אלונית 2006
New member
חלק 7 חדש מהמקלדת!
קגומה חשבה לעצמה עוד ועוד.... למה קאגורה חזרה? מה יש לה משבט הזאב? זו כנראה מלכודת של נאראקו, לא זה שקוף מדי... מה היא מנסה לעשות? האם היא מנסה להחליש אותם? לפתע התפרצה קגורה למעגל האור של החבורה, מתנשפת כולה, מכוסה דם וריח של זאבים נודף ממנה. קוגה ניסה להילחם בה, אך הוא התמוטט מעל רגליו. קגורה דיברה. "בבקשה! זאת לא הייתי אני שניסיתי להרוג את קוגה! נאראקו הכין כפילה שלי! הוא גילה את סודי, הייתי חייבת לברוח, והוא ידע שמאז שראיתי את קוגה נלחם לראשונה, לא נתן לי לבי להרוג אותו! כי.... אני אוהבת את קוגה" היא נראתה ביישנית, שלא כהרגלה"נאראקו גילה זאת, איני יודעת איך, הוא התמלא קינאה, כי הוא אהב אותי, אך אני לא סבלתי את השד המתנשא והמקולל הזה!" היא חזרה להיות בטוחה בעצמה. "הוא שיסה בובה שלי בקוגה, אך לא הרג אותו, בתיקווה כי הוא יבוא ויהרגני במו ידיו, לנאראקו תמיד היה חוש נקמנות אכזרי, גם זו הייתה סיבה למה לא סבלתי אותו". "איך נדע עם את דוברת אמת?" פיקפק אינויאשה. "הבאתי הוכחה, הרח את פיסת הבד שבידיו של קוגה, ואת בגדי, ותראה כי יש הבדל בריח" אינואישה בדק, היא דברה אמת. "אני עדיין אינני סומכת עליה, מאין לי לדעת שזו איננה מלכודת נוספת? אולי זו רק עבודה בעיניים?" שאלה קגומה, היא לא בטחה בקגורה, מסרבת לשכוח את מראה הזאבים המתים שראתה בטירה של נרארקו. "אני אתן לך את נשקי, נזיר. שים עליו קמעות כמה שבא לך, וודא שאיני מסוגלת לגעת בו. בלעדי המניה שלי אני חסרת אונים. זה יספיק לשכנע אותך שאיני מתכוונת להזיק לכם?" שאלה קגורה, היא נראתה נרגזת מעט על כך שלא האמינו לה. פעם בחייה היא דוברת אמת, ומפקפקים בה. היא אכן אהבה את נסיך שבט הזאבים. הוא היה שונה מכול האחרים, חזק ישיר, חם מזג, בדיוק כמו שהיא אהבה. היא שנאה את נאראקו הנקמני, הנוטר, העושה בכשפיו ומתחבל תחבולות. לא, לא זה היה הסגנון שלה. היא זכרה למה עזבה את הלוחמים המיסטיים מלכתכילה. זה התחיל בריב מטופש, שלה עם איזו אפסית על נשק יעד, שתיהן רצו את מניפת הרוח. הלוחמת הטיפשה קיבלה אותה לפניה. בסופו של דבר קגורה הרגה את הלוחמת העלובה הזו, לקחה את המניפה והסתלקה לה מן המקום. לא, הלוחמים הטיפשים,"שלום ואחווה, נצל את כוחו של היריב לטובתך" רכרוכיים מטופשים! למה הם לא נתנו לה לחסל אותה וזהו! היא הייתה סתם חלשלושית! ואז... היא פגשה את נאראקו... הוא עבד עליה, שיטה בה וכישף אותה. לקח לה שנים להשתחרר ממרותו. היא ראתה את קוגה, והוא היה ממש דומה לה. קשוח, מדליק, מעורר אימה, ומקסים. היא אהבה את זה כך. היא שמה לב שקוגה מתעורר, הוא נראה פצוע, אבל הוא לא הראה כל סימן לחולשה. היא התקרבה אליו, אמרה לו שהיא כל כך מצטערת שרגה את חבריו, וסיפרה לו איך נראקו כישף אותה לפני זמן כה רב. נראה כי קוגה סלח לה, הלב הקר שלה התמלא בחמימות, ונראה כי קוגה הרגיש דומה, כי העיניים שלו זרחו, או שהוא עדיין היה מטושטש מהפצעים, שהיא בעצמה פצעה בו? נראה כי האור בעיניו של קוגה כבה מעט, היא כמעט יכלה לשמוע אותו חושב, כי זו תהיה בגידה בחבריו שמתו להיות יחד איתה. היא החליטה על צעד נועז, היא ליטפה את פניו וקירבה אותם לאלו שלה. הם התנשקו, בזמן שנראה כנצח, ואז נשמעה צרחה מהצד השני של המדורה. אוי לא, חשבה קגורה, לא עכשיו! שיפו, סתום את פיך! היא תפסה את השועל בראשו והעניקה לו מספר מכות שהספיקו כדי להשתיק אותו. היא חזרה לקוגה, זה עומד להיות לילה נפלא... אך נראה שקוגה התעלף, לא נורא, כל הזמן שבעולם יש לה כדי לחכות לו... אין ף אחד שימנע מהם ללכת ברגע שנאראקו יחוסל... הלא היא יודעת את סוד חולשתו הגדול... את עקב אכילס שלו, או שאולי עדיף לומר, עכביש אכילס?
