טוב, אז ככה,
ראשית, אני חושבת שהקהל אליו פונים הוא מאוד הטרוגני. יש כאלה שיחשבו שטיעון השואה הוא דמגוגיה, ויש כאלה שיזילו דמעה. אין אחידות בתגובות. אני, באופן אישי, מאוד מצטמררת בכל פעם כשמוזכר נושא השואה בעניין זה, דווקא משום שבעיניי, זה טיעון כל-כך חזק ונכון, והצעת החוק הזו היא בפירוש הטלת כלייה על משפחות שלמות, שחלקן לפחות, הן דור לניצולי שואה. (בהיבט הכי אישי של העניין - כשאני חושבת על סבי וסבתי שניצלו מהשואה שבה הושמדה כל משפחתם, כולל ילדיהם - נראה לי שבהבאת ילד משלי לעולם אחוש איזו סגירת מעגל והמשכיות, וזב בהחלט מדברן אותי... אבל זה בהיבט המאוד אישי שלי). לא הייתי פוסלת אף טיעון, רק משום שלחלק מהאנשים הוא נראה דמגוגיה. במאבקי חיים יש גם דמגוגיות (זה עדיין לא פוסל את נכונות הטיעון). אבל יש בהחלט כאלו שעבורם זו לא דמגוגיה, אלא גזירת מוות על משפחתם. לגבי הטיעון הראשון שהעלית - אכן, לא כל טיעון אמוציונלי הוא כשר ואכן יש אנשים שלא יגיבו לטיעונים אמוציונליים, אבל יש גם אחרים, וגם אליהם צריך לפנות. ולדעתי, גם בכדי להציג טיעונים אמוציונליים צריך לדעת איך עושים זאת. זו מלאכה בפני עצמה... שימי לב שבסופו של עניין ראש הממשלה הגיב למכתבו של פרופ' דור, שהיה אמוציונלי לחלוטין. בכל המקומות פורסם אודות מכתבו המרגש... מכתב חסר נתונים סטטיסטיים 'יבשים' אך פורט על נימי הרגש וההגיון. אז כנראה שזה עובד... גם על ראש הממשלה. בעיניי אי פריון היא ככל מחלה אחרת. כרוך בה תסכול אדיר על חוסר תפקוד מסויים בגלל מגבלה פיזיולוגית (כמו בכל מחלה אחרת, גם סרטן), כרוך בה קושי נפשי, ומוגבלות חברתית, כרוכות בה פרוצדורות פולשניות, זריקות ותרופות. וכרוך בה גם חשש אדיר מפני מוות (רגשי, בעיקר). כמו שאמרתי - בעיניי הנסיון להשוות בין חולים אחרים למטופלי פריון הוא לא יותר מאשר דמגוגיה סוּפר-זוֹלה. יש מגוון מחלות, ואין בכלל מקום להשוואה ביניהם. כל מחלה דורשת את הטיפול הראוי. ולסיום - בתגובה למסר שאת חושבת שצריך להעביר (אנו רוצים להיות הורים...וכו') - אף אחד לא מונע ממך את הזכות להיות הורה. אף אחד לא מגביל את הילודה בארץ. האוצר מגביל את הכסף שיועבר למטרות אלו. והמסר צריך להתרכז בטיעון מספיק הגיוני ואמוציונלי מדוע יש להעביר כסף גם למטרות אלו. וטיעון השואה והצורך של משפחות הניצולים בהמשכיות הוא טיעון נכון, צודק וחזק בעניין זה.