הסוגיה שתלויה בגיל הילדים ובגיל ההריון שאבד והיא התמודדות עם הילדים, תחושותיהם ושאלותיהם. אני יודעת מנשים שאיבדו הריון ראשון שהשבר הוא גדול. חלק מן השאלות שעולות אחרי אובדן מקבלות עוצמה מאיימת הרבה יותר : "האם אהיה אי פעם אמא" (אצל אישה שכבר ילדה, זה "האם אזכה שוב?"), "מה אצלי לא בסדר?" והשבר והחלל עמוקים מאוד. חברות סיפרו לי, כי רק לאחר שילדו תינוקות חיים ובריאים הן הבינו בכלל מה הן איבדו, ויש שלב חדש ונוסף בתהליך האבל. זהו שלב שנשים שהן כבר אמהות עוברות אחרי האובדן ולפני הלידה הבאה. ההתמודדות הזוגית היא סוגיה טעונה מאוד אצל 99% מן הזוגות שאני מכירה, ואני לא יוצאת מן הכלל. כמו תמיד בהריון יש פער רחב מאוד בין תחושות האישה ותחושות הגבר. הפער הזה מועצם לאחר האובדן (וזה נכון בכלל: האישה מאבדת משהו שהיה כל כולה, האחרים מאבדים משהו שהם לא חשו, שהיה פנטזמטי מאוד, והדרך הקלה ביותר להתמודד עם זה היא פשוט להתעלם מכך שזה אי פעם היה. זה מובן ולא מגונה כי קשה מאוד להיות אבל על מי שכלל לא הרגשת ופגשת). בנוסף, לרוב הגברים יש תחושה שהם חייבים להיות כצוק איתן, כי האישה כה שברירית ברגעים אלו, עד שהפגנת חולשה שלהם תפרק אותה. אני הרגשתי כי ההפך הוא הנכון, שלו הייתי רואה כמה קשה גם לו (והיה לו קשה, למעני הוא העדיף לא להפגיןזאת) היה רווח לי קצת, הייתי מרגישה יותר נורמלית ובעיקר הייתי מרגישה פחות לבד. במאי האחרון, בגיל מבוגר ולאחר מחלה קשה, הרדמנו את הכלב האהוב שלנו, כתם. בן זוגי הוא זה שלקח אותו לוטרינרית להרדמה ונשא ברוב בנטל של האירוע. באופן שיראה מוזר למי שאינו חובב חיות, החויה הזו קירבה אותנו מאוד ועזרה לנו לפתוח פצעים ישנים וקצת לדבר עליהם. הנושא, מבחינתי, לא לחלוטין פתור, אבל אני חיה עימו די בשלום, כי אני יודעת שמה שהדפוס הזה אחרי אובדן די נפוץ בין זוגות, במיוחד כשאני בורכתי בבן זוג שתקן ומופנם. בסופו של דבר, החויה הזו גם קירבה ביננו, הראתה לנו שאנו יכולים להתמודד ולצמוח ביחד גם (ואולי במיוחד) אם איננו רואים את הדברים עין בעין. בעבר ידעתי בצורה מאוד תאורטית שדבר כזה יכול לקרות, אבל יש פער עצום בין הידיעה הזאת למציאות.כאשר האובדן מכה, השמייים בהחלט נופלים ויש חוסר אמון ממשי בעובדה שדבר כזה יכול להתרחש בתסריט חיינו. האובדנים גורמים לי להרגיש, מחד, פחות מוגנת, יותר חרדה מענייני בריאות ודאגנית קצת יותר (הריון שלו כבר לא יהיה מנת חלקי,כנראה) ומאידך, אני חושבת שכיום אני אדם מאמין יותר (לאו דווקא מן הבחינה הדתית) ואופטימי יותר.
