הסיפור שלך מזכיר לי את רות מחולון
מי שגדל באותה תקופה של דובי, קרוסלה, טלפלא (כן, אני זוכרת אותו) בימים התמימים שכוכבי הילדות שלנו לא היו יפים וחטובים, חלקם בכלל היו נשים ששיחקו ילדים, ולא הואשמו בהטרדות מיניות, זוכר אולי את רות בחולון. היא הייתה אוספת אליה כלבים וכל ילד שהיה מוצא גור/כלב היה מביא אליה, וכל ילד כמוני שהוריו לא הרשו לו כלב היה בא ועוזר לה להוצאי את הכלבים ולאמץ כשכבר כן היו מרשים. ואז אני זוכרת את היום שבאתי אליה וראיתי אותה מעמיסה כלבים על רכב של צב"ח תל אביב, זה היה קצת אחרי הכתבה ההיא. נכון, היום אני יודעת שהיא לא יכלה להחזיק את כל הכלבים אצלה, אבל הכאב שהרגשתי אז כשנזכרתי בכל הכלבים שהעברתי אליה וחשבתי על זה שבעצם הם הועברו לצב"ח... נכון, גם לי לא היתה ברירה אחרת כילדה, אחרי שגמרתי לשוטט עם כל כלב ברחובות ולשאול אנשים אם הם רוצים, לעשות סנקציות להורים, לישון בחדר מדרגות עם הגור ולאיים שאני אעזוב את בית הספר (כיתה ד' לא הייתה כזו להיט גם ככה), אבל אני מבינה למה את מתכוונת. בכל מקרה, רות נפטרה לפני שנים ואני עדיין זוכרת אותה בחיוך, של אישה שעשתה המון למען החיות!