אמא של פילפילון
New member
מסתבר שגם הזכרון שלי לא משהו../images/Emo6.gif
ועכשיו אני שוברת את הראש לגבי ה"תקל"...תזכירי לי (אפשר במסר) מה זה היה.
לגבי הילדים אני יכולה להכביר מילים, אנסה לתמצת (עד כמה שאני מסוגלת, כמובן. האיש שלי היה מצליח לומר הכל במשפט אחד). הסופגינוגי הפכה אותי אמא ולימדה אותי, כבר בהריון, כל כך הרבה על סדרי עדיפויות ועל דאגה (היו לי צירים מוקדמים ואושפזתי. היה קצת מעליב לגלות שבעבודה ובמחוייבות האחרות שלי מסתדרים בלעדי). היא גם זו שהראתה לי את הפער בין ציפיות ומציאות, ודווקא במובן הטוב. לפני שהיא נולדה היה ברור שיהיה לה חדר משלה ושגרות מובנות והיא הגיעה ופשוט "פתחה" לי את הלב והעיניים ומהר מאוד מצאתי את עצמי מגדלת ילדה לפי עקרון הרצף עוד לפני שבכלל קראתי את הספר: לינה משותפת, זרימה עם דברים, הכנסת הילד כחלק מן החיים ולא כסוג של מהפך שגם משנה הכל וגם גורם לכך שהכל ממוקד בילד וכמובן הנקה (אם כי היא ינקה רק 9 חודשים). ככלל, היא ילדה שיודעת מה היא רוצה ומשיגה זאת בדרכי נועם. יש בה משהו ראשוני ביישני, אבל כשהיא נפתחת, היא פשוט כוכב מאיר. בבית אני חשה לפעמים שיש לה נטיה לשתלטנות, אבל יותר מדוייק שזה צורך בשליטה. העדר שליטה די מעורר בה חרדה (שגם הולמת כיום את הגיל שלה, זה גיל שהרבה מפלצות רדומות מתעוררות מחדש). היא מאוד חברותית ומאוד אכפתית ודאגנית. מרגש אותי מאוד לשמוע עליה פידבקים מבחוץ (מורות, מדריכות בחוגים) כי לפעמים בשגרת הבית אנו עסוקים במריבות הקטנות בין אחים ופחות רואים את הטוב. בכל אופן, הן מציינות כמה היא נעימה, רגישה, אינטליגנטית ויש בה שילוב נדיר (את שמה
כמה אני אובייקטיבית...) של עדינות ומשהו פראי או טבעי, כי היא די "ילדת טבע". הגומבוץ הוא מעין הפתעה
שקיבלתי, כי אני באה ממשפחה של בנות (אנחנו, כאמור, רק אחיות ועד שהייתי בת 12 היינו רק בנות דודות). הידיעה שהוא בן הייתה משמחת ומטלטלת בו זמנית (פרופסור צלאל גילה לי שהוא בן כבר בשקיפות העורפית. הייתי כל כך בשוק שהתגובה הסבירה היחידה שהפקתי (בלב, למזלי לא בקול רם...) הייה "אוי, אני אהיה חמות"
) מצחיק לחשוב כמה חששתי מכך שאני לא אדע מה לעשות איתו ואיך לתפעל אותו. מסתבר, שמכל מובן והבט תפעול בנים הוא הרבה יותר פשוט מתפעול בת. התוכנה שלהם הרבה פחות מתוחכמת
. הוא גם השני בסדר ילדי, כך שיש לו בעצם את המקום "שלי" במשפחה וזה תמיד מעניין. הוא ילד פיזי מאוד, גם במובן האתלטי (בו הוא מצטיין) וגם במובן הצורך במגע. הוא ממש מכור לפינוקי של אמא (במיוחד לציצי