אמא של פילפילון
New member
ותשלום שני (מחסלת חשבונות ../images/Emo8.gif)
אני לא ממש יודעת איך דמותי הוירטואלית מצטיירת, אבל ממה שעולה מן השרשור הזה (ותודה לכל הכותבות, גם אלו שלא עניתי להן באופן ישיר, כי זה כבר היה נראה לי מביך להשתמש כל הזמן באייקון הזה
) אני נתפסת כאדם שאוהב לעזור, ידענית ובעלת חוש הומור ורגישות. אני מקווה שזה נכון. אני חושבת שאני גם נתפסת כאסרטיבית ודעתנית (איזה מילה מעצבנת, נכון שבזכר לא משתמשים בה?) יותר ממה שאני באמת. כשאני קוראת את השרשור כאן, אני חושבת שאני מצטיירת כבעלת משנה סדורה הרבה יותר ממה שאני באמת. יתכן שאני אפילו נקראת ככזו שיש לה את כל התשובות בכיס לגבי "נכון ולא נכון" בהורות, וזה מאוד רחוק מן המציאות. אני אדם מאוד מתלבט ובניגוד למה שעשוי בעקיפין להשתמע, אני חושבת שאמהות יכולות להיות אמהות מצויינות גם אם הילד בגן מגיל 3 חודשים וגם אם הן עובדות במשרה מלאה. למעשה, יש לי (שומו שמיים
) חברות שלא הניקו דקה אחת כמו גם חברות שליוו את הילד לגן חובה עם הציצי בתיק האוכל, חברות מרובעות וחברות זורמות, חברות תזזיתיות וחברות שאנטי, חברות אופות וחברות יפות, חברות אתיאסטיות קיצוניות וחברות סורגות (כיפות) ומה שמשותף לכולן הוא שהן אינטילגנטיות ומצחיקות ועושות לי טוב בנשמה והכי חשוב, שאני אוהבת אותן. (סליחה, המורה, קצת חרגתי מנושא השאלה, אל תורידי לי נקודות. נסחפתי). אם נחזור לנקודה: נכון שממרום נסיוני יש לי כבר דעות יותר מגובשות, אבל אני אדם פלורליסטי וסבלן. אני חושבת שדמותי הוירטואלית מעט יותר חיובית ושטוחה מדמותי במציאות. ברשת יש את האפשרות להתנסח בצורה מדוייקת יותר ולחשוב פעמים לפני שכותבים (או אפילו למחוק) ובמציאות, אמא שלי טרחה רבות על ההפנמה שצריך לספור עד עשר לפני שמדברים. יש הלימה רבה מאוד בין נושאי העניין שלי במציאות וברשת ואם אני מעצבת את דמותי הרי זה בעיקר על ידי המנעות ופחות על ידי פעולה: אני (כבר) לא עונה למי שמאוד מעצבן אותי, אלא אם כן זה ממש בנפשי (נושאי בריאות בעיקר, במיוחד מטריפים אותי אנשים שמתמחים בהפצת טעויות). מה שכן, אין ספק שברשת אני מסוגלת להעביר ביקורת בצורה שבה אני לא עושה את זה במציאות. אני משתדלת להשתמש בזה רק במידה הראויה ומקווה שמצליחה.
אני לא ממש יודעת איך דמותי הוירטואלית מצטיירת, אבל ממה שעולה מן השרשור הזה (ותודה לכל הכותבות, גם אלו שלא עניתי להן באופן ישיר, כי זה כבר היה נראה לי מביך להשתמש כל הזמן באייקון הזה
קראתי והינהנתי.
אני חושבת שהמטרה שהצבת לעצמך להוציא מהחושך לאור את העובדה שכ"כ הרבה מאיתנו חוו אובדן, היא קדושה ממש (ואגב, תתחדשי על הכחול..... באמת תהיתי למה אני לא פוגשת אותך בבולד בשום מקום). לגבי הדמות הוירטואלית שלך, אכן ככה את מצטיירת בעיניים שלי
. תודה על ההשקעה בתשובות
אני חושבת שהמטרה שהצבת לעצמך להוציא מהחושך לאור את העובדה שכ"כ הרבה מאיתנו חוו אובדן, היא קדושה ממש (ואגב, תתחדשי על הכחול..... באמת תהיתי למה אני לא פוגשת אותך בבולד בשום מקום). לגבי הדמות הוירטואלית שלך, אכן ככה את מצטיירת בעיניים שלי
אמא של פילפילון
New member
אין בעד מה ../images/Emo142.gif
תודה על הברכות, אני מקווה להצליח בשליחותי. מה ככה
כפאנטית שיודעת הכל
אבוי לי...
וחוץ מזה, קול קורא לאומה: איפה עוד שאלות
ובהזדמנות זו
לכל מי ששאלה, השאלות עזרו לי להמשיג כמה דברים מעניינים.