קגומה חשבה לעצמה עוד ועוד.... למה קאגורה חזרה? מה יש לה משבט הזאב? זו כנראה מלכודת של נאראקו, לא זה שקוף מדי... מה היא מנסה לעשות? האם היא מנסה להחליש אותם? לפתע התפרצה קגורה למעגל האור של החבורה, מתנשפת כולה, מכוסה דם וריח של זאבים נודף ממנה. קוגה ניסה להילחם בה, אך הוא התמוטט מעל רגליו. קגורה דיברה. "בבקשה! זאת לא הייתי אני שניסיתי להרוג את קוגה! נאראקו הכין כפילה שלי! הוא גילה את סודי, הייתי חייבת לברוח, והוא ידע שמאז שראיתי את קוגה נלחם לראשונה, לא נתן לי לבי להרוג אותו! כי.... אני אוהבת את קוגה" היא נראתה ביישנית, שלא כהרגלה"נאראקו גילה זאת, איני יודעת איך, הוא התמלא קינאה, כי הוא אהב אותי, אך אני לא סבלתי את השד המתנשא והמקולל הזה!" היא חזרה להיות בטוחה בעצמה. "הוא שיסה בובה שלי בקוגה, אך לא הרג אותו, בתיקווה כי הוא יבוא ויהרגני במו ידיו, לנאראקו תמיד היה חוש נקמנות אכזרי, גם זו הייתה סיבה למה לא סבלתי אותו". "איך נדע עם את דוברת אמת?" פיקפק אינויאשה. "הבאתי הוכחה, הרח את פיסת הבד שבידיו של קוגה, ואת בגדי, ותראה כי יש הבדל בריח" אינואישה בדק, היא דברה אמת. "אני עדיין אינני סומכת עליה, מאין לי לדעת שזו איננה מלכודת נוספת? אולי זו רק עבודה בעיניים?" שאלה קגומה, היא לא בטחה בקגורה, מסרבת לשכוח את מראה הזאבים המתים שראתה בטירה של נרארקו. "אני אתן לך את נשקי, נזיר. שים עליו קמעות כמה שבא לך, וודא שאיני מסוגלת לגעת בו. בלעדי המניה שלי אני חסרת אונים. זה יספיק לשכנע אותך שאיני מתכוונת להזיק לכם?" שאלה קגורה, היא נראתה נרגזת מעט על כך שלא האמינו לה. פעם בחייה היא דוברת אמת, ומפקפקים בה. היא אכן אהבה את נסיך שבט הזאבים. הוא היה שונה מכול האחרים, חזק ישיר, חם מזג, בדיוק כמו שהיא אהבה. היא שנאה את נאראקו הנקמני, הנוטר, העושה בכשפיו ומתחבל תחבולות. לא, לא זה היה הסגנון שלה. היא זכרה למה עזבה את הלוחמים המיסטיים מלכתכילה. זה התחיל בריב מטופש, שלה עם איזו אפסית על נשק יעד, שתיהן רצו את מניפת הרוח. הלוחמת הטיפשה קיבלה אותה לפניה. בסופו של דבר קגורה הרגה את הלוחמת העלובה הזו, לקחה את המניפה והסתלקה לה מן המקום. לא, הלוחמים הטיפשים,"שלום ואחווה, נצל את כוחו של היריב לטובתך" רכרוכיים מטופשים! למה הם לא נתנו לה לחסל אותה וזהו! היא הייתה סתם חלשלושית! ואז... היא פגשה את נאראקו... הוא עבד עליה, שיטה בה וכישף אותה. לקח לה שנים להשתחרר ממרותו. היא ראתה את קוגה, והוא היה ממש דומה לה. קשוח, מדליק, מעורר אימה, ומקסים. היא אהבה את זה כך. היא שמה לב שקוגה מתעורר, הוא נראה פצוע, אבל הוא לא הראה כל סימן לחולשה. היא התקרבה אליו, אמרה לו שהיא כל כך מצטערת שרגה את חבריו, וסיפרה לו איך נראקו כישף אותה לפני זמן כה רב. נראה כי קוגה סלח לה, הלב הקר שלה התמלא בחמימות, ונראה כי קוגה הרגיש דומה, כי העיניים שלו זרחו, או שהוא עדיין היה מטושטש מהפצעים, שהיא בעצמה פצעה בו? נראה כי האור בעיניו של קוגה כבה מעט, היא כמעט יכלה לשמוע אותו חושב, כי זו תהיה בגידה בחבריו שמתו להיות יחד איתה. היא החליטה על צעד נועז, היא ליטפה את פניו וקירבה אותם לאלו שלה. הם התנשקו, בזמן שנראה כנצח, ואז נשמעה צרחה מהצד השני של המדורה. אוי לא, חשבה קגורה, לא עכשיו! שיפו, סתום את פיך! היא תפסה את השועל בראשו והעניקה לו מספר מכות שהספיקו כדי להשתיק אותו. היא חזרה לקוגה, זה עומד להיות לילה נפלא... אך נראה שקוגה התעלף, לא נורא, כל הזמן שבעולם יש לה כדי לחכות לו... אין ף אחד שימנע מהם ללכת ברגע שנאראקו יחוסל... הלא היא יודעת את סוד חולשתו הגדול... את עקב אכילס שלו, או שאולי עדיף לומר, עכביש אכילס?
