הלידה הנוכחית שלי היתה מאד מהירה (חצי שעה בחדר לידה) הייתי מאד מאד בשוק שזה קורה לי אבל בסה"כ היה חיובי. תחושת ההחמצה היא כי כל מהלך הלידה חיכיתי לקבל אפידורל ואז להתחיל לחוות ולהנות מהלידה ופתאום היא כבר היתה בחוץ
בשבוע 38 לאחר שני זירוזים בגלל מצוקת העובר. הלידה עצמה לא היתה טראומטית אלא חויה נעימה ומרגשת(למרות שזו לידה חמישית) אבל היומיים של ניסיונות לזירוז יזכרו כחויה כואבת ולא ממש נעימה.
אבל לא הייתי מוותרת על החוויה הזו (כמובן שאם היה אפשר הייתי מעדיפה עם אפידוראל - אבל במקרה הזה לא היה זמן). הלידה ממש לא זכורה לי כארוע טראמטי. להיפך. אני מרגישה בעקבות הלידות שלי חצי אלוהים. בראתי לי ילד.
זה לא היה תראומתי וגם לא חיובי. הייתי מאושרת שהתינוק יצא חי ושלם ,אבל הניתוח עצמו היה כל כך עינייני שאני אפילו מתקשה לקרוא לזה לידה. לא מרגישה שילדתי . עברתי ניתוח וקיבלתי פיצוי ששווה הכל.