תודה על הברכות, אני מקווה להצליח בשליחותי. מה ככה
אמא של פילפילון
New member
שאלה קטנה, תשובה גדולה
אני עוסקת לא מעט בלדמיין "מה יצא מהם" וזה שאני לא ממש מצליחה זה בעיני סימן טוב לכך שהרבה אפשרויות פתוחות בפניהם. אני מקווה שהם יבחרו בטוב, שמה שהם יעשו יגרום להם סיפוק ושמחה ויהיו בו מרכיבים של הגשמה עצמית. ומאוד חשוב לי שהם יחיו באהבה עם מי שליבם יבחר בו. אני לא אופתע אם הסופגניה תבחר בעבודה טיפולית כל שהיא שקשורה גם בחדות מחשבה. הגומבוץ, נכון לעכשיו, רוצה להיות טייס מסוק לוחם (כהגדרתו) ואין לי ספק שיש לו הן את הכישורים הפיזיים והן המנטלים הנדרשים לכך. ולגבי המופלטה באמת אין לי מושג עדיין. זה מן האפיק המקצועי הצר. לגבי אורח החיים, אני מתקשה לחשוב על בחירה באורח חיים שתגרום לי תגובה קיצונית. מובן שאני מדברת על בחירות נורמטיביות. אני מאמינה, שכאשר אדם בוחר באורח חיים שונה מהותית מהוריו, מעורבת בזה לרוב התרסה נגד ההרוים ולא רק "ראיית האור" באורח חיים אחר. בנוסף,פעמים רבות בחירות קיצוניות הן של אנשים קיצוניים. אני מכירה מישהי שבנערותה הייתה שמאלית קיצונית, לא הסכימה שיכתבו לה בתעודת הזהות שהיא "יהודיה" וכיום היא, בעלה וילדיהם הרבים חיים בשכונה חרדית מאוד. בעיני זה לא מפתיע. אנחנו חילונים (אני מגדירה את עצמי אדם אמוני, האיש חילוני בכל הבט), אז נניח ששינוי מהותי מדרך חיינו הוא חזרה בתשובה. אז? זו בטח לא דרך שאינה מקובלת עלי. אני רוצה להאמין שגם אם מי מהם יבחר בזה, בין אם מסיבה מצפונית/ אמונית ובין אם מכח השפעה אחרת, אז הוא יבחר בזה כאורח חיים ולא בשל רצון להתנתק מעימנו. אני חושבת שבמקום בו רוצים קשר, יש גשר. מכיוון שיש לי חברות דתיות אני יודעת שניתן לגשר על הפערים אם רוצים להפגש ולהיות יחד. נכון, זה כרוך בויתורים מסויימים, אבל הם בהחלט מן הסוג שאני מוכנה לעשות בשביל ילדי (ונכדי). אישית, יהיה לי קשה יותר אם ילדי יבחרו למצוא את האור דווקא באשראם בהודו (בעיקר מפני שזה אור שנמצא שעות טיסה רבות מכאן). מה עוד יכול להיות? בחירה מינית לא שגרתית? אני לא ממש מאמינה שזה "בחירה" או עניין של "מקובל עלי או לא" ואני רק מקווה שבכל נתיב שהם יבחרו יהיה להם קל ומאושר. מה שכן, לאבא שלהם זה יהיה הרבה יותר קשה (כבר עכשיו הוא במשבר כי הסופגניה צמחונית על רקע אידיאולוגי והודיעה חד משמעית שהיא לא מתגייסת לצבא). הדברים שאינם מקובלים עלי הם כה קיצוניים שאני מקווה מאוד שאף אחד מילדי לא יחוש שהוא צריך לבחור דווקא בהם כדי שאשים לב לקיומו...עדיין, מאוד יאכזב אותי אם הם יעסקו במשהו שהוא נצלני (ייבוא נערות ליווי, למשל) או כרוך באלימות (שומרי ראש של ראש המאפיה) אבל אמרת שאת מוציאה את נושא הפשע מהדיון. אה, כן, וגם יקשה עלי אם הם יחליטו לתפוס מאיתנו מרחק פיזי גדול מאוד, אבל אני בטוחה שאהיה מוכנה לטוס עד סוף העולם למענם.
אני עוסקת לא מעט בלדמיין "מה יצא מהם" וזה שאני לא ממש מצליחה זה בעיני סימן טוב לכך שהרבה אפשרויות פתוחות בפניהם. אני מקווה שהם יבחרו בטוב, שמה שהם יעשו יגרום להם סיפוק ושמחה ויהיו בו מרכיבים של הגשמה עצמית. ומאוד חשוב לי שהם יחיו באהבה עם מי שליבם יבחר בו. אני לא אופתע אם הסופגניה תבחר בעבודה טיפולית כל שהיא שקשורה גם בחדות מחשבה. הגומבוץ, נכון לעכשיו, רוצה להיות טייס מסוק לוחם (כהגדרתו) ואין לי ספק שיש לו הן את הכישורים הפיזיים והן המנטלים הנדרשים לכך. ולגבי המופלטה באמת אין לי מושג עדיין. זה מן האפיק המקצועי הצר. לגבי אורח החיים, אני מתקשה לחשוב על בחירה באורח חיים שתגרום לי תגובה קיצונית. מובן שאני מדברת על בחירות נורמטיביות. אני מאמינה, שכאשר אדם בוחר באורח חיים שונה מהותית