הוא ינק עד גיל שנתיים ועד היום שר לו שירי הלל) ואני לא יודעת מה יקרה בגיל בו בנים כבר לא מרשים לאמא למזמז אותם בציבור (כנראה שפשוט נישאר בבית...) הוא ילד פתוח מאוד ומלא בטחון יחד עם ביישנות חיננית מאוד. אני חושבת שהוא נבון במיוחד. מטבע הדברים, בהיותו ילד שני, הוא פחות "מושקע" בזמן איכות, אבל יודע לא פחות, אם לא יותר, מאחותו בגיל המקביל. לפעמים אני פשוט נפעמת מכמה ידע יש לו. באחרונה לא מאוד קל לו עם הסינדווץ' (למרות שברמה סבירה) וכשהוא כועס עלי אני נעה מחמלה על הגוזל ועד גאווה על כך שהוא מביע כל כך יפה את הקושי שלו למצוא את המקום המדוייק שלו. מעבר לזה, בעיני הוא ילד מאוד מואר, עם יכולת לראות דברים שלא הרבה אנשים רואים (למשל, בהריון הרביעי, כשהוא היה בן 3, הוא בישר לי על ההריון (צייר אותי עם תינוק בבטן עוד לפני שידעתי שאני בהריון) ומאז הודיע לי "אמא, יש לך חלב בציצי
". לפני ההריון הוא תמיד דיבר על תינוק אח, אבל ביום של האולטרהסאונד הראשון (של הדופק. הילדים לא ידעו על ההריון) הוא הרים לי את החולצה, נישק לי את הפופיק והודיע "אמא, יש לך תינוקת בבטן", האיש שאל אותו "אולי תינוק?" והוא ממש נזף בו "אמרתי תינוקת
". אחרי השקיפות העורפית בה הסתבר שהעוברית פגועה מאוד הוא קם בבוקר, נעץ בי מבט ואמר "אמא, הציצי שלך מת"
להבדיל, גם על ההריון של המופלטה הוא בישר לי. הוא גם זה שלימד אותי שהלב של אמא באמת גדל עם כל ילד, שאפשר לאהוב כל ילד הכי הכי שבעולם וזו עדיין לא אהבה זהה (לא בעוצמה, אם כי באיכות) והוא גם זה שרמס לי הרבה תאוריות פמניסטיות שמתעלמות מהמרכיב הגנטי. בנים נולדים כל כך בנים... המופלטה הוא ילד מיוחד במינו. אני באמת מרגישה שהיקום שלך לי אותו ושהוא נושא עימו איזו ידיעה פנימית מעמיקה. כידוע, קיומו אינו מובן מאליו בשום מובן (אם הריונות קודמים היו מסתיימים בלידה ספק אם הוא היה נוצר ובמהלך ההריון שלו חייו באמת היו מוטלים על הכף). הוא לימד אותי מה זו דבקות אמיתית במשימה, על כוחה של אמונה ועל כוחה של האהבה. הוא ילד אמיץ מאוד ולמרות שחלק מן האנשים ניבאו לי ילד עצבני כי בהריון הייתי פקעת עצבים, הוא ילד חייכן ושלו בצורה יוצאת דופן. אני קוראת לו "מכפיל אהבה" כי הוא מוציא מאנשים את הטוב שבהם והוא כל כך מתוק, ששום כינוי שגרתי לא מספיק עבורו, אז אני קוראת לו "הממתק". הוא גם שדון קטן, ואחרי ההתחלה הקשה שהייתה לנו מאוד יפה מצידו להרגיע אותי עם התפתחות תקינה ויפה. הוא כבר אפילו עונה לטלפון ואומר "הלה" (במקום הלו). שולחת ותיכף ממשיכה...
ועכשיו אני שוברת את הראש לגבי ה"תקל"...תזכירי לי (אפשר במסר) מה זה היה.
) לא כתבתי לגבי היחסים: אני חושבת שיש לנו, בסך הכל, יחסים מאוד טובים ופתוחים, אם כי אני כבר מזהה אצל הבת שלי סוג של סגירות שאפיין אותי מול הורי בהיותי ילדה (זה לא שהיו לנו יחסים לא טובים, אלא שהיו נושאים שהעדפתי לפתור ביני לבין עצמי). אני מקווה שיש לנו בית שיודע להשתמש בהבעת רגשות ובעיקר, שאני מצליחה להעביר מסר שגם כשכועסים מאוד אוהבים ומקומם מובטח. האיש, כאמור, נעדר רבות, אבל כשהוא נמצא הוא מאוד נוכח והוא אבא נפלא. יש לנו לפעמים חילוקי דעות בנוגע לחינוך שלהם, אבל אני לא מכירה בית שאין כאלו )ואם יש, זה סימן רע, שרק מישהו אחד מתפקד)
