אמממ...
מממ... מתי הערצה נהיית על גבול האובססיה? [אין לי כוח לבדוק אם בנות כבר רשמו את זה, סורי XD]
אני חושבת שכשאוהבים להקה/אומן מסויים, ואם חורשים עליהם, שומעים את כל השירים ויודעים את המילים של כולם, רואים קליפים וכאלה, זאת
אהבה ללהקה/אומן.
כששומרים תמונות שלהם, מבררים עליהם מידע [כמו גיל, שם משפחה, איפה גרים, חבר/חברה וכו'], רואים סרטונים שלהם, קונים עיתונים שיש בהם מידע ומחפשים עידכונים על הלהקה/אומן, מנסים לקנות דיסקים ו- DVD שלהם אפילו אם לא מוכרים בארץ, הולכים להופעות אם יש אפשרות, ואם אין אפשרות מקנאים באלה שכן הולכים (
) מדברים עליהם
הרבה עם חברים ומחפשים עוד אנשים שאוהבים אותם- זאת
הערצה.
אבל כשמתחילים לחשוב עליהם כ-ל הזמן בלי הפסקה, לדבר ולחפור עליהם לכל מי שמדברים איתו, שומרים את כל התמונות הקיימות שלהם EVER, נפגעים קשות אם יש להם חברות/חברים ולהיעלב מזה ולא להפסיק לפנטז על הרגע שבוא ייפגשו איתם (וגם חושבים שבדרך פלא הם יתאהבו אחד בשני ויחיו יחד מאושרים לנצח נצחים, אבל זה סתם לא מציאותי. אף אחד לא חי מאושר, בטח שלא לנצח נצחים), ועוד דברים שתיארת את חברה שלך (למדה גרמנית בשביל שאולי יום אחד היא תצליח להגיד להם מילה?
)- זאת בהחלט
אובססיה. ולדעתי המקרה של חברה שלך לא נקרא הערצה נורמלית... אבל זה כן שונה מלשמור הרבה תמונות למשל, כי אובססיה היא הרבה יותר משמירת מלא תמונות וכאלה... זאת לפחות דעתי... אני בספק אם מישהי קראה, זאת נראית כמו חפירה מה זה לא מעניינת