מהוריו, מעורבת בזה לרוב התרסה נגד ההרוים ולא רק "ראיית האור" באורח חיים אחר. בנוסף,פעמים רבות בחירות קיצוניות הן של אנשים קיצוניים. אני מכירה מישהי שבנערותה הייתה שמאלית קיצונית, לא הסכימה שיכתבו לה בתעודת הזהות שהיא "יהודיה" וכיום היא, בעלה וילדיהם הרבים חיים בשכונה חרדית מאוד. בעיני זה לא מפתיע. אנחנו חילונים (אני מגדירה את עצמי אדם אמוני, האיש חילוני בכל הבט), אז נניח ששינוי מהותי מדרך חיינו הוא חזרה בתשובה. אז? זו בטח לא דרך שאינה מקובלת עלי. אני רוצה להאמין שגם אם מי מהם יבחר בזה, בין אם מסיבה מצפונית/ אמונית ובין אם מכח השפעה אחרת, אז הוא יבחר בזה כאורח חיים ולא בשל רצון להתנתק מעימנו. אני חושבת שבמקום בו רוצים קשר, יש גשר. מכיוון שיש לי חברות דתיות אני יודעת שניתן לגשר על הפערים אם רוצים להפגש ולהיות יחד. נכון, זה כרוך בויתורים מסויימים, אבל הם בהחלט מן הסוג שאני מוכנה לעשות בשביל ילדי (ונכדי). אישית, יהיה לי קשה יותר אם ילדי יבחרו למצוא את האור דווקא באשראם בהודו (בעיקר מפני שזה אור שנמצא שעות טיסה רבות מכאן). מה עוד יכול להיות? בחירה מינית לא שגרתית? אני לא ממש מאמינה שזה "בחירה" או עניין של "מקובל עלי או לא" ואני רק מקווה שבכל נתיב שהם יבחרו יהיה להם קל ומאושר. מה שכן, לאבא שלהם זה יהיה הרבה יותר קשה (כבר עכשיו הוא במשבר כי הסופגניה צמחונית על רקע אידיאולוגי והודיעה חד משמעית שהיא לא מתגייסת לצבא). הדברים שאינם מקובלים עלי הם כה קיצוניים שאני מקווה מאוד שאף אחד מילדי לא יחוש שהוא צריך לבחור דווקא בהם כדי שאשים לב לקיומו...עדיין, מאוד יאכזב אותי אם הם יעסקו במשהו שהוא נצלני (ייבוא נערות ליווי, למשל) או כרוך באלימות (שומרי ראש של ראש המאפיה) אבל אמרת שאת מוציאה את נושא הפשע מהדיון. אה, כן, וגם יקשה עלי אם הם יחליטו לתפוס מאיתנו מרחק פיזי גדול מאוד, אבל אני בטוחה שאהיה מוכנה לטוס עד סוף העולם למענם.
לא שייכת לפה וכבר פחות מרגישה שייכת
לפורום 'אובדן' וגם לא שייכת לפורום 'הריון אחרי אובדן', אבל ראיתי את הקישור שעשית בפורום 'הריון אחרי אובדן' ובאתי לקרוא. נהנתי מכל התשובות שלך ולמדתי המון. קראתי גם מה שכתבת על כך שנושא אובדן הריון הוא טאבו ועל מטרתך להפוך את זה לנושא מדובר ורציתי לומר לך שזו מטרה כמעט מקודשת בעיני. לפעמים אני חושבת לעצמי שמתישהו, אני אכתוב את כל המשפטים המוזרים שנאמרו לי אחרי האובדן. לדוגמא, המשפט ,האהוב' עלי: "הכל לטובה". כאילו דאהה!!!! - מה פה בדיוק לטובה? שמישהוא יאיר את עיני בבקשה? לפעמים אנשים, לא כי הם רעים, אלא מחוסר הבנה לכמה הנושא כואב, אומרים ונוהגים באופן הכי פוגע שיש. אני מדמיינת לפעמים, שבאיזה שהיא דרך אוכל להפוך את הנושא הזה ליותר מדובר,שהאבל שלנו יהיה לגיטימי ולא נרגיש לא בסדר על כך שלוקח לנו זמן להתאושש. אבל.... הכל בדמיון, בפועל, בעולם הלא וירטואלי שלי, יש רק קומץ אנשים קטן שחלקתי איתו את הרגעים הקשים ורק בפורום אובדן פרקתי את הכאב. הלכה למעשה לא עשיתי שום דבר בעולם האמיתי כדי שהדברים יהפכו ללגיטימיים. שיחקתי משחק של ה"קולית" ורק חיזקתי את ההבנה אצל הסביבה שאובדן הוא קצת כמו פצע שמחלים ועובר ושהכל סבבה. וזה מביא אותי לשאלה, האם את מדברת על הנושא באופן גלוי וחופשי גם מחוץ לאינטרנט? האם הסביבה האמיתית שלך ידעה כמה כאב או ששם היה לך יותר קשה לחשוף? האם הם ידעו כמה פחדת בהריון שבא אחרי האובדן? האם הצלחת, פנים אל פנים או בקולך האמיתי לספר את סיפורך, לקחייך וכאבייך גם לאנשים אמיתיים ממעגל קצת יותר רחב? ואם כן הצלחת לעשות את זה בלי כינויים, איך את עושה את זה? ולסיום אמא של פילפילון - תודה על הכל - את באמת מצליחה לעזור כל-כך הרבה!!!
