ועכשיו...מנקודת המבט שלי...
ורגע לפני שהולכת לישון, נזכרתי בנות שלא ממש שיתפתי אתכן בחוויות הנפלאות של אתמול...אז כידוע לכןאתמול באתי מלווה בבן שלי, כדי שלא ארגיש ממש בודדה ושיטע בי מעט ביטחון. לפני היציאה הוא הכין לי מיקס נפלא כזה שעושה טוב לגוף ולנשמה ולו רק כדי שאגיע רגועה יותר....אוייש, שכחתי לספר שהייתי נרגשת כל היום ופתאום החלטתי לנצל את מספר הטלפון של ג'קו וסמס לו...לא קיבלתי תשובה ודי הבנתי אותו למעשה. כלומר, כתבתי את שמי, אלא שאיזו סיבה בעולם יש לו לענות למישהי שאינו מכיר ואפילו שכתבה לו את המילים הכי חמות והכי שבאות מין הלב. אז אני קופצת שוב לחלק השני...כלומר, אני במועדון פעם שניה בחיי...ושוב, מזכירה לכן שאני ממש לא ילדה, אלא שהנפש שלי תקועה לה וזה מידת מה של סבל, לי ולסובבים אותי....והנה אני רואה בחורה נחמדה על הבמה והבן שלי שואל אותי: " זו ורד, נכון?!"...ואני אומרת לו שמעולם לא ראיתי אותה, אבל אולי אשאל אותה ...וכשהיא יורדת מין הבמה אני שואלת אותה בעדינות, כמו שאני יודעת לעשות לפעמים : " את ורד?!"...והיא אחת הבחורות העדינות והחביבות שפגשתי אי פעם ועל אף שיש בזה מידה של חוצפה להפריע לה באמצע העבודה ובאמצע ים של לחץ, היא עונה לי בחיוב ומתחילה לשאול אותי מי אני, מה הקשר שלי...ואני לא ממש זוכרת מה סיפרתי לה...אבל בין היתר ביקשתי ממנה לספר לג'קו שאני אוהבת אותו ושאפילו סימסתי לו בצהריי היום וטרם קיבלתי מענה. היא ענתה לי בשיא האדיבות ועם הכי לב שבעולם : " אני אעביר לו את כל המסרים"....ועוד אני מתרגשת רק מעצם השיחה איתה וממשיכה לקפץ כמו נערה מתבגרת ששכחה כי מזמן החליפה את המעמד שלה ואולי אפילו שניים, אני רואה אותה מרחוק מנפנפת לי עם הידיים וקוראת לי להכנס לחדר שלו...ואני כל כך נרגשת ופתאום חושבת לעצמי שזה הדבר הכי מביך שבעולם...כלומר, מה אגיד לו...אני הכי חסרת ביטחון...אני כמעט מפחדת מהצל שלי...אבל אני נכנסת, תוך מחשבה שאסור לי לפספס הזדמנות ואני רואה אותו. ואני לא ממש בטוחה שזוכרת את מהלך השיחה, אבל זה היה משהו כזה...אני אומרת לו : " אני ממש לא יודעת מה להגיד...והוא אומר לי : , קיבלתי את האס אם אס שלך"...ואני אומרת לו : " קיבלת ולא ענית...לא יפה לא לענו..." כלומר, משהו כזה בערך....ואני אומרת לו שאני קצת משוגעת באופן מסויים ומשגעת את כל המשפחה שלי ואני אוהבת אותו וחייבת לתת לו נשיקה...ואז אני משנשקת אותו על הלחי...והוא אומנם בגיל הממוצע של הילדים שלי, אבל יש לציין שהוא יפה כמו אלוהים...אני בעצם חושבת, שזה מין יופי שיוצא מהנשמה שלו ושמחה שזכיתי להבחין בזה. והוא שואל אותי מאין אני ואני עונה לו...והוא שואל איפה זה ואני עונה לו....על כל פנים, חושבת שהבריז כמה שעורי מולדת ומאוד כדאי שיבוא להכיר את הסביבה ולצורך זה מוכנה להיות מורת דרך. וזהו...ישבו בחדר , אם לא טועה שני בחורים נאים למראה שאולי צחקו עלי קצת...אולי אהבו אותי קצת...לפעמים קשה לנתח התנהגויות כשאת בלחץ...בעצם, כמעט מאמינה שאהבו אותי...וזהו...עכשיו זהו ממש...אמרתי לו שמאחלת לו המון הצלחה...קצת לא מקורי, אבל זה מה שיצא לי ובאמת שמתוך הלב...יצאתי החוצה עם תחושה כאילו הגעתי לפסגות האולימפוס...כאילו נגעתי באיזה אושר. עמדתי קרוב לבמה...לא ממש צמודה, כיוון שבאופן מסויים הרגשתי כאילו השגתי את המטרה...רק רציתי לשמוע אותו שוב....ואפילו שהיו אלו אותם ארבעה שירים, הייתי מוכנה לשמוע שוב ושוב, כמו ששומעת את הדיסק הצרוב מעשה ידיי של כל שיריו , במיוחד כשאני לבד בבית..... וכשהוא ירד מין הבמה וכולן ( כמעט) רצו אצו להצטלם איתו, לא עשיתי את משני טעמים...קצת הרגשתי נבוכה ובנוסף לכך , אני כל כך לא פוטוגנית שזה בהחלט היה צעד מיותר. אז זהו...אני הולכת לישון...קצת קשה לי להרדם מכל מיני טעמים אישיים שזה יהיה ממש לא לעיניין לשתף אתכן כאן....אבל יש בי כל כך טעם של עוד וזה כל כך ממכר וזה כל כך כואב וזה כמעט יכול לשבור לאלף רסיסים קטנים .
רק על זה שמסרתי לו ד"ש ממך אולי... יאנושששששששש 