לפורום 'אובדן' וגם לא שייכת לפורום 'הריון אחרי אובדן', אבל ראיתי את הקישור שעשית בפורום 'הריון אחרי אובדן' ובאתי לקרוא. נהנתי מכל התשובות שלך ולמדתי המון. קראתי גם מה שכתבת על כך שנושא אובדן הריון הוא טאבו ועל מטרתך להפוך את זה לנושא מדובר ורציתי לומר לך שזו מטרה כמעט מקודשת בעיני. לפעמים אני חושבת לעצמי שמתישהו, אני אכתוב את כל המשפטים המוזרים שנאמרו לי אחרי האובדן. לדוגמא, המשפט ,האהוב' עלי: "הכל לטובה". כאילו דאהה!!!! - מה פה בדיוק לטובה? שמישהוא יאיר את עיני בבקשה? לפעמים אנשים, לא כי הם רעים, אלא מחוסר הבנה לכמה הנושא כואב, אומרים ונוהגים באופן הכי פוגע שיש. אני מדמיינת לפעמים, שבאיזה שהיא דרך אוכל להפוך את הנושא הזה ליותר מדובר,שהאבל שלנו יהיה לגיטימי ולא נרגיש לא בסדר על כך שלוקח לנו זמן להתאושש. אבל.... הכל בדמיון, בפועל, בעולם הלא וירטואלי שלי, יש רק קומץ אנשים קטן שחלקתי איתו את הרגעים הקשים ורק בפורום אובדן פרקתי את הכאב. הלכה למעשה לא עשיתי שום דבר בעולם האמיתי כדי שהדברים יהפכו ללגיטימיים. שיחקתי משחק של ה"קולית" ורק חיזקתי את ההבנה אצל הסביבה שאובדן הוא קצת כמו פצע שמחלים ועובר ושהכל סבבה. וזה מביא אותי לשאלה, האם את מדברת על הנושא באופן גלוי וחופשי גם מחוץ לאינטרנט? האם הסביבה האמיתית שלך ידעה כמה כאב או ששם היה לך יותר קשה לחשוף? האם הם ידעו כמה פחדת בהריון שבא אחרי האובדן? האם הצלחת, פנים אל פנים או בקולך האמיתי לספר את סיפורך, לקחייך וכאבייך גם לאנשים אמיתיים ממעגל קצת יותר רחב? ואם כן הצלחת לעשות את זה בלי כינויים, איך את עושה את זה? ולסיום אמא של פילפילון - תודה על הכל - את באמת מצליחה לעזור כל-כך הרבה!!!
"הכל לטובה"
נייטי, עד שתקבלי תשובה, אני לא יכולה להתאפק, ומתייחסת לחלק ממה שכתבת : אם יש משפט שעזר לי להתאושש אחרי האבדן - זה המשפט שכל כך מקפיץ אותך... הידיעה שדברים לא קורים "סתם", שיש סיבה טובה לכל מקרה, ושבסופו של יום הכל יתגלגל לטובה - הידיעה הזו נתנה לי הרבה כוחות בימים הכי קשים. זה נכון וברור כאשר נפסק הריון של תינוק פגוע. זה קשה וכואב לאבד הריון, אבל הרבה יותר קשה וכואב ללדת ילד פגוע ואז לאבד אותו, או להתמודד כל החיים עם ילד פגוע, מצב שמשפיע על כל המעגלים המשפחתיים. יותר קשה להרגיש כך כאשר העובר היה בריא, ורק הגוף שלי בגד בי ולא הצליח להחזיק את ההריון, ועדיין תמיד ניסיתי לחשוב שהילד שלא נולד כנראה לא היה צריך להיוולד : אולי הוא נושא איתו פגיעה לא פיזית, או פגיעה שאי אפשר לאתר בבדיקות, משהו בו ודאי היה פגוע - אחרת הוא היה נולד... אבל במישור נוסף, ההסבר הרבה יותר חזק : האבדן מוציא לאור כוחות נסתרים שלא ידעתי שיש לי. פתאום גיליתי שאני הרבה יותר חזקה ממה ששיערתי, שהזוגיות שלנו יציבה וטובה (אם התקופה הרעה ההיא לא פירקה אותנו - כנראה ששום דבר כבר לא יוכל לעשות לנו את זה), שהיחס שלי לעולם כולו השתנה - שום דבר טוב כבר לא מובן מאליו. אני מעריכה את הדברים הרבה יותר, אפילו היחס לילדים שונה אחרי התנסות כזו. ודאי שזה לא המסלול המומלץ שהייתי בוחרת בו מרצוני - אבל הדרך הקשה הזו מוציאה הרבה פירות טובים בסופה. יש עוד פרט קטן שעלי הקל מאד : כל אבדן לא השאיר איתו זיכרון של ילד, עם שם משלו. השמות שחשבנו עליהם בזמן ההריון כמובן נשארו מחוץ לתחום אחרי האבדן, אבל שם, אישיות, נתנו רק לילד שנולד. מה שאיבדנו היה רק גוף של עובר, גוף שכנראה לא היה מספיק מוצלח כדי לשכן בו את הנשמה של הילד שרצינו, והנשמה הזו חזרה אלינו מאוחר יותר - בהריון חדש, בתוך גוף בריא ושלם וראוי. הילד שנולד לי אחרי השנים הקשות בפירוש לא מחק את הכאב או את הזכרונות, אבל בהחלט נתן לנו הרגשה של תיקון. כשהוא נולד, הבת שלי שהיתה אז בת שש, אמרה לנו :"ה' רצה לתת לנו תינוק כבר לפני שנה - אבל לא הצליח לו, אז הוא לקח אותו בחזרה, תיקן אותו, ושלח לנו אותו מחדש עכשיו כשהוא מושלם..." אני מאד מבינה את הכאב, מקווה שלא פגעתי, ומאחלת לך הריון בריא ומוצלח עד סופו הטוב בקרוב.
נייטי, עד שתקבלי תשובה, אני לא יכולה להתאפק, ומתייחסת לחלק ממה שכתבת : אם יש משפט שעזר לי להתאושש אחרי האבדן - זה המשפט שכל כך מקפיץ אותך... הידיעה שדברים לא קורים "סתם", שיש סיבה טובה לכל מקרה, ושבסופו של יום הכל יתגלגל לטובה - הידיעה הזו נתנה לי הרבה כוחות בימים הכי קשים. זה נכון וברור כאשר נפסק הריון של תינוק פגוע. זה קשה וכואב לאבד הריון, אבל הרבה יותר קשה וכואב ללדת ילד פגוע ואז לאבד אותו, או להתמודד כל החיים עם ילד פגוע, מצב שמשפיע על כל המעגלים המשפחתיים. יותר קשה להרגיש כך כאשר העובר היה בריא, ורק הגוף שלי בגד בי ולא הצליח להחזיק את ההריון, ועדיין תמיד ניסיתי לחשוב שהילד שלא נולד כנראה לא היה צריך להיוולד : אולי הוא נושא איתו פגיעה לא פיזית, או פגיעה שאי אפשר לאתר בבדיקות, משהו בו ודאי היה פגוע - אחרת הוא היה נולד... אבל במישור נוסף, ההסבר הרבה יותר חזק : האבדן מוציא לאור כוחות נסתרים שלא ידעתי שיש לי. פתאום גיליתי שאני הרבה יותר חזקה ממה ששיערתי, שהזוגיות שלנו יציבה וטובה (אם התקופה הרעה ההיא לא פירקה אותנו - כנראה ששום דבר כבר לא יוכל לעשות לנו את זה), שהיחס שלי לעולם כולו השתנה - שום דבר טוב כבר לא מובן מאליו. אני מעריכה את הדברים הרבה יותר, אפילו היחס לילדים שונה אחרי התנסות כזו. ודאי שזה לא המסלול המומלץ שהייתי בוחרת בו מרצוני - אבל הדרך הקשה הזו מוציאה הרבה פירות טובים בסופה. יש עוד פרט קטן שעלי הקל מאד : כל אבדן לא השאיר איתו זיכרון של ילד, עם שם משלו. השמות שחשבנו עליהם בזמן ההריון כמובן נשארו מחוץ לתחום אחרי האבדן, אבל שם, אישיות, נתנו רק לילד שנולד. מה שאיבדנו היה רק גוף של עובר, גוף שכנראה לא היה מספיק מוצלח כדי לשכן בו את הנשמה של הילד שרצינו, והנשמה הזו חזרה אלינו מאוחר יותר - בהריון חדש, בתוך גוף בריא ושלם וראוי. הילד שנולד לי אחרי השנים הקשות בפירוש לא מחק את הכאב או את הזכרונות, אבל בהחלט נתן לנו הרגשה של תיקון. כשהוא נולד, הבת שלי שהיתה אז בת שש, אמרה לנו :"ה' רצה לתת לנו תינוק כבר לפני שנה - אבל לא הצליח לו, אז הוא לקח אותו בחזרה, תיקן אותו, ושלח לנו אותו מחדש עכשיו כשהוא מושלם..." אני מאד מבינה את הכאב, מקווה שלא פגעתי, ומאחלת לך הריון בריא ומוצלח עד סופו הטוב בקרוב.
../images/Emo24.gif
נייטי, לא שאלת אבל גם אני רוצה לספר מה אני עושה בעולם הקטן שלי ע"מ להפוך את האובדן ללגיטימי. אני לא מוצאת את עצמי מדברת ונפתחת עם כל אחד לגבי הרגשות עצמם, אבל כן לגבי העובדה שהיה הריון והיתה הפלה. זה לא דבר שאני מתביישת בו. בתחילת ההריון עם יותם הייתי משתנקת כל פעם שאיזו אחות שאלה: הריון ראשון? ונאלצתי לענות: שני. אבל אין לי ילדים. עכשיו אני מספרת לכולם ובלי למצמץ (זה באמת נעשה קל יותר כשכבר יש ילד). אני ממשיכה לקרוא באובססיביות את פורום הריון ולידה כדי להיות שם כשלמישהי זה קורה, אני זוכרת שהרגשתי די מצורעת כשזה קרה לי. קחי את כל הזמן שאת צריכה.
נייטי, לא שאלת אבל גם אני רוצה לספר מה אני עושה בעולם הקטן שלי ע"מ להפוך את האובדן ללגיטימי. אני לא מוצאת את עצמי מדברת ונפתחת עם כל אחד לגבי הרגשות עצמם, אבל כן לגבי העובדה שהיה הריון והיתה הפלה. זה לא דבר שאני מתביישת בו. בתחילת ההריון עם יותם הייתי משתנקת כל פעם שאיזו אחות שאלה: הריון ראשון? ונאלצתי לענות: שני. אבל אין לי ילדים. עכשיו אני מספרת לכולם ובלי למצמץ (זה באמת נעשה קל יותר כשכבר יש ילד). אני ממשיכה לקרוא באובססיביות את פורום הריון ולידה כדי להיות שם כשלמישהי זה קורה, אני זוכרת שהרגשתי די מצורעת כשזה קרה לי. קחי את כל הזמן שאת צריכה.
אמא של פילפילון
New member
../images/Emo14.gif נייטי, מחכה איתך עד שתגיעי
גם לפורום הזה: נשים לאחר לידה ועם ילדים בריאים
אין ספק שברשת יש מימד שמקל על החשיפה ועל פריטת התחושות למילים מדוייקות והאנונימיות היחסית מאפשרת דברים שלא ניתנים בחיים ה"אמיתיים". יחד עם זה, גם במציאות חיי לא הסתרתי ולא שתקתי, אבל זה היה אחרת. לפעמים לא דיברתי עם מי שהיה ראוי שאדבר על הנושא (בן זוגי בתקופה מסויימת) ולעיתים דיברתי עם מי שנהוג לא לדבר איתם על הנושא (אנשים מסויימים בעבודה, למשל). האובדנים שלי היו בשלב יחסית מוקדם, שבוע 12-13 ולו לא הייתי רוצה להחשף, יכולתי להסתיר, אבל סיפרתי לכולם כי חשבתי שזה מספיק קשה גם ככה, אני לא צריכה להשקיע אנרגיות גם להסתיר. אני חושבת שבבחירה לשתוק יש גם מסר של אשמה ואני לא אשמה (יותר מדוייק, רק בעיני עצמי אני עדיין אשמה
). בנוסף, האובדן הראשון חייב החלטה שתבוסס על מידע וגיליתי שכאשר אני משתפת אנשים אני מצליחה לצבור מידע רב הרבה יותר. לשמחתי, בורכתי בחברות שהיו מוכנות לסבול את השיחות האין סופיות שלי על חיבוטי הנפש, האשמה, ההחלטה הקשה, ההליך הרפואי וכו'. אני בטוחה שזה לא קל לשאת את זה. מובן שלא עם כולם חלקתי את כל זה, רק עם אנשים שמסוגלים להבין ולהכיל. זה משהו שלומדים די מהר: להבחין בין מי ששואל "מה שלומך?" ורוצה לדעת לבין מי ששואל ורוצה שתעני "בסדר", אפילו אם בפנים הריק כל כך שורף. בנוסף, דרך הפורום של תפוז הוקמה (בזמנו) קבוצת תמיכה וככהפגשתי את אחיותי החדשות ועימן, כמובן, יכולתי לדבר כמה שרק היה צריך. איך אני עושה את זה? זה כנראה שילוב של הפתיחות הבסיסית שלי עם ההחלטה שלי לשבור טאבו. היה לזה גם מחיר, אין ספק. יש אנשים ששומעים מהם דברים לא קלים (מעבר לתגובות המביכות שאנשים לפעמים מפיקים שלא מרוע, יש גם אנשים שיפוטיים או סתם ערלי לב) ויש לפחות אישה אחת שחוצה את הכביש בכל פעם שהיא רואה אותי.
גם לפורום הזה: נשים לאחר לידה ועם ילדים בריאים
תודה לשלותכן על התגובות
נהנתי לקרוא וללמוד מכן. כרגע אני רחוקה מאוד להצטרף אליכן פה (בעיקר מסיבות טכניות) אבל אין ספק שהזמן עושה את שלו וגם בלי קשר לילדים אני הרבה יותר שלמה והרבה פחות כואבת. ציפי יקרה, לגבי המשפט שמקפיץ אותי, אני יודעת שכל אחת והחוויה שלה. שלא עבור כולן המשפט הזה הפך למטפחת אדומה מול עיני השור כפי שהוא עבורי. אני באמת לא מוצאת שום דבר טוב לא במום שהתגלה בעובר ולא בהפסקת ההריון שעברתי ולא בכוחות שצברתי בעקבותיו ולא בכאב שהוא הביא איתו. היה לי טוב יותר בלי כל אלה. מרגיז אותי כשמחייבים אותי למצוא מה טוב בזה. אני עדין מתעקשת שאין ולא היה בזה כל טוב. אולי כשיהיה לי ילד אחר אני אוכל להסתכל על זה אחרת. אמא של פלפלון היקרה, גם אני מחשיבה את עצמי לאדם פתוח, ובכל זאת הצלחתי להרחיק ממני חברים שסרבו להבין. לדוגמא, חברה טובה שהערתי לה על כך שבחרה להביא לפגישה של שתינו בבית קפה את התינוק שלה בן החודש, הגיבה מאוד בשיפוטיות כשהראתי סימני מצוקה (הרי עברו 3 חודשים מאז האובדן - מה הבעיה שלי עם תינוק בן חודש?!). הרגשתי ואני עדין מרגישה תחושת כישלון קשה בכך שלא הצלחתי להסביר למה זה כואב. אני יודעת היטב שגם אם מישהיא אחרת מחברותיה חלילה תחווה אובדן, מה שהסברתי לא נתפס ומבחינתה אני היצור החריג ומישהיא אחרת "נורמלית יותר" לא היתה מתמלאת בדמעות במפגש עם תינוק. התחושה המתמדת שאני עלולה להכביד, שאני אתקל בחומה, שהתגובות יהיו ביקורתיות או שהן יביכו אותי, שאני אצטייר כמסכנה - כל אלה מחזקות אצלי את הרצון והצורך להרחיק את הנושא הזה מהשיחות. אני מתנחמת בכך שעם קומץ של אנשים כן הצלחתי לחלוק והם לפחות יודעים מה מבחינתי האישית מכאיב ואני מניחה שהם יהיו רגישים יותר גם כלפי אחרים שחלילה יהיו במצב דומה. אני שמחה לדעת שאתן מהוות קול חזק יותר לכאבים של מי שעברה אובדן. לא נותר לי אלא לקוות שממקום של קצת יותר עוצמות,יהיה לי יותר קל לשתף. אין לי ספק שכמו שלוליק אמרה, שילד בריא זה סוג של עוצמה שמאפשר ומקל לפתוח את הנושא. שוב, תודה על התגובות ואני מצטערת שהתפרצתי כך. שנה טובה ונפלא לכולכן.
נהנתי לקרוא וללמוד מכן. כרגע אני רחוקה מאוד להצטרף אליכן פה (בעיקר מסיבות טכניות) אבל אין ספק שהזמן עושה את שלו וגם בלי קשר לילדים אני הרבה יותר שלמה והרבה פחות כואבת. ציפי יקרה, לגבי המשפט שמקפיץ אותי, אני יודעת שכל אחת והחוויה שלה. שלא עבור כולן המשפט הזה הפך למטפחת אדומה מול עיני השור כפי שהוא עבורי. אני באמת לא מוצאת שום דבר טוב לא במום שהתגלה בעובר ולא בהפסקת ההריון שעברתי ולא בכוחות שצברתי בעקבותיו ולא בכאב שהוא הביא איתו. היה לי טוב יותר בלי כל אלה. מרגיז אותי כשמחייבים אותי למצוא מה טוב בזה. אני עדין מתעקשת שאין ולא היה בזה כל טוב. אולי כשיהיה לי ילד אחר אני אוכל להסתכל על זה אחרת. אמא של פלפלון היקרה, גם אני מחשיבה את עצמי לאדם פתוח, ובכל זאת הצלחתי להרחיק ממני חברים שסרבו להבין. לדוגמא, חברה טובה שהערתי לה על כך שבחרה להביא לפגישה של שתינו בבית קפה את התינוק שלה בן החודש, הגיבה מאוד בשיפוטיות כשהראתי סימני מצוקה (הרי עברו 3 חודשים מאז האובדן - מה הבעיה שלי עם תינוק בן חודש?!). הרגשתי ואני עדין מרגישה תחושת כישלון קשה בכך שלא הצלחתי להסביר למה זה כואב. אני יודעת היטב שגם אם מישהיא אחרת מחברותיה חלילה תחווה אובדן, מה שהסברתי לא נתפס ומבחינתה אני היצור החריג ומישהיא אחרת "נורמלית יותר" לא היתה מתמלאת בדמעות במפגש עם תינוק. התחושה המתמדת שאני עלולה להכביד, שאני אתקל בחומה, שהתגובות יהיו ביקורתיות או שהן יביכו אותי, שאני אצטייר כמסכנה - כל אלה מחזקות אצלי את הרצון והצורך להרחיק את הנושא הזה מהשיחות. אני מתנחמת בכך שעם קומץ של אנשים כן הצלחתי לחלוק והם לפחות יודעים מה מבחינתי האישית מכאיב ואני מניחה שהם יהיו רגישים יותר גם כלפי אחרים שחלילה יהיו במצב דומה. אני שמחה לדעת שאתן מהוות קול חזק יותר לכאבים של מי שעברה אובדן. לא נותר לי אלא לקוות שממקום של קצת יותר עוצמות,יהיה לי יותר קל לשתף. אין לי ספק שכמו שלוליק אמרה, שילד בריא זה סוג של עוצמה שמאפשר ומקל לפתוח את הנושא. שוב, תודה על התגובות ואני מצטערת שהתפרצתי כך. שנה טובה ונפלא לכולכן.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.